שוב, אתה מדבר מתוך חוסר היכרות.
ילדים, וגם מבוגרים, לא "אומרים תודה" במשך שלוש שעות ביום. תפילה בבוקר מורכבת מכמה קטעים, בעלי חשיבות משתנה. הנוסח של התפילה הוא רק תחליף לתפילה אישית, שאומרים לבד, ממציאים לבד, מנסחים לבד - עבור אלו שלא יודעים איך, לא מספיק בטוחים בעצמם.
אף אחד לא מכריח אותך להתפלל. אני בבית הספר הייתי דווקא מהבעייתיות. לא רציתי להתפלל, לא סבלתי את המורה הזו, לא התחשק לי לומר תודה ובבקשה לאלוהים על פי דרישה. אז לא עשיתי את זה. ולא עשו לי כלום. אבל כן, יש משהו בידיעה שדורות על גבי דורות אמרו את המילים האלה לפני, שמחזק אותי כשקשה. משמעות המילים חזקה בשבילי - כשאתה לומד את הטקסט, בין אם בבית הספר ובין אם בבית, זה משפיע עליך. המצב הנפשי שלך בכל יום כשאמרת אותן. כמו יצירת אמנות שהמילים שנאמרו סביבה ועליה נארגות לתוכה עד שנעשות חלק בלתי נפרד ממנה, והכל בעיני המתבונן. זה כל היופי.
אתה אומר דמגוגיה, אני אומרת חינוך. איך אתה יכול להחשיב את עצמך כאדם שמקבל דעות של אחרים, או אפילו את הזכות של אחרים לחשוב שונה ממך, כשאתה כותב בצורה כזו?
"זו בושה וחרפה..." "מיתוס שאת מאמינה בו" "כל מה שאת עושה זה לשטוף לילד את המוח"?
ואז אתה עוד אומר לי מה אני צריכה לעשות. איך אני צריכה לחיות. באמת, בן אדם פתוח. כל הכבוד.
אתה זורק לי בפנים - אין לך הוכחה שהדת שלך נכונה! אולי ההגדרה שלי ל"הוכחות" ולדת "נכונה" שונה מההגדרה שלך? ואולי לדעתי זכותי להאמין ב"סיפור" כמו שאתה קורא לו? אם זו זכותך לחנך את הילד שלך על פי מה שאתה מאמין בו, למה לי אין זכות כזו?
בעיני, להאמין בדת, בדרך שאני רואה את היהדות - כי ליהדות יש הרבה זרמים - כולל בתוכו את כל הדברים שהזכרת. להיות אדם טוב, ביקורתי, פרודוקטיבי, שמחפש את האמת וההגיוני.
זו לא בושה וחרפה, זו לא שטיפת מוח, אלא זה אדם שחושב אחרת ממך ואתה לא מסוגל להתמודד עם זה.
