פתאום בבוקר הבנתי.
יש לי עוד שבוע שלם לבד, והפעם הזמן לא זז בכלל
הוא נסע ביום העצמאות בצהריים וחוזר יום ראשון עוד שבוע. אני יודעת שאני לא ממש לבד, ההורים פה ליד וגם חברות אבל איכשהו הפעם, הזמן לא זז ואני מצוברחת מתמיד. יותר מכל נסיעה שלו בעבר. אולי כי הפעם גם הילדונת מבינה היטב שאבא לא בבית אלא רחוק רחוק. היא שואלת עליו, מדברת עליו, מודיעה שהיא לא רוצה שאני אצחצח לה שיניים, רק אבא... מגיעה בלילה למיטה, מתקשה ללכת לישון בערב. היה כ"כ קל להסכים לנסיעה הזו לפני יותר מחודשיים, אז אני אהיה בשבוע 36-37 אז מה, אני אסתדר. איכשהו אני גם יודעת שלא אלד לפני שיחזור, הצירים שלא הרפו כבר שבועות פתאום נעלמו, ממש כמו לידות שנשים מתארות שבבוקר עד שהילדים נשלחו לגן ואפשר היה להמשיך הצירים שככו, רק כאבים ואי נוחות של סוף הריון פה והשותף שלי, זה שאמור לתמוך ולעסות ולפנק לא פה. (ולא, האפי נו לא מספק נחמה
) ויש לי עוד שבוע שלם. הכנתי לי תעסוקה לרוב, יום לימודים, יום עיון, יום מוניטור והערכת משקל, לעשות הכנות אחרונות וכביסות. אולי להתקדם עוד בלמודים לפני המפץ הגדול, אבל אני לא ממש מצליחה בתחום הזה. בקיצור, קמתי מצוברחת לגמרי, קצת התאוששתי ועכשיו בערב השביזות חזרה. אז הנה, קיטרתי, פרקתי, התעייפתי. אוף. תודה.
יש לי עוד שבוע שלם לבד, והפעם הזמן לא זז בכלל