פרויקט האלבומים- הקפצת האמצ"ש

melancholy man

New member
../images/Emo41.gifפרויקט האלבומים- פאנק וגלאם

80 אלבומים כבר נבחרו (עוד 40 למנאייק) והרשימה המתקבלת בהחלט בהחלט שווה. אפשר לראות אותה בקישור הבא: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles.asp?id=552&art_id=807 לטובת כל השואלים, זו רשימת הז'אנרים לבזועות הבאים (בסגוריים מספרי האלבומים לכל ז'אנר): 4.2.05- רוק דרומי וקאנטרי- 5 אלבומים. 11.02.05- רוק ישראלי 10. 18.02.05- מקצה שיפורים 15. השבוע אנחנו מגיעים לשבוע הפאנק והגאלם, בעצם מדובר שני ז'אנרים שהיו אמורים להיות בנפרד, אולם מאחר ושני הז'אנרים אינם תופסים מספיק מקום בדיונים בפורום, החלטנו לאחד אותם לז'אנר אחד. את המאמר השבוע כתב Abbe Faria והוא עוסק בפאנק החל מימיו הראשונים בסוף שנות השישים, עת להקות גארז' באמריקה הניחו את היסודות למה שיהיה בעתיד הפאנק, דרך פריחת הגלאם באמצע שנות השבעים ועד לתחילת הפאנק ממש, בשלהי שנות השבעים. נא לבחור בתגובה להודעה הזאת בלבד ולא למאמר או לכל הודעה אחרת!
הכללים:
1. מידיי שבוע נציג לכם ז'אנר מוסיקאלי (או תקופה) לבחור ממנה 10 או חמישה אלבומים, בתגובה להודעת הפתיחה השבועית. יש לבחור את מספר האלבומים האמור, השבוע אנו בוחרים 10 אלבומים ולפיכך כל אחד יכול לבחור בין 8 ל 10 אלבומים (לא פחות מ 8 ולא יותר מ 10) 2. יש לנמק את כל הבחירות, בחירה לא מנומקת לא תספר, אנא השתדלו להרחיב בנימוק ככל האפשר. 3. יש לבחור את כל האלבומים בפעם אחת, מסיבות של נוחות הספירה לא ניתן לבחור "בהמשכים". 4. כל שרשור ילווה על ידי גולש שיכתוב גם את מאמר הפתיחה השבועי, המלווה הוא זה שיקבע אם אלבום מסויים שייך לאותו ז'אנר או לא. הקביעות הללו הן לפעמים סוביקטיביות ובמידה וברצונכם לערער על הקביע של המלווה ניתן להשתמש בשרשור נוסף שיפתח לצורך זה ולא בשרשור הבחירות. השבוע כאמור Abbe Faria המלווה. 5. אם הגולש המלווה פסל את אחת מבחירותיכם, ניתן להחליפה באחרת מתאימה יותר. 6. ניתן להשפיע על הבחירה ולעודד במיוחד אלבום מסויים בשרשור הנלווה לשרשור הבחירה, אנא מכם, הספירה בפרויקט קשה גם ככה, תשתדלו מאוד לשרשר את הבחירות שלכם להודעה המתאימה והגיבו לבחירות בתגובה לבחירה עצמה, כל דבר שאינו בחירה באלבומים או תגובה לבחירה כזו, השאירו לשרשור הנלווה. (ה
של הפרויקט). תבלו ובעיקר, תבחרו טוב!.
 

melancholy man

New member
גראז-גלאם-פאנק, מאמר מאת Abbe Faria

4 אקורדים והרבה איפור – תולדות הגראז', הגלאם והפאנק (גירסה מקוצרת) כן, זה הזמן לפתוח את שבוע הגראז', גלאם, פאנק, סקא ושאר הירקות שכולם משאירים בצלחת. אז השבוע הזה, כולנו אוכלים ירקות (אנאלוגיה גרועה, אני יודע, אף אחד לא באמת רוצה לאכול ירקות... אז מעכשיו נגדיר את הגראז' כסטייק מדמם, את הגלאם כלזניה נהדרת ואת הפאנק כפיצה עם כל התוספות הטעימות). מה מצפה לכם בסקירה הקרובה? רק מוסיקה טובה, והרבה ממנה... כי בסופו של דבר, הז'אנרים המדוברים השפיעו על הרוק לא פחות משאר הז'אנרים שלהם הצבענו עד עכשיו ומגיע גם להם הכבוד הראוי. אז נתחיל? נתחיל... הלו? משטרה? השכנים החוליגנים שלי שוב עושים רעש במוסך סיפורנו מתחיל בארה"ב, באמצע שנות ה60, הפלישה הבריטית בשיאה, ניצני הפסיכדליה מתחילים להופיע בעיקר באיזור קליפורניה. ובאותו הזמן, ברחבי כל ארה"ב, מתחילות לצוץ להן להקות שנותנות תגובה הולמת לא פחות לR&B של הסטונס והאנימלס, הפופ של הביטלס וההוליז ולפולק החוף המערבי של הביירדס ושות'. הסגנון החדש והרועש זכה לכינוי Garage Rock מהסיבה הפשוטה שרוב להקות הז'אנר לא מצאו מקום יותר טוב לנגן בו, חוץ מהמוסך של אחד מחברי הלהקה (או של החנון שממש ממש רצה להיות קשור ללהקה). הסגנון לא הצליח מסחרית בתחילת דרכו, בעיקר משום שרוב ההרכבים היו של צעירים בגיל העשרה בלי הרבה שאיפות מעבר להופעות בBattle of the Bands בתיכונים הקרובים לאזור מגוריהם, וניגנו בעיקר קאברים למיטב הלהקות הבריטיות, עם התפשטות התופעה התחילו הלהקות לבצע חומר מקורי והרכבים מבוגרים יותר החלו להופיע ולפעמים אף להקליט איזה סינגל. לקראת שנת 66 החלו לצוץ גם אלבומים, אולם רובם הגדול נכשל באופן מסחרי, הצלחה מסחרית מסויימת הגיעה למספר אלבומים רק בשנות ה70 וה80, בעקבות הוצאת האוסף Nuggets שהוציא מחדש את השירים החשובים של הז'אנר. למרות חוסר ההצלחה המסחרית, יצאו לא מעט אלבומי מופת לגראז', החל מהPsychadelic Sound of the 13th floor Elevators של רוקי אריקסון ומעליותיו, דרך The Kingsmen שאלבום הבכורה שלהם הציג את השיר "לואיי לואיי" שהפך ללהיט הגראז' הראשון עוד בשנת 63, The Chocolate Watchband עם No Way Out שראוי למצוא מקום של כבוד גם בכל רשימת פסייח שמכבדת את עצמה ועוד גדולים ורבים שראויים לאזכור לא פחות, אבל אנחנו לא (The Count Five) מתעסקים (The Standells) בניים (The Seeds) דרופינג מיותר. (תודה לJFlyaway על עזרתו האדיבה על המידע בכל הקשור למוסיקת הגראז'). Folk & Prog in Motown ובמזרח הקולוניה, במדינת מישיגן שם מוסיקה עד אז לא היתה בחשיבות עליונה, והסתפקו שם בעיקר ברעש המנועים ממפעלי המכוניות של דטרויט, קמים כמה מוסיקאים צעירים חצופים שמבינים שאין צורך להתחרות ברעשי המנועים אלא פשוט לשלב בין השניים. ואיך עושים מוסיקה שתשתלב טוב עם המנועים? מהר יותר, חזק יותר, רועש יותר ועצבני הרבה יותר. מהתחלת הז'אנר החדש ניתן למצוא 2 דמויות מפתח עיקריות, אלו הם ג'ון סינקלייר ולהקת MC5 ואיגי פופ עם להקת The Stooges. חשיבותן של שתי להקות אלה תבוא לידי ביטוי רק הרבה שנים מאוחר יותר, כשהפאנק יגיע לשיאו, אולם כבר אז יצאו הלהקות עם אלבומים גדולים. 2 אלבומי הבכורה של הסטוג'ס (הסלף טייטלד, וFun House) יחד עם Kick Out the Jams של מ.צ.5 נחשבים לפורצי הדרך שעיצבו את ז'אנר הפרוטו-פאנק. תחילת שנות ה70, והסגנון החדש מתחיל להתפשט לאורך החוף המזרחי, ומרכז הכובד עובד מדטרויט לניו יורק. להקת הNew York Dolls קמה, 5 אנשים שמטרתם בחיים היא להפיץ כמה שיותר רעש מרוכז. אבל כמו שלמדנו כבר, קיום רעש לא מונע את קיומה של מוסיקה משובחת והדולס לא רק שהיוו את יריית הפתיחה לסצנת הפאנק הניו יורקית – הרבה שנים לפני שהיתה אחת כזאת, הם גם עשו זאת על הצד הטוב ביותר. עוד בתפוח הגדול, הVelvet Underground שבאלבומיהם המאוחרים כבר נגעו והתקרבו לכיוון הפאנק מתפרקים, ולו ריד מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו (חסר השם), ולוקח את הפאנק לכיוונים חדשים, הרבה יותר מלודיים ומראה שלא חייבים לנגן את אותם 3 אקורדים במהירות מקסימלית בשביל ליצור פאנק איכותי.
 

melancholy man

New member
המשך

ובינתיים אצל המלכה? להתאפר וללבוש שימלה זה ממש גברי יחד עם התפתחות הרוק הכבד, קם בבריטניה סגנון חדש הנקרא "גלאם רוק". מאפייניו? סולואי גיטרה פשוטים עם מנגינות קליטות. להקות גלאם כאלה צצו להן ברחבי בריטניה כשהמובילות שבהן היו טי-רקס של מארק בולאן, Sweet וSlade (שבשל העובדה שאין כמעט שום הבדל, חיצוני או מוסיקלי בין ה2 הן תמיד מוזכרות ביחד, עד שנראה שהן בעצם להקה אחת שנקראת "סוויט וסלייד") שהיוו את חוד החנית של הגלאם הפשוט שהיווה סוג מסויים של קונטרה לסולואים הרצחניים של פייג', בלקמור ושות מצד אחד, וליצירות המורכבות והארוכות של הפרוג מצד שני. לצד להקות אלה התפתח זרם נוסף של הגלאם, אמנים שניסו לקחת את הגלאם כמה צעדים קדימה וליצור מין "ארט גלאם". האיש שהצליח בכך יותר מכל אחד אחר היה דייויד בואי, שהוליד את זיגי סטארדסט (והעכבישים לא לשכוח), והצליח לסחוט את ההצלחה עד למותו הטראגי (של זיגי, לא של בואי). להקת קווין משכו את הגלאם לכיוון אחר לגמרי, והוציאו אלבומים שהם למעשה תערובת של הכל מהכל – עם תוספות. לו ריד גם הוא הלך לעבר הגלאם והוציא את טרנספורמר, אלבומו המצליח ביותר מאז פירוק הVU. רוקסי מיוזיק בהנהגתם של שני גאוני הקלידים בריאן פרי ובריאן אינו שילבו את הגלאם עם הפרוג ויצרו גם הם מוסיקה שאמנם הלכה לכיוון הארט רוק, אבל שמרה על גוון "רוקיסטי" שגרם לאנשים שהתחילו למאוס בפרוג להמשיך להעריך את הלהקה. (כן, כן, אני יודע, לא אמרתי כלום על זה שרוב הלהקות נהגו ללבוש תחפושות, להתאפר ולטשטש את זהותם המינית, אנחנו בפורום מוסיקה, לא פורום אופנה... אז הנה, הזכרתי את זה בכל זאת, מרוצים? נמשיך הלאה?) ראמון, ראמון, ראמון וראמון כובשים את העולם חזרה לקולוניה, אמצע שנות ה70 היו השנים שבהם הז'אנר המכונה פאנק כבש את הפסגה, בעקבות הדולס של ניו יורק קמו מספר לא מצומצם של להקות, רובן, כאמור, בתפוח, שקבעו את העובדה בשטח, הפאנק הוא כבר לא זרם שולי – זאת מהפיכה. ובראש המהפיכה עמדו ג'פרי היימן, דאגלס קלווין, ג'ון קאמינגס, מארק בי וטום ארדליי, אבל העולם יזכור אותם לנצח כג'ואי, ג'וני, דידי, מארקי וטומי ולכולם אותו שם משפחה – ראמון. והמהפיכה? מאז הפלישה הבריטית ועד אמצע שנות ה70, הרוק רק נעשה יותר ויותר מורכב, מה שהתחיל כמוסיקה להמון הפשוט, הפך עם השנים למוסיקה אליטיסטית. הראמונס החזירו את הרוק לשורשים. שירים פשוטים, מהירים, (לא נזכיר כמה אקורדים) ולא יותר מ2-3 דקות לשיר, בדיוק כמו שהיה קצת יותר מעשור קודם. את התלבושות הנוצצות החליף גם המראה הפשוט של הג'ינס הקרוע עם הטי שירט, והעולם אהב כל רגע. המהפיכה הושלמה על ידי אמנים ניו יורקים גדולים לא פחות, טלוויז'ן עם "מארקי מון" המפורסם, הראשים המדברים של דייויד ביירן, פטי סמית ואפילו בלונדי היוו את תחילת המהפכה, שאולי "הרגה" את הרוק האומנותי, אבל החזירה את שימחת החיים והשכיחה מהעולם את טרגדית הדיסקו שנחתה עליו באותם שנים. ובאנגליה? אפור ומסריח עם עליית הפאנק בניו יורק המצב באנגליה מעולם לא נראה רע יותר, אמני הפרוג סרחו ונעלמו, את מקום הגלאם והרוק הכבד תפס רוק האיצטדיונים, נבחרת הכדורגל לא הצליחה להעפיל ל2 מונדיאלים רצופים, ופערי המעמדות מעולם לא נראו גדולים יותר (וזה עוד לפני שמרגרט הגיעה). כל אלה הכינו את הקרקע לפלישת הפאנק. אבל, בעוד באמריקה הפאנק מהווה בעיקרו ה"כיף" של הראמונס, בבריטניה את מהפיכת הפאנק מוביל ג'ינג'י עם שיניים רקובות בשם ג'וני רוטן. וג'וני נותן לעם הבריטי בדיוק מה שהוא צריך, מוסיקה בסיסית, וקליטה, אבל מלאה בהמון המון כעסים שלא נראו עד אז בעולם הרוק. הלהקה מגיעה לשיאה בחגיגות ה25 למלוכת המלכה, עם ההמנון האלטרנטיבי God Save the Queen, מוציאים אלבום אחד בלבד (ובשביל זה מחליפים 3 חברות הקלטות בדרך), ונעלמים חזרה עם התפרקות מתוקשרת. למרות כל הבלגן מסביב, הפיסטולס כן היו להקת רוק טובה (אחרי הכל, אנשים שומעים אותם גם כיום, ולא בגלל שינאה לבית המלוכה או לדינוזאורים של הרוק) ועם כניסתם למרכז הבמה מצטרפות עוד להקות לסצנה. להקת הBuzzcocks מוציאה בזה אחר זה להיטים שכובשים את המצעדים. אלביס קוסטלו לוקח את הפאנק לכיוונים טיפה יותר מתקתקים וקלים. הStranglers מתחילים גם הם בשלב זה ליצור מוסיקת פאנק מעולה. וכמובן Madness וThe Specials לוקחים את מוסיקת הסקא של ג'מאיקה, מלבישים עליה את הפאנק וזוכים להצלחה כבירה. הUndertones שבאירלנד קמים מאוחר יותר ובעת דעיכת רוב להקות הפאנק שומרים בכבוד על הגחלת בוערת. אולם למרות כל אלה, הלהקה שהשאירה את חותמה יותר מכל על עולם הפאנק הבריטי היא The Clash. הלהקה בהנהגת ג'ון סטראמר, שלא סתם כונתה על ידי מעריציה הנלהבים "The only band that matters" שבתחילת דרכה נהגה לחמם את הסקס פיסטולס, הצליחה כבר מאלבומה הראשון ליצור פאנק שהצליח לשלב בתוכו מחאה חברתית, אולם שמר על רוח הפאנק של מוסיקה פשוטה וכיפית. את סופה של מהפיכת הפאנק בבריטניה ניתן לציין דווקא באלבום המייצג את הז'אנר יותר מכל אלבום אחר – London Calling שאיתו גם אני יכול לסיים את הסקירה הזאת. ולסיום, המלצה קטנה (או בקשה גדולה) – ידוע שחלק גדול מהפורום מרגיש שאינו מזוהה עם הז'אנרים הנ"ל, אולם בשורה התחתונה, עם מעל 10 שנים של גילגולים שונים של ז'אנרים אלו, וכמויות האלבומים הבלתי נגמרות שהז'אנר הוליד, אני משוכנע שכל אחד יכול למצוא את 8-10 האלבומים שלו לשבוע זה. במידה ויש ספק מסויים, תמיד אפשר לשאול ולפעמים אני מבטיח גם לענות. ומי שבכל זאת לא מצליח לחשוב על עשיריה ראויה, בשביל זה יש שבוע, אפשר לקרוא את ההמלצות של חברי הפורום שכן הצביעו - לשמוע, לבדוק, ולהצביע...
 

Jflyaway

New member
BACK TO THE GARAGE

The Sonics- HERE ARE THE SONICS אחד מהרכבי הגראז' רוק הראשונים והחשובים, במקור מאיזור סיאטל (צפון מערב ארה"ב), ממשיכי הדרך של חלוצי הגראז' KINGSMEN ו WAILERS אומרים שההרכב הזה המציא את הסאונד המלוכלך ואת הווליום החזק. בראיון שקראתי במגזין UGLY THINGS, הם סיפרו על התסכול התמידי במאבק להשגת הצליל בו הם האמינו, ושימו לב איך הם השיגו אותו בסוף: הם היו מחבלים ב'ממברנות' של הרמקולים בעזרת דוקרני קרח בכדי לוודא שהסאונד לא יהיה "יפה" מדי... יצירתי - אה? HERE ARE THE SONICS , אלבום הבכורה מ 1965 , כולל שלושה מתוך ארבעת הלהיטים הגדולים שלהם: PSYCHO, STRYCHNINE, ו THE WITCH . שירים אלו זכו להמון ביצועים במשך שנות הששים, אלו שירים מבדרים ומקפיצים, בעיקר השלשי שברשימה. יופי שך רוק'נ'רול! ארכאי למהדרין. ולמפונקי האוזן שביניכם - הזהרו. אל תצפו להפקה מלוטשת, ולא לסאונד סטריאופוני מפנק. The Electric Prunes - I Had Too Much to Dream ההרכב הזה היה במקורו מסן פרננדו קליפורניה (אף שבעבר כתבתי פה בטעות שהם היו מסיאטל). מדובר באחד מאלבומי הגראז' היותר טובים, והיותר פסיכדלים של אמצע שנות הששים (1966), שהביא עימו שני להיטים: את I HAD TOO MUCH TO DREAM LAST NIGHT הסוריאליסטי, ואת GET ME TO THE WORLD ON TIME הקצבי והדרמטי, וההזוי לא פחות. השזיפים זכו להצלחה מסחרית יחסית, להבדיל מרוב להקות הגרז' בתקופתם, והיה להם תפקיד מכריע בעיצוב האוירה המוסיקליות והסאונד של המון הרכבים אשר צצו במהלך קיץ האהבה 1967 הן בארה"ב והן בבריטניה. בהזדמנות אני רוצה להמליץ גם על האלבום השני שנקרא Underground ולטעמי האישי כדאי להתרחק ממהנסיונות האמנותיים היומרנים שהם עשו בסוף שנות הששים. שני האלבומים הראשונים יצאו ברימסטר. MC5- Kick Out the jams מה שקורה כשגראז' רוק מתחבר עם סאונד (כמעט) מטאלי? התשובה: דטרויט. חברי ההרכב הזה הקימו את הלהקה עוד בימי בית הספר, בשנת 1964, ובמהרה הפכו לשיחת העיר. הסינגל הראשון שלהם I CAN GIVE YOU EVERYTHING היה קאוור של שיר של ההרכב האירי THEM , מן האלבום השני של ההם (נכתב ע"י ואן מוריסון), שיר שזכה להמון ביצועים של הרכבי גרז' ב 1966-1967 זהו אחד מאלבומי ההופעה הטובים בכל הזמנים, מלא כמויות עתק של אדרנלינים, וחובק בתוכו הצהרות פוליטיות "מהפכניות" (ובדיעבד, קצת מגוחכות). האלבום כמובן מחייב ווליום חזק להבטחת ההנאה של המאזין. פרוטו-פאנק. או אם תרצו "פוסט-גרז" במיטבו, השפיע על דורות של מוסיקאים, עד היום. (מומלץ לשמוע את גרסת ה LIVE של ג'ף באקלי לשיר הנושא של האלבום). The Modern Lovers- The Modern Lovers המאמר נמצא כאן Love-Love עוד הרכב גראז' פסיכדלי, ואחד שהיה לאגדה. SIGNED DC הוא אחד השירים היפים ששמעתי אי נפעם, ולא מפתיע שעד כה הוקלטו ע"י הרכבים שונים לפחות כעשרה קאוורים לשיר הזה. אלבום נהדר, מגוון, ואגב יש בו גם יופי של ביצוע להיי ג'ו. הרימסטר שיצא לפני שנתיים מומלץ ביותר. Stooges - Fun House האלבום השני של הרכב השני של איג פופ. האלבום הזה הופק ע"י דון גלוצ'י שהפיק את להיט הגרז' הנצחי LOUIE LOUIE של KINGSMEN אלבום רוק מאוד מאוד חשוב, סוחף ומשפיע. את האלבום הזה ראיתי בהמון רשימות של עשרת אלבומי הרוק הטובים בכחל הזמנים, ולדעתי בצדק. FUNHOUSE מלא ב ATITUDE וברוח נעורים, ואין בו רגעים רופסים. הנגינה הדוקה (עם רמיזות קלות ל MOTOWN בתפקידי באס/תופים), גיטרות נפלאות, ושירה עוצמתית של איגי פופ... הייתי אפילו אומר - כמספר שירים, השירה כל כך עוצמתית שהיא כמעט מפחידה. המסע המטורף הזה לא עוצר לרגע החל מן השיר הפותח DOWN ON THE STREET, דרך TV EYE וכמובן ב DIRT. יש לי הסתייגות אחת: לקראת סיום האלבום יש איזשהו קטע הזייתי ארוך, מופשט, (שכחתי את שמו...סליחה) שקצת קשה להתרגל אליו, וצריך זמן בכדי לעכל אותו כראוי. ושוב הקלישאה שלי: האלבום הזה, שימש השראה להמון הרכבים בגל הפנק ב 1976 בבריטניה, וממשיך להשפיע עד היום. באותה הזגמנות אני רוצה להמליץ גם על LUST FOR LIFE המצויין (!) אלבום הסולו האהוב עלי ביותר של איגי פופ ROXY MUSIC - FOR YOUR PLEASURE אם כבר גלאם רוק, אז את זה. לטעמי זה האלבום הטוב ביותר של הז'אנר, אולי חוץ מלילה באופרה של קווין, שאני אישית אוהב מאוד, אבל לא ממש מחשיב כגלאם (וקווין קיבלו כבר מספיק סופרלטיבים פה, כך שאני אאלץ לדלג מעליהם). כל ארבעת אלבומי רוקסי הראשונים נהדרים, ומה שעושה את FOR YOUR PLEASURE לכל כך מהנה (מלבד השם) הוא השירים עצמם, כל אחד פגז. אלבום מלא הומור, ארטיסטי במקצת, סאונד גיטרות שמיימי, סולן ענק, ומה עוד צריך? ההיילייט של האלבום: BEAUTY QUEEN . הקשיבו למילים, הקשיבו לעיבוד, והקשיבו לבריאן פרי. יותר מושלם מזה לא יכול להיות. CHOCOLATE WATCHBAND-NO WAY OUT בעיר סן חוזה, קליפורניה, הוקם בשנת 1965 ההרכב הזה, שההגדרה המתאימה לו ביותר תהיה: פאנק פסיכדלי. LETS TALK ABOUT GIRLS היה מעין "מיני להיט" , שיר שזכה לקבל 13 שנים מאוחר יותר קאוור יפה מה UNDERTONES האיריים. מה שמוכיח שוב שהגל הזה של הגראז' בארה"ב שימש השראה להרכבים הבריטיים במהלך שנות השבעים המאוחרות. האלבום הזה מגוון מאוד וכולל גם קטעים "טריפיים" חלקם אינסטרומנטלים (היום ידוע שבהקלטות עצמם חלק מן הקטעים הפסיכדליים יותר, נוגנו ע"י מוסיקאיי אולפן) מומלץ לאוהבי השזיפים החשמליים, ולאלו שרוצים לשמוע את השילוב המושלם של פאנק עם פסייח. Clash - London Calling אז צריך ייצוג גם לפאנק בריטי.... הרבה אומרים שבתוך הגל הבריטי של הפאנק, CLASH היו הגדולים מכולם. אולי, ואולי לא.... אבל אני בטוח שהם היו מספיק שווים (ומספיק מוכרים) בשביל לקבל פה קולות. הייתי בוחר באלבום הראשון, אבל מכיוון שכנראה אף אחד לא יבחר בו, LONDON CALLING נראה כמו ההימור הנכון. בסך הכל אחלה יציאה שמשלבת הרבה סגנונות שונים, לא כל כך אחיד ברמתו, אבל יש לו את אחת העטיפות המדליקות אי פעם. איך שלא יהיה, שיר הנושא לבדו כל כך טוב, שהוא שווה את כל ה"טררם" . ELVIS COSTELO - THIS YEARS MODEL וזה אלבום הפנק-רוק הבריטי הטוב ביותר בעיני. נימוקים? 1. בעיקרון, סינגר סונגרייטר לא הולך עם פאנק. פאנק צריך שיהיה יציר של להקה... ככה זה. אלא שקוסטלו הענק מצליח להביא את הגאונות המוסיקלית האישית שלו לתוך פרוייקט שנשמע כמו להקה מגובשת, ולא כמו סולו של סינגר-סןנגרייטר. 2. השירים פשוט מצויינים. הבחור בן זונה. לא יעזור כלום. ככה כותבים, ככה מליחינים. מבריק. 3. השימוש הדומיננטי באורגן VOX קונה אותי. הדבר המעפן הזה, השחור/אדום הזה עם רגלי האלומיניום העקומות... אני מת על הסאונד הזה. נועם - אמרתי לך 100 פעם - לך תמצא VOX! 4. I DONT WANT TO GO TO CHELSEA ... תגידו לי... איך כותבים שיר כל כך נהדר? איך ממציאים עיבוד כל כך מקורי? מאיפה מביאים התלהבות כזו? אתם שמעתם פעם דבר כזה? או בקיצור: ההיית או חלמתי חלום?
 

LadyG

New member
No More Heroes Anymore

London Calling – The Clash כנראה שהיה שמח במערב לונדון באמצע שנות ה- 70. התנגדות מאד גדולה שהיתה לי לפאנק בזמן אמת גרמה לי לדחות כל ניסיון של שמיעת מוסיקה מהז'אנר הזה . עם השנים כנראה שמתרככים ולומדים להאזין למה שטוב ולאו דווקא למה ששיך לז'אנר מסויים. אז בלי להכנס לויכוח האם הקלאש הם הגדולים מכולם, זהו פשוט אלבום מצויין ואפילו קניתי אותו לכבוד שבוע הפאנק. Kimono My House – Sparks שיעורי ביולוגיה היו משעממים להחריד. האופציות היו: באולינג בת"א, חנות תקליטים מיתולוגית בגבעתיים או החדר של י' (שאפילו הצליח להפוך במהלך השנים למן אגדת רוק מקומית). באמצע החדר מיטה והמון המון המון תקליטים (תוצרת חוץ כמובן). העטיפה יפהפיה, השיר הפותח This Town Ain't Big Enough ומיד אחריו Amateur Hour ואנחנו כבר מזמן בפאזה אחרת, רחוקה שעות אור משיעורי ביולוגיה. האחים לבית Mael עשו עלי וואחד רושם אי שם בשנות השבעים. עפו הרבה ניצוצות סביב האלבום, במיוחד אחרי שההורים שלי זומנו לבית ספר לאור כמות החיסורים שצברתי. Hunky Dori – David Bowie מבחינתי דיוויד בואי זה האנקי דורי. הכל "יושב" מצוין. המוסיקה, המילים, הקול של בואי. אף פעם לא ממש התחברתי עם התופעה הנקראת דיוויד בואי – אנדרוגנוס וכוכב גלאם רוק אבל האלבום פשוט מעולה. Horses – Patti Smith אנחנו מפשלים בפרויקט ובגדול בכל מה שקשור לייצוג נשי. אז בואו נעשה משהו בנדון. לי , שהפאנק היווה מילה גסה, אלבום זה מצא מיד חן בעיני. מוסיקה משובחת (לאו דוקא קלה לעיכול) , טקסטים משובחים ו- Gloria. Ramones - The Ramones 14 קטעים, קצרצרים, נדמה לי שבין דקה וחצי ל- 2 וחצי דקות, לא יותר. ב- 1976 כשיצא האלבום, גרתי בניו יורק והאלבום היה וואווו לא קטן. האלבום תמיד מזכיר לי את הפתיח של הסבנטיס למבט ספורט: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. A Night At The Opera – Queen אלבום מקורי ואחר לגמרי. פומפוזיות שובת לב, שאולי רק הזפלינים ביום טוב מתחרים בה. ורפסודיה בוהמית, שאין שום דבר הדומה לה. הגיטרה של מיי והקול הבאמת ענק של פרדי, גם אם הוא לא כוס התה שלי. חייב להיות בכל בית. No More Heroes – Stanglers אלבום מ- 77 (שנה חשובה לפאנק). אלבום משובח , שלדעתי עומד בכבוד במבחן הזמן ואין כבר גיבורים, זה נכון אבל השיר נשאר יפה. MC5- Kick Out the Jams הופעה חיה משובחת. המון רעש הם עושים ובהחלט נותנים בראש. חוץ מזה – VH1 Classic משדרים כמעט כל יום קליפים מהאלבום הזה. מאגניב. Sex Pistols - Never Mind the Bollcks אני בוחרת בו רק בגלל God Save the Queen . פשוט יציאה ענקית. Talking Heads – 77 אני זוכרת בצורה מאד ברורה את הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום בסוף שנות השבעים. לא נורא, אמרתי לעצמי...הם דוקא עושים מוסיקה נחמדה מאד. ואני חשבתי שהמוסיקה מתה כבר מזמן כמו שאמר דון מקלין. האלבום הזה הדליק אצלי תקוה קטנה. והוא קל לעיכול, לעיתים אולי אפילו קצת פופיסטי אבל הוא תמיד תמיד עושה לי מצב רוח טוב. אההה.. כן... דיוויד ביירון מוטרף על כל הראש אבל זה משום מה עושה לי טוב.
 

Jflyaway

New member
ראה את כותרת נושא השבוע

קרא את כותרת המאמר ואח"כ את המאמר עצמו...
 

forever changes

New member
כן כן צודקים

פשוט כל הזמן דיברתם על אלבומי פאנק שכבר שכחתי שיש גם גלאם חח
 
שן רקובה, בן מאופר – זה סוף העולם

שיניים רקובות, בנים מאופרים – זה סוף העולם. טוב, לא סוף העולם, זו רק תחילת הסוף – הרי לכם מבשרי חרחורי הגסיסה של הרוק. תבלו (?) 1. טי רקס - Electric Warrior רגע לפני שהגלאם תופס תאוצה, שוכח לגמרי איך יוצרים מוזיקת רוק'נ'רול טובה ומתעקש להתעסק רק בהגדרה המינית של יצורים, שממילא אף אחד לא יסכים לקיים איתם סקס (ואני שואל, אז מה הטעם בכלל?), רגע לפני כל זה נותר מעט כוח חשמלי בידי מארק בולן ושות' כדי ליצור אלבום ראוי, אי שם בתחילת שנות ה-70. שניה לפני התהום המוסרית, כפסע בינם לבין התמסחרות פומפוזית לתעלולי שיווק מאופרים בכבדות – מצליחים הדינוזאורים האלה לייצר עוד כמה לחנים שניתן להאזין להם גם היום – למעלה מ-30 שנים אחרי, כשהפוזה כלל לא רלבנטית – אלא רק תחושת המאזין הבודד. כאלה הם - הלחן המהפנט של "ממבו סאן", הקצב המחושמל של "הרקדנית הקוסמית", "ג'יפסטר" כבר ממש מציע מקצב לריקוד בטעם של סיקסטיז, ניחוח האמביינט של "מונוליט" ושאר חבריהם לאלבום, ובעיקר "הכה בגונג" המוכר מכולם (והטוב שבשירי האלבום – אל תשכחו, יש סיבה שאנשים זוכרים להיטים – זה פשוט כי הם שירים מוצלחים יותר...) ורצועה אחת בעלת שם בלתי אפשרי – "החיים הם גז". אכן, יש בו רוח טובה באלבום הזה – חבל שרוב תקליטי ואמני הז'אנר (גלאם) נשמעים יותר כפלוץ... 2. הסקס פיסטולס – נבר מיינד דה בולוקס הרי לכם קונספקט גאוני לנגינת רוק'נרול: קחו חבורה של בריטים צעירים, רצוי חסרי השכלה ועדיף בלי שום אופק לקריירה, כאלה שלא ראו רופא שיניים בילדותם, הכי טוב כאלה שלא יודעים לנגן על גיטרה ואם אפשר – גם כאלה שאין להם חוש מוזיקלי כלל. למדו אותם שני אקורדים (ממש לא משנה איזה), אחד מהם יכה בתופים (בלי קצב ובלי בטיח, סתם לתת מכות לעור התוף, תרתי משמע...) ואחד ישיר טקסטים על אנרכיה בממלכה, מותה של המלכה, פשיזם ובולבול בעין (תאמינו לי, זה יותר קוהורנטי מרוב השירים שלהם) או סתם כל מה שיוצא לו מבין האצבעות (בזמן שאלה לא עסוקות בהסנפת דבק או בהזרקת קמח לורידים). מה קיבלתם? קיבלתם פאנק בריטי, גבירותיי ורבותיי. או בקיצור – זוהי תחילת מותו של הרוק'נרול. היום אפשר כבר לומר את האמת המרה: ג'וני ראטן היה כותב בגרוש, שקסם להמונים הצעירים רק בשל הניהליזם שהטיף לו, סיד וישס קשור למוזיקה בדיוק כמו פולה בן גוריון (שניהם - מה זה פאסה), ושאר הערסים סביבם לא ראויים כלל לאזכור. הם משהו שגולדה מאיר היתה מכנה בתואר הלא מחמיא – "הם לא נחמדים"... הקיצר, הרבה מהומה על לא מאומה. מה שמדהים אותי יותר מכל, הוא שעל אף העובדה שאני לחלוטין מודע לכל זה – האזנה למפגן הזוהמה האגרסיבית המתקרא אלבום הבכורה של אקדוחני המין, גורמת לי ממש בדקות אלה להנאה לא מבוטלת, ושני הסינגלים הידועים ביותר של הלהקה – "אלוהים נצור את המלכה" וכן "אנרכיה בממלכה המאוחדת" ממש קוסמים לי שוב. אז מה אני יודע? (אני פותח עכשיו את אתר האולמיוזיק ומגלה שאני מסכים עם הקביעה הבלתי אפשרית, אך הכרחית, כי זהו פשוט אחד האלבומים הגדולים והמשפיעים בהיסטוריה). 3. הקלאש – S/T בניגוד למקובל בז'אנר הפאנק, ג'ו סטראמר וחבריו ידעו לנגן. לא, אל תטעו. זה לא שהם היו הפאקינג איגלס, או שהיה להם עשירית הכישרון של ריצ'י בלקמור, ג'ימי פייג' או אריק קלפטון, אבל הם ידעו משהו על החלפת אקורד אחד במשנהו ואז מעבר (שימו לב, הפתעה קרבה) לאקורד שלישי ורביעי!!! מלבד יכולתם זאת לפרוט על גיטרה באופן מניח את הדעת (טוב, לפרוט זו מילה קשה ומתאימה יותר לענייני החלפת שטרות של 100 שקלים במטבעות של 10, אולי המילה המתאימה היא – לחבוט. כן, הם חבטו בגיטרה באופן מניח את הדעת...), הם גם היו בעלי אג'נדה חברתית של ממש, היה אכפת להם מאנשי מעמד הצווארון הכחול בממלכה המאוחדת והם באמת רצו להיות מושפעים מענקי הרוק בעשור שקדם להם, ולא רק לחבוט במוסכמות ולייצר אנרכיה. אולי זה מה שגורם גם היום להנאה מסוימת וליכולת להתנועע ממש על רקע הקצב המדליק והשירה הקבוצתית בג'ני ג'ונס, להתענג על מעברי הגיטרה ושינויי הקצב ב"שלט רחוק" ואפילו לחרוק שן ולהנות משיר עם הכותרת המופרכת ביותר שניתן להעלות על הדעת – "אני כל כך משועמם מארה"ב". אאוץ'. ושימו לב, מלבד יכולתם לדפוק בראש בכל הזמנות, הקלאש גם מוציאים תחת ידיהם פנינים בסגנון הרמונז האמריקאיים – ביניהם משובת הגבר-ילד – "הזדמנויות קריירה". מהמוצדקים שבנאמברים, המחציף פנים כלפי הממסד ודוחה כל עבודה. באלבום מאוחר יותר "סנדיניסטה" עוד יעלו את השיר הזה על נס בביצוע של ילדים, המדגימים כי הלחן הבסיסי של השיר הזה הוא לא דבר שיש לזלזל בו כלל וכלל. הקלאש, אחרי הכל הבינו עניין אחד או שניים במוזיקה, ועל כך תעיד כותרת שירם המופלא, עתור האגרסיות ואנרגיות – "לונדון בוערת" 4. הקלאש- לונדון קולינג כל ז'אנר, ויהיה זה הנחות ביותר, צריך יצירת מגנום אופוס משלו. כזה הוא האלבום לונדון קולינג של הקלאש. לבטח המגוון, המעמיק והיפה שבאלבומי הפאנק הבריטי. רק בשביל רשימת הלהיטים הבלתי אפשרית הזאת היה שווה לסבול את כל הסיד וישסים והג'וני רוטנים של עולמנו. שימו לב – שיר הנושא, ג'ימי ג'אז, רובי בריקסטון, רודי אינה יכולה להיכשל, פצצות ספרדיות, קאדילק חדשה, אבוד בסופרמרקט ושאר חבריהם למקבץ המוצלח ביותר שניתן להעלות על הדעת מאלבום שיצא ב-1979. הרבה יותר מגוון משאר אלבומי הז'אנר, הרבה יותר בשל ומבוגר. לא רק התלהמות נעורים מטופשת, לא רק לדפוק בראש, אלא הרבה יותר מזה. הפעם ממש אפשר להבחין לא רק באקורדים אלא אף בנגינת ריפים של ממש, מעברי גיטרה אינטילגנטיים, ובסה"כ אלבום ששרד היטב את מבחן הזמן. בעיניי, כשמדברים על תחימת "הרוק הקלאסי" לשנים 1963-1979 מדברים על התקופה שבין הופעת הביטלס ועד לסגירת המעגל ע"י הקלאש. ממש בחרחורי הגסיסה של הרוק, שנרמס ללא רחמים ע"י הפאנק הבועט והרעשני – מצאו הקלאש את הדרך לסיים את כל העניין בצורה יפה. על כך מגיע להם מקום בכל רשימת אלבומים.
 
חלק ב'

5. פאטי סמית - סוסים הפאנק האמריקאי היה שונה בתכלית מעמיתו הבריטי. קודם כל, הוא הובל ע"י אנשים שידעו לנגן על גיטרה (הרמונס, למשל), הוא היה הרבה יותר מגניב, הרבה יותר מגוון וקשור לניסיון לחזור ליסודות הרוק'נרול (ולא לחרב אותו ולנתץ אותו מהיסוד) והרבה פחות יפה. הנה הוכחה – פאטי סמית, הבחורה הזו נראית כמו תאונת שרשרת. אבל איזה אלבום מופת יצא למי שתכתוב לימים את להיטה הגדול ביותר (בגלל הלילה) בצוותא עם ברוס ספרינגסטין. אישה אמיתית עם ביצים מברזל – מחדשת את גלוריה (של מוריסון) בהצטיינות, מגלה לסבו שיק מפתיע ב"חוף רדונדו" במקצב הרגאיי, מעוררת מחשבות נוגות בבירדלנד החולמני, מרטיטה לבבות ב-"שבור את זה" עם הסלייד גיטרה המייללת ברקע ופורצת כאחת היוצרות החשובות של אמריקה אי פעם. 6. THE RAMONES - אלבום הבכורה מלכי הסצנה, הגדולים והאהודים מכולם. מי שהיה להם את הכשרון, העוצמה והכריזמה כדי להשתלט באופן גורף על כל סצנת הפאנק ולהפוך למובילי המוזיקה הפופלארית באמריקה של המחצית השניה לשנות ה-70. הרמונס לקחו את תמצית הרוק'נרול ניערו ממנו כל שאריות ויצרו בכל פעם בשתי דקות משהו מהיר, טהור ומזוקק, שלא ניתן להפחית מעוצמתו. הם יצרו שירי רוק. הם הגדירו את זה יפה בהצהרת הכוונות הפותחת את אלבום הבכורה שלהם – זה פשוט בליצקריג פופ. מתקפת המחץ המהירה של כל הזמנים. כבוד. 7. טלוויז'ן – מרקי מון עוד קלאסיקת פאנק אמריקאית. טלוויז'ן היו כנראה הצד האינטילגנטי של כל הז'אנר. זה, השפעת האלבום שלהם על הדורות הבאים והעובדה שאני מתעלף עוד דקה יספיקו כנימוק בשלב זה. 8. Talking Heads: 77. מה זאת אומרת למה? למה ניגנו בנערותינו את psycho killer כל שנה כמו תוכי על הגיטרה, בכל טיול שנתי, ולא שאלתם שאלות? ככה! 9. רוקסי מיוזיק – אבאלון איזה חבורה של קוקסינלים, כל הגלאם הזה. שיהיו לי בריאים. אגב, אחלה אלבום – שיר הנושא הוא שיר אווירה ממש מוצלח, השיר הפותח ("יותר מזה") הוא להיט עגמומי מוצלח למדי, ובכלל בריאן פרי הוא סוג של בריטון ראוי שיודע לשלוח ידו בכתיבה. בשביל גלאם רוק זה ממש מכובד. 10. Kimono My House – Sparks תכף יבוא יקי ויספר לכם איזה אלבום מצוין זה. תקשיבו לו, אתם אולי תגמרו עם איזה 896786 אלבומי סטרובס, אבל תרוויחו כרווח משני את האלבום הזה. למה אני לא מנמק? הפורום הזה פשוט לא מספיק גדול בשביל שנינו...
 

Abbe Faria

New member
מרוברט פריפ ועד רוברט וויאט

בחירותי לשבוע הטוב מכולם... (שימו לב שימו לב! השבוע אפשר להצביע לפורטיס! קחו לתשומת לבכם והצביעו לגדול מכולם!) The Stooges - The Stooges - 1969 - קשה לי שלא להתחיל מאיגי פופ, אלבום הבכורה של הסטוג'ים, כ"כ הרבה אנרגיה, כ"כ הרבה כוח. נכון, Funhouse טיפה יותר מגובש, אבל עדיין אני מעדיף את הראשון, ולו רק בגלל הסצנה בלוק-סטוק שבה ההוא מגלה שהוא הפסיד והוא חייב חצי מליון פאונד ובעוד הראש שלו והזירה מסתובבים נתנגן ברקע "I Wanna Be Your Dog". אבל גם חוץ מהשיר הזה, כל שיר באלבום המדהים הזה ראוי להערכה, ולא רק בגלל פריצת הדרך של לעשות מה שאף אחד בעבר לא עשה, תנסו, ותהנו... MC5 - Kick Out the Jams - 1969 - רשימת פרוטופאנק בלי מ.צ.5, זה כמו רשימת בלוז בלי ג'ניס ג'ופלין (אההה!!!). חוץ מזה, כמו שכבר הזכרתי בעבר, אני ממש אוהב אלבומי הופעות... בטח ובטח כאלה שנותנים בראש משריקת הפתיחה ועד שבירהוף שם את שער הזהב והמשחק נגמר. ולא סתם החברים בחרו בהופעה לאלבום הבכורה, שכן המוסיקה הזאת נועדה לכך מראש (כל רעש רקע - רק מבורך)... הנאה שלא נגמרת מראמבלין רוז הפותח, ועד סטארשיפ. ומהנותנים בראש המוקדמים נעבור למתאפרים... Lou Reed- Transformer - 1972 - הכנסתם את ברלין, אני גאה בכולכם על כך, ועכשיו הגיע הזמן לקצפת של הדובדבן... לו ריד עם עזרה מחברים (בואי את רונסון), מוציא את אלבומו המצליח ביותר (ויכול להתחרות צמוד צמוד עם ברלין על הטוב ביותר). פרפקט דיי הנהדר (שאמנם נפגע ונלעס בעיקר ע"י גירסות כיסוי של דוראן דוראן ואח"כ עשרות אמנים ש"אכפת להם"), Walk On the Wild Side המופלא, ובכלל אלבום סוחף ומרגש... לראשונה בחייו לו ריד מעדיף שלא להקדיש אלבום למוות, סמים וזונות, ועדיין עושה את זה טוב מאד. David Bowie - Aladdin Sane - 1973 - ממשיך דרכו של זיגי, ואלבום שלדעתי הוא רמה אחת אפילו מעל קודמו... בואי בשיאו, מרשה לעצמו לקחת את המוסיקה עוד כמה צעדים קדימה. אם זיגי היה האבטיפוס, בחור מטורף (A Lad Insane) הוא התוצר המוגמר והמושלם של תקופת הגלאם של דייויד והעכבישים... וכמובן, החתימה הנוכחית שלי שמגיעה מהשיר שסוגר את האלבום... Lady Grinning Soul המופלא... Queen - A Night at the Opera - 1975 - רציתי מאד להכניס דווקא את האלבום שבא לפניו, Sheer Heart Attack אולם סיכוייו להיכנס קלושים בהרבה ולראשונה בפרוייקט אני נאלץ לעשות את החשבון הזה... ובכל זאת, הרביעי של קווין שיש בו הכל מהכל, רוק כבד (Sweet Lady, I'm In Love with My Car), פרוג (The Prophet's Song) פולק/קאנטרי (39), פארודיה על מוסיקת שנות ה40 וה50 (Lazing on a Sunday afternoon, Seaside Randezvous)... וכמובן שיר השינאה האולטימטיבי שאפשר לשלוח לכל מי שאתם מייחלים לו שיפול מקומה שלישית (Death on Two Legs)... זהו, אלבום נפלא, מסתיים כראוי בהמנון הבריטי... (אגב, אמנם פרח מראשי, אבל האם הזכרתי ששיר שנבחר כמעט בכל חור לשיר המילניום גם נמצא איפשהו על אלבום זה?) ולפאנק, נתחיל מהקולוניה - זכות הראשונים אין מה לעשות... The Ramones - The Ramones - 1976 אני חייב להודות, זה היה האלבום ה10 שנכנס לרשימה, עד הרגע האחרון התלבטתי בינו ובין סוסים של פטי... למה בסוף זה? כי בשורה התחתונה אין אלבום שעיצב יותר את עולם הרוק בחצי השני של שנות ה70 יותר מהאלבום הזה... הראמונס הם אלה שהביאו את הפאנק למיינסטרים עם אלבום המופת הזה. שירים קליטים, מהירים, על כל נושא שבעולם, מאהבה (Today Your Love, Tomorrow the World) ועד סמים (Now I Wanna Sniff Some Glue) ואפילו מחווה לוורמאכט עם Blitzkrieg Bop... אבל המלים כ"כ לא משנות... בסופו של דבר, אם צריך אלבום שמייצג את כל מה ש"רוק" אומר, זה צריך להיות זה... Talking Heads - 77 כתבתי כבר על האלבום הזה, ואני לא רואה סיבה לחזור שוב על דברי. דייויד ביירן בשיא כתיבתו, נותן אלבום פאנק קליל ורגוע ובאותו הזמן מקפיץ ומסחרר... איך יואל קרא לזה? Art-Punk? הגדרה מדוייקת! ולאי האהוב - 2 הבחירות הכי צפויות שיכולות להיות... The Sex Pistols - Nevermind the Bollocks, Here's the Sex Pistols - 1977 - הסקס פיסטולס מפורסמים בעיקר בגלל כל הבלגן שמסביב, השערוריות, הקללות של רוטן, הסמים של ווישז, ההופעות שהופסקו באמצע, הכל נכון... אבל, בסופו של דבר, כל אלה לא היו נכנסים לכותרות אם גם לא היתה מתלווה אליהם מוסיקה איכותית. וכן, איכות זאת לא מילה גסה גם כשמדובר בסולן עם שיניים רקובות, גיטריסט שלובש תחתונים על הראש ובאסיסט שלא יודע לנגן... כי רוטן ידע לכתוב שירים, והלהקה ידעה לבצע אותם בצורה נהדרת. ובסופו של דבר, באלבום הזה, המוסיקה היא מה שקובעת. The Clash - London Calling - 1979 - האלבום המפורסם והטוב ביותר של הלהקה שלא לחינם קרויה בידי מעריציה (ולא רק) The Only Band that Matters... (אין יותר מה להגיד, כל מלה מיותרת, ובלה בלה בלה בלה) ובסופו של דבר, לשמור את הכי טוב לסוף... רמי פורטיס - פלונטר - 1978 - מאז שרמי פורטיס הצעיר עלה לחמם את תפוז וניגן את אינקובטור זרמו הרבה מי שופכין בירקון, ועדיין האלבום הזה ראוי להיכנס לכל רשימה. תמיד אני טוען שפורטיס הוא האמן הישראלי הגדול ביותר שקם פה, והאלבום הזה בהחלט מצדיק את האמירה הזאת. בהסטורית הרוק הישראלי, תמיד היינו מאחור ביחס לשאר העולם, וכשאומנים פה התחילו לעשות משהו, זה היה הרבה אחרי שלעולם נמאס מאותו דבר. פה זה לא המקרה, בשיאה של מהפיכת הפאנק, נכנס פורטיס לאולפן ומוציא אלבום פאנק אדיר. החל מדבש שפותח את האלבום ועד אינקובטור שסוגר אותו, אין שניה אחת של שקט, שניה אחת של נפילה, אלבום מושלם? יכול להיות... בכל מקרה, אלבום שראוי לקול של כל אחד ואחד מכם השבוע. זהו להפעם... והכי חשוב - לכו להצביע!!!
 

Abbe Faria

New member
והתנצלות

בפני פטי סמית, הניו יורק דולס, רוקסי מיוזיק, טי רקס, הבאזקוקס, האנדרטונס, השוקולד ווצ'בנד, טלוויז'ן וכל שאר האמנים שבאמת באמת ראויים להכנס לפה...
 

giloni

New member
נוצצים לרגע

1. Sparks – Kimono my House האלבום המנצח של האחים ראסל ורון מאייל. הם מוזרים, הם משונים, הם מצחיקים עד כאב גם אם לא ממש מבינים על מה לעזעזל הם שרים (רק ראסל שר – רון מרביץ לקלידים), הם גלאמיים אמיתיים. ראסל מחקה את מארק בולין טוב יותר מהמקור ובקול הקברטי אופראי שלו, עם מבטא גרמני הוא לוקח אותנו לעולמות אובסקוריים שרק הוא ואחיו המשוגע יכולים להבין. אלברט איינשטיין נולד מחדש עם ג'ינס אצל האחים האלה, הם מתאהבים ושוב בעצמם, נפרדים מאהובתם ועולים לגן עדן ומכחים לה שם שתתפגר על הארץ ולבסוף, הם מפגיזים עם מפגש מיסתורי על קו המשווה. אלבום חובה בכל בית- באמת!! 2. Sparks – Propaganda שוב האחים מייל, שהמשיכו בסדרת הצלחותיהם בבריטניה, אליה הגיעו מהחוף המערבי בארה"ב, שם לא זכו ממש להכרה. זהו האלבום השני בטרילוגיה הבריטית שלהם וגם הוא היה הצלחה לא רעה בכלל. כאן הלהקה חודרת יותר אל התחום האופראי, העיבודים מורכבים יותר ועמוסים מלוטרון וסינתסייזרים ובמיוחד אמורים הדברים על השיר המקסים, שגם הפך ללהיט Never turn your back on mother earth 3. T Rex – Electric warrior מארק בולן היה נושא הדגל של גל הגלאם. למעשה, האלבום הזה הוא האלבום המייסד של הז'אנר והיתה לו השפעה ניכרת על יוצרי גלאם אחרים, ביניהם גם דיויד בואי. מרק בוליין היה זמר פולק, עד כמה שזה יכול להשמע מוזר, ואלבומיה הראשונים של להקת Tyrannosaurus Rex שאת שמה קיצר אח"כ, נגעו יותר בפולק פסיכדלי מאשר בגלאם. אבל המעבר של בולין היה מושלם באלבום הזה. לא עוד בלאדות אקוסטיות אלא רוק בועט ומוחצן, מאד אקסטרווגנטי ואפילו סקסואלי. לא פלא שהאיש הפך מושא להערצה לבנות צווחניות ולא פלא שמוסיקאים אחרים (ראו ראסל מייל מהספארקס, למעלה) ניסו לחקות הן את הלבוש והן את האיטונציה של הקול. 4. Queen - A night at the Opera האלבום הזה יכול להיכנס בפרוג וגם בהארד-רוק, אבל נדמה לי שהמקום הטבעי שלו הוא בגלאם. אם הז'אנר מתאפיין במוסיקה פומפוזית, עם הופעה בימתית נוצצת ומסרים דו מיניים הן בהופעה והן בטקסטים – הרי שמקומם של קווין הוא כאן, לא פחות מרוקסי או מבואי. האלבום הזה זכור בעיקר בשל הרפסודיה הבוהמיאנית. קשה להאמין שהיום שיר כזה היה מצליח לרגש את שדרי הרדיו באופן כזה שהפך אותו אז לשיר השנה (נדמה לי שבכל מקום שצעדו שירים במצעדים למיניהם השיר הזה היה ראשון בשנת 1975). פרט לשיר הזה, יש כאן פנינים נוספות: Prophet song הוא יצירת פרוג רב שכבתית לפי מיטב ההגדרות, אלא שכאן הכלי המרכזי הוא קולו הממסמר של פרדי מרקורי. 39 הוא שיר קטן ואקוסטי שכתב ושר בריאן מאיי הגיטריסט ואני חייב לציין שזה אחד מהשירים האהובים עלי מכל הז'אנרים ומכל הזמנים. ההארד רוק מכוסה היטב על ידי המתופף טילור ששר שיר אהבה למכוניתו, אבל חוץ מהשיר הזה – האלבום מצליח להקסים אותי בכל פעם מחדש. 5. Queen – A Day in the Races ממשיכו של Night at the opera בסדרת סרטי האחים מרקס. אלבום קצת יותר פופי, עם שירים כמו Good old fashion lover boy אבל עם בלדות כובשות כמו You take my breath away ששם מתגלה מרקורי לא רק כזמר על אלא גם כפסנתרן לא רע בכלל 6. David Bowie – Hunky dory Chchchchchcanges איזו פתיחה לאלבום המקסים הזה, ואח"כ הכסאח עם O you pretty thing והגיטרה הנהדרת של מיק רונסון שלא לדבר על התזמור הנפלא ב Life on mars ועל השיר החד כתער Song for Bob Dylan. דיויד בואי במיטבו, רגע לפני השיא של זיגי סטרדסט שכבר נכנס לרשימת הזמרים-משוררים. גלאם בהופעה וקצת במסרים, רוק'נרול במהות הבסיסית ומוסיקה איכותית ביותר אפילו לפרוגרים שביניינו (אה, גם וויקמן שם...) 7. Be Bop Deluxe – Axe Victim אלבום הבכורה של ההרכב הלא-כל-כך מוכר הזה. המוסיקה שלהם היא פרוגרסיבית למהדרין, אבל האלבום יצא לאור בשיאו של גל הגלאם, מה שהשפיע מאד על היצירה והשירה של בילי נלסון המנהיג והמייסד. גם העטיפה גלאמית למדי, והשיר Adventures In A Yorkshire Landscape נשמע ממש כמו בואי ולכן האלבום הזה הוכר כגלאם, למרות שמורכבות הנגינה וגם המלים משייכים אותו לפרוג. אבל כמו רבים וטובים אחרים, גם אותו אי אפשר היה להכניס לשם מפאת העומס. 8. Roxy Music – For your pleasure אם נתעלם מהעטיפה, ובאמת צריך להתעלם מכל העטיפות שמופיעות עליהם נערות חלומותיו של בריאן פרי (דווקא נשוי באושר לאישה אחת עם הרבה שנים והרבה ילדים), נקבל אלבום שהוא לא רק הגלאם בהתגלמותו אלא גם אלבום שיש בו איכויות מוסיקאליות שלא נופלות מדברים שעשו להקות שהתלבשו קצת יותר יפה על הבמה. הקול של פרי לא היה אף פעם כוס התה שלי, אבל הגיטרה של מנזנרה וכמובן וירטואוזיות הקלידים של בריאן אינו כאן, אז- So Do the Strand 9. Roxy Music – Country life עוד פעם אתם מתבקשים להתעלם מהעטיפה - אלא אם אתם מתעקשים על איך נראו תחתונים שקופים בשנות השבעים - ולהתרכז במוסיקה. כאן מדובר באלבום שרק בגלל שהוא של רוקסי, נכנס לשבוע הזה. אילו היה שבוע הפרוג פחות עמוס, ייתכן שהיו כמה שיכניסו אותו לשם, אבל הם נרתעו מה...עטיפה. המוסיקה כאן מאתגרת ביותר, הנגינה של החברים מהוקצעת אפילו יותר מבאלבום הקודם ואפילו השירה של בריאן פרי קצת יותר נסבלת כאן. נער הפלא הבלונדי, אדי ג'ובסון, נכנס לא רע לנעליים של אינו והביא איתו גם את הכינור החשמלי הוירטואוזי. Realy good time עם עיבודי המיתרים היפהפה הוא השיר המקסים בתקליט, לדעתי. 10. Talking Heads – More songs about buildings and food זו התרומה הדלה שלי לז'אנר שאינני מתחבר אליו, בלשון המעטה, הפאנק. קשה להגדיר את ראשים מדברים כפאנק, אפשר לומר שהם היו מושפעים מהפאנק או יותר נכון מהרקע האמריקאי לצמיחתו – ובעיקר הביקורת והמרירות כלפי הניכור העירוני. זה גם הנושא של האלבום הזה, שלדעתי הוא המוצלח ביותר של הלהקה. באיירן הוא יוצר חשוב ביותר, וכאן הוא מצליח להעביר בצורה מרתקת את התחושות של המסר המדובר. יקי
 

bibi50

New member
Not my cup of tea

בתקופת הפאנק נתקעתי וזהו. כאחד שהעריץ מעריץ ויעריץ את THE WHO איך אפשר בכלל להתיחס ל SEX PISTOLS או ה CLASH ??? אני באמת לא מנסה לפגוע באף אחד, כל אחד וטעמו הוא אבל אני כבר הייתי בסרט הזה... אלו שבאמת ראויים לאיזכור הם ה ROXY MUSIC האגדיים שלבטח ייצאו בשביתה אם ישמעו ששייכו אותם תחת קורת גג אחת עם ה SEX PISTOLS. DAVID BOWIE, T-REX, MOTT THE HOOPLE הם גם שווי הזכרה אבל לא עם ה PUNK. זו דעתי ללא שום נסיון התנשאות SORRY....
 

melancholy man

New member
ביבי בלי התנשאות

אני בניגוד לכמה חברים, בהחלט מסכים איתך!, העניין הוא שהשבוע אנחנו בוחרים לא רק פאנק אלא גם גארג' רוק (מה שאומר שיש מקום ל CHOCOLATE WATCHBAND ל רוקי אריקסון והמעליות שלו ואפילו ל Love הראשון (שלא לדבר על האלקטריק פרונס, או MC5) אני בטוח שכמוני, יחד עם קצת גלאם (למשל אלו שהזכרת) תצליח אם תרצה, להרכיב רשימה לא רעה בכלל, אפילו אתה סולד מפאנק
 
סליחה,

אבל זה שטויות: “כאחד שהעריץ מעריץ ויעריץ את THE WHO איך אפשר בכלל להתיחס ל SEX PISTOLS או ה CLASH ??” רק אל תיקח את זה אישי.
 

Abbe Faria

New member
../images/Emo45.gif

מסכים איתך בלי ספק... אין שום קשר בין הדברים... למספר אנשים פשוט קשה לקבל את העובדה שאפשר לאהוב את שני הדברים, או לפחות להודות על כך באופן גלוי... הפסקתי להתווכח על הנושא כי זה נראה לי מיותר כי "אוהב סקס פיסטולס אנאלפבית שמסתובב עם צלבי קרס" כמוני (כל הזכויות שמורות לבוגי) פשוט לא יצליח לשכנע אותם שמוסיקה יכולה להיות טובה גם אם היא נטולת יומרות ופוזה...
 

melancholy man

New member
../images/Emo45.gif

אני לא אוהב סקס פיסטולס, הראמונס לא עושים כלום חוץ מכאב ראש, ועדיין לא חשוב שיש קשר בין לאהוב את המי, או את את הסטונס לבין חיבה לפאנק, אם כבר אז ההיפך, אומנם, כמוזיקאים החברה מהסיקסטיס היו כנראה טובים בהרבה, אבל הרוח היא בהחלט אותה רוח. וגם אצל הפאנקיסטים אפשר למצוא הרכבים מענינים לא פחות מאלו שאנחנו מדברים עליהם פה הרבה. בסך הכל, מיומנות נגינה זה אולי הדבר הכי פחות חשוב ברוק אנד רול.
 
למעלה