Blond angeL
New member
פרק ראשון
ליל האשמים שמי חשכת העורבים נחו מעל העיר הרועשת,הרחובות היו רקים למחצה. חמישה אנשים עמדו בפינת הרחובות שומרלן-עדיאוב.אחד מהם אחז בידו חבילת שטרות מגולגלים,הוא העביר אותה לאיש שעמד משמאלו,ברגע שהניח האיש את החבילה בידו הוא שמע מין קליק,אזיקים... תא אפור,ריחות של עובש מילאו את התא,תא אפור. דלת הפלדה נפתחה,הנרי יצא מלווה בשוטר במדים,הוא ניגש אל הכסא שעמד ובאנחה התיישב. חדר לבן,ריחות מאפי וניל מילאו את החדר,חדר לבן. דלת האלומניום נפתחה,קלריטה נכנסה ועל ידה הייתה תלוייה סלסלת קש הייתה תלוייה על זרועה העדינה,היא ניגשה אל הכיסא והתיישבה. -אני מצטער. היא הרימה את תיקה מין הרצפה,פתחה את הרוכסן והוציאה מטפחת לבנה פתחה אותה מקיפוליה וניגבה את הדמעות שהצטברו בחמוקי לחייה.לא הביטה בו. -אני מצטער. -אל... -תביטי בי קלריטה היססה,היא ידעה שאם תביט בו תהיה זו כמו כניעה קלה,לא לכל,אבל לזה כן. היא לא תכנע. היא התאמנה על הרגע הזה במשך שבועות,כל יום הייתה יושבת ורואה עצמה מולו,לא מביטה בו,לא מסתכלת עליו.מבטה יהיה כתקוע בריצפה,בקירות המתקלפים,בסלסה.לא בו.היא לא תביט בו.לא בו. שבועות,שבועות שבדמיונה היא הריצה את המפגש שיבוא,אבל כל מה שאימונים לא היו שווים מולו.היא לא עמדה בפני הקול העמוק והמלטף שלו.לא עמדה בזאת.לא רצתה... -למה? -אני לא יודע. -למה?תענה לי! מבטו הושפל לרצפת הבטון החשופה,הוא ידע שהשאלה הזאת תעלה לבסוף,אך ציפה שיהיה לו זמן לחשוב על תשובה שלא קיימת. -תענה לי!תענה לי לאזעזל!!! היא הכתה בשולחן בחזקה.פניה האדימו,קולה היה חלש,צורם,צורב. -אני כל כך שונאת אותך!כל כך!אתה לא מבין מה אתה עושה?אתה יודע לכמה אנשים הרסת את החיים?!לי,לבן שלך!לבן היחיד שלך,הוא מתבייש באבא המזורגג שיושב אצלו בכלא!אתה יודע כמה תירוצים הוא היה צריך להמציא לילדים בכיתה שלו?! -הוא בסדר?מה שלומו? -מה שלומו?תגיד לי,אתה מפגר?! -הוא משחק כדורגל? -איזה כדורגל?!אתה שומע אותי בכלל?הוא סובל! הוא צריך אבא! -וחברה?כבר הייתה לו חברה? קלריטה לקחה את הסלסלה והכתה בעזרתה במחיצה שהפרידה בינהם,כל המאפים התפזרו בחדר. הוא נרתע קלות אך חזר לעצמו במהירות. היא התחילה לבכות ולהכות בחזקה במחיצה צעקותיה גברו עם כל תנועת ידה -די!די כבר,אלוהים כל כך נמאס לי!!! הוא הניח את ידו על המחיצה והרגיש את עצמת מכותיה.הוא ניסה ללטף אותה בדמיונו,להרגיע אותה. -די,קלרוש',אל תבכי...את יודעת שאני לא יכול לראות אותך בוכה. -מה?!אתה לא יכול לראות אותי בוכה?למה לאזעזל לא חשבת על זה כשהסתבעת בעניין הזה?אהה?! ברגע שכריות האצבעות שלו נפרדו מין המחיצה הן השאירו סימנים,טביעות אצבעות שנעלמו תוך 2 שניות,לו היו נעלמות הן גם מחבילת השטרות החיים היו הרבה יותר קלים... -הייתי עושה כל דבר בעולם כדי לשנות את מה שקרה. -תשתוק!אתה את דיברת ועשית מספיק בשנתיים האחרונות! מבכי מהול בכעס היא עברה לכעס טהור.כעס בלבד. היא החלה לאסוף את המאפים לתוך הסלסלה תוך כדי מילמול לא ברור. לפתע היא עצרה.הביטה בו היא ראתה את פניה משתקפים למחצה,שיקוף שיצר פנים חדשות,פנים שכללו בתוכן עניים כחולות-חומות,שפתיים דקות,קמטיו השתלבו בפניה החלקות ודמועתיהם המשותפות התאחדו. הם בכו.היא על מר גורלה,על מר גורל בנה. הוא על הפיספוס.על חייו.
ליל האשמים שמי חשכת העורבים נחו מעל העיר הרועשת,הרחובות היו רקים למחצה. חמישה אנשים עמדו בפינת הרחובות שומרלן-עדיאוב.אחד מהם אחז בידו חבילת שטרות מגולגלים,הוא העביר אותה לאיש שעמד משמאלו,ברגע שהניח האיש את החבילה בידו הוא שמע מין קליק,אזיקים... תא אפור,ריחות של עובש מילאו את התא,תא אפור. דלת הפלדה נפתחה,הנרי יצא מלווה בשוטר במדים,הוא ניגש אל הכסא שעמד ובאנחה התיישב. חדר לבן,ריחות מאפי וניל מילאו את החדר,חדר לבן. דלת האלומניום נפתחה,קלריטה נכנסה ועל ידה הייתה תלוייה סלסלת קש הייתה תלוייה על זרועה העדינה,היא ניגשה אל הכיסא והתיישבה. -אני מצטער. היא הרימה את תיקה מין הרצפה,פתחה את הרוכסן והוציאה מטפחת לבנה פתחה אותה מקיפוליה וניגבה את הדמעות שהצטברו בחמוקי לחייה.לא הביטה בו. -אני מצטער. -אל... -תביטי בי קלריטה היססה,היא ידעה שאם תביט בו תהיה זו כמו כניעה קלה,לא לכל,אבל לזה כן. היא לא תכנע. היא התאמנה על הרגע הזה במשך שבועות,כל יום הייתה יושבת ורואה עצמה מולו,לא מביטה בו,לא מסתכלת עליו.מבטה יהיה כתקוע בריצפה,בקירות המתקלפים,בסלסה.לא בו.היא לא תביט בו.לא בו. שבועות,שבועות שבדמיונה היא הריצה את המפגש שיבוא,אבל כל מה שאימונים לא היו שווים מולו.היא לא עמדה בפני הקול העמוק והמלטף שלו.לא עמדה בזאת.לא רצתה... -למה? -אני לא יודע. -למה?תענה לי! מבטו הושפל לרצפת הבטון החשופה,הוא ידע שהשאלה הזאת תעלה לבסוף,אך ציפה שיהיה לו זמן לחשוב על תשובה שלא קיימת. -תענה לי!תענה לי לאזעזל!!! היא הכתה בשולחן בחזקה.פניה האדימו,קולה היה חלש,צורם,צורב. -אני כל כך שונאת אותך!כל כך!אתה לא מבין מה אתה עושה?אתה יודע לכמה אנשים הרסת את החיים?!לי,לבן שלך!לבן היחיד שלך,הוא מתבייש באבא המזורגג שיושב אצלו בכלא!אתה יודע כמה תירוצים הוא היה צריך להמציא לילדים בכיתה שלו?! -הוא בסדר?מה שלומו? -מה שלומו?תגיד לי,אתה מפגר?! -הוא משחק כדורגל? -איזה כדורגל?!אתה שומע אותי בכלל?הוא סובל! הוא צריך אבא! -וחברה?כבר הייתה לו חברה? קלריטה לקחה את הסלסלה והכתה בעזרתה במחיצה שהפרידה בינהם,כל המאפים התפזרו בחדר. הוא נרתע קלות אך חזר לעצמו במהירות. היא התחילה לבכות ולהכות בחזקה במחיצה צעקותיה גברו עם כל תנועת ידה -די!די כבר,אלוהים כל כך נמאס לי!!! הוא הניח את ידו על המחיצה והרגיש את עצמת מכותיה.הוא ניסה ללטף אותה בדמיונו,להרגיע אותה. -די,קלרוש',אל תבכי...את יודעת שאני לא יכול לראות אותך בוכה. -מה?!אתה לא יכול לראות אותי בוכה?למה לאזעזל לא חשבת על זה כשהסתבעת בעניין הזה?אהה?! ברגע שכריות האצבעות שלו נפרדו מין המחיצה הן השאירו סימנים,טביעות אצבעות שנעלמו תוך 2 שניות,לו היו נעלמות הן גם מחבילת השטרות החיים היו הרבה יותר קלים... -הייתי עושה כל דבר בעולם כדי לשנות את מה שקרה. -תשתוק!אתה את דיברת ועשית מספיק בשנתיים האחרונות! מבכי מהול בכעס היא עברה לכעס טהור.כעס בלבד. היא החלה לאסוף את המאפים לתוך הסלסלה תוך כדי מילמול לא ברור. לפתע היא עצרה.הביטה בו היא ראתה את פניה משתקפים למחצה,שיקוף שיצר פנים חדשות,פנים שכללו בתוכן עניים כחולות-חומות,שפתיים דקות,קמטיו השתלבו בפניה החלקות ודמועתיהם המשותפות התאחדו. הם בכו.היא על מר גורלה,על מר גורל בנה. הוא על הפיספוס.על חייו.