פרשת השבוע
פרשת קרח (במדבר ט"ז - י"ח). מוקדש למפנטת שפתרה את חידת הצלקות ראשונה. הפרשה מתחילה בערעור חמור על מנהיגות משה. לא התלונות הרגילות (לחם, עבודה, הגברת הילודה) אלא דרישה לחלוקת השררה: וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. לא הוגן שרק משה ואהרון שולטים. גם אנחנו רוצים ג'ובים לחברי המרכז. משה ידע כבר את הצפוי, וניסה להציל אותם מהטיפשות של עצמם יִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ. הוא ניסה לשכנע אותם שהם דווקא כן מקבלים ג'ובים למקורבים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה... וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. אבל לתאוות השררה אין גבול כידוע (ומבט מהיר אל מרכז מפלגה מסוימת יבהיר זאת מיד). כמו כל שני גברים מצויים, מיד נקבעה תחרות לראות למי יש יותר גדול: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. הסוף היה ברור. כמו מאבק בין אוכל אנגלי לאוכל מרוקני, בין ג'נה ג'יימסון לשרית חדד, בין פורום 'מפיות ודברי יצירה' לפורום סטוצים. וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. חד וחלק. בלי בג"ץ ובלי בצלם. איזכור הרכוש של קורח גרם לחז"ל לטבוע את הביטוי "עשיר כקורח". כהשלמה למופע הפירוטכניקה: אֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. אם תרצו - ראשית נוהל וידוא ההריגה. אבל כאילו להכעיס, היו בעם כמה שלא ממש התלהבו מהמפגן הספקטקורלי המדהים ומעורר הרושם הזה: וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה. בלי היסוס ובלי פקפוק, כמיטב המסורת הסטליניסטית - טוהרו שרידי מחנה המתנגדים: וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם... וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח. התוצאה הסופית הייתה שרק בני לוי יכולים לכהן במשכן/ מקדש. מסקנות: 1) ג'ובים למקורבים - היו כבר אז. 2) משה החל מסורת של מנהיגים בעם ישראל, שרוממות העקרנות בגרונם, אבל לא מהסססים למחוץ כל אופוזיציה (ובדורנו אנו - החל בבן גוריון שמרר את חיי שרת ואשכול, וכלה בשרון המפטר שרים על כל צעד ושעל). 3) קרח, כמו כל גבר טיפוסי, לא הבין רמזים - ושילם ובענק. 4) יהורם גאון
שבת שלום
פרשת קרח (במדבר ט"ז - י"ח). מוקדש למפנטת שפתרה את חידת הצלקות ראשונה. הפרשה מתחילה בערעור חמור על מנהיגות משה. לא התלונות הרגילות (לחם, עבודה, הגברת הילודה) אלא דרישה לחלוקת השררה: וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. לא הוגן שרק משה ואהרון שולטים. גם אנחנו רוצים ג'ובים לחברי המרכז. משה ידע כבר את הצפוי, וניסה להציל אותם מהטיפשות של עצמם יִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ. הוא ניסה לשכנע אותם שהם דווקא כן מקבלים ג'ובים למקורבים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה... וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. אבל לתאוות השררה אין גבול כידוע (ומבט מהיר אל מרכז מפלגה מסוימת יבהיר זאת מיד). כמו כל שני גברים מצויים, מיד נקבעה תחרות לראות למי יש יותר גדול: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. הסוף היה ברור. כמו מאבק בין אוכל אנגלי לאוכל מרוקני, בין ג'נה ג'יימסון לשרית חדד, בין פורום 'מפיות ודברי יצירה' לפורום סטוצים. וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. חד וחלק. בלי בג"ץ ובלי בצלם. איזכור הרכוש של קורח גרם לחז"ל לטבוע את הביטוי "עשיר כקורח". כהשלמה למופע הפירוטכניקה: אֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. אם תרצו - ראשית נוהל וידוא ההריגה. אבל כאילו להכעיס, היו בעם כמה שלא ממש התלהבו מהמפגן הספקטקורלי המדהים ומעורר הרושם הזה: וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה. בלי היסוס ובלי פקפוק, כמיטב המסורת הסטליניסטית - טוהרו שרידי מחנה המתנגדים: וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם... וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח. התוצאה הסופית הייתה שרק בני לוי יכולים לכהן במשכן/ מקדש. מסקנות: 1) ג'ובים למקורבים - היו כבר אז. 2) משה החל מסורת של מנהיגים בעם ישראל, שרוממות העקרנות בגרונם, אבל לא מהסססים למחוץ כל אופוזיציה (ובדורנו אנו - החל בבן גוריון שמרר את חיי שרת ואשכול, וכלה בשרון המפטר שרים על כל צעד ושעל). 3) קרח, כמו כל גבר טיפוסי, לא הבין רמזים - ושילם ובענק. 4) יהורם גאון
