שובו של גוי ואבוי
Well-known member
צעירים חסרי זהות: חופשת הקיץ העצובה של ילדי מבקשי המקלט
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=56803715
מעריב, יובל בגנו
ניבה, בת 16, מבלה את מחצית חייה בישראל. בגיל 8 נמלטה ביחד עם אמה מאריתריאה, אחת הדיקטטורות הרצחניות והנוקשות באפריקה, והצליחה לחצות את הגבול לישראל אחרי מסע מפרך דרך סודן ומצרים, כשמעט לפניהן הצליח אביה להימלט גם הוא הוא מאימת המשטר ולהגיע לישראל. מקרב מבקשי המקלט, מי שנמלט עם ילדיו מקבל אשרת שהייה זמנית שמאפשרת להם להזדהות בפני הרשויות ולנהל חיים בסיסיים, משום שהם זוכים להגנה קבוצתית, כשישראל אינה יכולה לגרשם לארצות מוצאם המסוכנות להם. אבל לילדיהם עד גיל 18 אין כל מעמד.
ניבה מספרת: "אני לומדת בבית ספר תיכון עם חברים ישראלים, אבל מרגישה כל כך שונה ולא בגלל צבע העור שלי וזה מתחיל בדברים הקטנים שהם כתוצאה מזה שאין שום מסמך המאשר מי אני ובת כמה אני. אני לא רשומה אפילו באשרות של ההורים שלי. כדי להוציא "רב קו" לתחבורה ציבורית אני צריכה להוציא כאנונימית ולא מגיעה לי הנחת נוער. ההורים שלי עובדים אבל לוקחים להם 20% מהמשכורת (על פי חוק הפיקדון החדש שחוקקה הכנסת וחל כבר שלושה חודשים - י.ב) ולכן כל שקל חשוב לנו. אם אני צריכה כסף לאוטובוס אני משלמת כמו מבוגר ולהורים אין תמיד לתת לי. וזה לא מגיע לי כי לא עשיתי שום דבר לאף אחד."
גם לעבוד בחופשת הקיץ ניבה וחבריה, ילדי מבקשי מקלט אחרים, אינם יכולים. "ניסיתי לחפש עבודה במשך כל החופש הגדול בחנויות בגדים, בחנויות אוכל. תמיד סורבתי כי אני יכולה לעבוד רק בשחור, אין לי אפשרות לפתוח חשבון בנק ובעבודות כאלה יש רק עבודות כפיים."
מיכל שנדר, רכזת תחום הנוער בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, מספרת כי אחת ההשלכות הקשות של חוסר המעמד ניכרת דווקא אצל הבנים, שנעצרים על ידי שוטרים חדשות לבקרים. בעיית ה"פרופיילינג" הידועה של המשטרה. רק שלנערים האריתראים והסודנים, שמיעוט זעום מתוכם שהידרדר לפשיעה מטיל עליהם צל כבד למרות שרובם נערים נורמטיביים, אין אפילו תעודה להזדהות עמה, כך שעיכובם גם לתשאול תמים על ידי שוטר סיור יכול להפוך לחוויה ממושכת ומשפילה.
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=56803715
מעריב, יובל בגנו
ניבה, בת 16, מבלה את מחצית חייה בישראל. בגיל 8 נמלטה ביחד עם אמה מאריתריאה, אחת הדיקטטורות הרצחניות והנוקשות באפריקה, והצליחה לחצות את הגבול לישראל אחרי מסע מפרך דרך סודן ומצרים, כשמעט לפניהן הצליח אביה להימלט גם הוא הוא מאימת המשטר ולהגיע לישראל. מקרב מבקשי המקלט, מי שנמלט עם ילדיו מקבל אשרת שהייה זמנית שמאפשרת להם להזדהות בפני הרשויות ולנהל חיים בסיסיים, משום שהם זוכים להגנה קבוצתית, כשישראל אינה יכולה לגרשם לארצות מוצאם המסוכנות להם. אבל לילדיהם עד גיל 18 אין כל מעמד.
ניבה מספרת: "אני לומדת בבית ספר תיכון עם חברים ישראלים, אבל מרגישה כל כך שונה ולא בגלל צבע העור שלי וזה מתחיל בדברים הקטנים שהם כתוצאה מזה שאין שום מסמך המאשר מי אני ובת כמה אני. אני לא רשומה אפילו באשרות של ההורים שלי. כדי להוציא "רב קו" לתחבורה ציבורית אני צריכה להוציא כאנונימית ולא מגיעה לי הנחת נוער. ההורים שלי עובדים אבל לוקחים להם 20% מהמשכורת (על פי חוק הפיקדון החדש שחוקקה הכנסת וחל כבר שלושה חודשים - י.ב) ולכן כל שקל חשוב לנו. אם אני צריכה כסף לאוטובוס אני משלמת כמו מבוגר ולהורים אין תמיד לתת לי. וזה לא מגיע לי כי לא עשיתי שום דבר לאף אחד."
גם לעבוד בחופשת הקיץ ניבה וחבריה, ילדי מבקשי מקלט אחרים, אינם יכולים. "ניסיתי לחפש עבודה במשך כל החופש הגדול בחנויות בגדים, בחנויות אוכל. תמיד סורבתי כי אני יכולה לעבוד רק בשחור, אין לי אפשרות לפתוח חשבון בנק ובעבודות כאלה יש רק עבודות כפיים."
מיכל שנדר, רכזת תחום הנוער בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, מספרת כי אחת ההשלכות הקשות של חוסר המעמד ניכרת דווקא אצל הבנים, שנעצרים על ידי שוטרים חדשות לבקרים. בעיית ה"פרופיילינג" הידועה של המשטרה. רק שלנערים האריתראים והסודנים, שמיעוט זעום מתוכם שהידרדר לפשיעה מטיל עליהם צל כבד למרות שרובם נערים נורמטיביים, אין אפילו תעודה להזדהות עמה, כך שעיכובם גם לתשאול תמים על ידי שוטר סיור יכול להפוך לחוויה ממושכת ומשפילה.