פפפפפפ.. נמאס

[מיכל..~]

פפפפפפ.. נמאס

כמה פתאטי. בכיתי עכשיו מלאן מלאן ועוד קצת בוכה לי [רק שאני קצת באמצע הסלון אז אני מתאפקת] אמרו לי אישפוז השבוע והיום אמרו שהם עסוקים נורא בחולים אחרים אז אולי אני אתאשפז רק בתחילת שבוע הבא, וגם זה לא בטוח אוףף.. זה בטח נשמע נושע מטומטם שאני בוכה על זה שאני נשארת בבית ולא מתאשפזת אבל אם אני אתאשפז משמע אני אתחיל לעבוד על פזיותרפיה כל יום ואני סופסוף [!!!!!!!] אתחיל ללכת במים כבר וככה שאני בבית אני לא מתקדמת בשיט, גם החצי שעת פזיו' שאני עושה לא משו מועילה לי.. אני תקועה ככה וזה מעצבן כ"כ.. אוף! וגם קיבלתי את המנילה שלי היום ומסתבר שאני נורא טיפשה ואין לי בכלל את התפקידים שרציתי וזה הזכיר לי בכלל כמה העתיד שלי בכלל לא ידוע וכמה אני תקועה במקום וכמה שאני טיפשה ולא מועילה ועד כמה אני פתאטית. ואז בכיתי על זה שבשביל הטישו שנמצא 2 מטר ממני על השולחן אני צריכה להתאמץ כ"כ ולהוציא מלא אנרגיה כדי להגיע אליו ואז בכיתי על זה שכואבות לי כל הזמן הרגלים והשרירים לא מוכנים לעבוד והרגלים שלי דפוקות ולא משתפות איתי פעולה [ס'עמק כאלה כפיות טובה.. ] ואז בכיתי על זה שאין בכלל בקושי גשם ואז בכיתי על זה שאני שמנה [חחח למרות שאני בכלל לא, אבל זה כבר בא לי בטבעיות] ואז בכיתי על זה שאני מפגרת שאני בוכה ואז בכיתי על זה שאני לבד ואז בכיתי פשוט על סתם אני כזאת מבזבזת דמעות לשווא חארם

 

[שש]

תקשיבי

להבדיל לפני כמה שנים ארגנתי יום כיף בפארק אשכול לחבר'ה בעבודה שכלל רכיבה על חמורים... האתון כנראה לא ממש סימפטה אותי והעיפה אותי אמרו לי אל תדאג זה לא משו כי אם היה לך שבר היית צורח בערב הגענו לבית חולים.. צילומים כירורג והוא אומר יש לך שלושה שברים בכתף לא נדון כאן בהמשך רק דבר אחד מעבר לפזיוטרפיה שמספקת הקהילה (יעאני קופת חולים) ישבת שעות ותירגלתי בבית כל מה שיכולתי הפזיוטרפיסטית שלי ממש לא האמינה לתוצאות גם אני. אנקדוטה- העו"ד שלי אמר לי שאני מרים את היד כל כך גבוה שכדאי לי להסכים על פשרה ולא ללכת למשפט

 

[תל-אביבית]

הלוואי ואני הייתי מצליחה

לבכות כמוך, תאמיני לי. זה אולי נשמע אבסורדי, אבל אני בקושי בוכה. בתקופה האחרונה, לפחות. וזה כ"כ חסר לי. כ"כ בא לי לבכות לפעמים, אבל זה כאילו שהדמעות לא מגיעות לעיניים, למרות שכואב לי, ולמרות שנמאס, ולמרות ולמרות ולמרות... אני לא בוכה. אני כואבת מבפנים. וזה מתיש נורא. יש ימים כאלה, מיכלי, שהכל מתערבב, ומרגישים הכי חרא שבעולם, וכל פלוץ מוסיף להרגשה הרעה. לא משנה מה קורה, או לא קורה, או בערך קורה, התחושה הרעה היא כמו כדור שלג שמתדרדר מעצמו ורק רוצים שיעבור כבר הכל. שיהיה כבר טוב. יש לך מזל שכבר לילה. מחר יום חדש, מיכלי. יהיה טוב יותר. אם לא מחר, אז מחרתיים. ואם לא מחרתיים, אז בעוד שלושה ימים. אבל יהיה. באמת שיהיה. כי יש ימים כאלה, וזה בסדר שיהיו, ואין כזה דבר 'לבזבז דמעות לשווא' כי כל דמעה שלך שווה הרבה. שווה עוד חלקיק רגש מתוך הלב הכ"כ אדיר שלך, ואל לך להרגיש רע בגלל הבכי. אז לכי לישון, תבכי עוד קצת אם זה מה שיעשה לך טוב, ותתעוררי למחר טוב יותר. לילה טוב לך, מתוקה

.

 

[שלכת בסתיו]

../images/Emo41.gif

כלכך מסכימה עם התגובה המדהימה של עדי.. באמת, בגי זה טוב, זה משחרר.. אני זוכרת שהיה איזה יום אחד שהייתי מאוד ריגשי, ובכיתי מכל שטות [אני זוכרת שאחת הסיבות היתה גם שצ'נדלר הציע למוניקה נישואים('חברים')..] וסיפרתי את זה פה.. ואמרתם לי שזה מבורך ליבכות. ועכשיו כשאני חושבת על זה..זה נכון היום ובזמן האחרון אני כבר לא בוכה.. אני כן, קצת, אבל זה רק מרטיב את העין ומשאיר טעם של עוד אין השתפכות מנקה שכזו..שכלכך חסרה. [קראתי באיזה מקום שכשבוכים אז מופרש איזה חומר שמנקה כל מיני רעלים מהעין ומהגוף וגם מפריש איזה הורמון 'מצברוח' כזה..שזה מה שעושה לנו להרגיש טוב אחרי בכי..שווה] ובקשר לפיזיו' ולאישפוז, אני מקווה ומאחלת לך להתחיל עם כל העסק הזה כמה שיותר מהר.. ואני מאמינה שאת תעשי גם מעבר למה שתיצטרכי כי יש בך רצוןן כבר לצאת מהמצב הסטאטי הזה... [ובקשר למנילה..זה ממש ממש לא סוף העולם.. עוד יגיעו אליך זימונים שלא קשורים אליה..] החלמה מהירה וליל מנוחה

 

[רותי ב.]

אין לי המון

מה להוסיף על מה שרשמו תל אביבית ושלכת... חלק מהדברים אפילו היו חדשים לי, לפחות לגבי החומר הזה שמופרש, ששלכת ציינה, אני רק יודעת, שהתחושה לפעמים, אחרי הבכי הזה, "נקיה" יותר, מזוככת, והמועקה פחותה בהרבה, אז אולי באמת יש לך מזל (או היה לך, עד שאני כבר מביאה את עצמי לתגובה) על הבכי... אני מקווה באמת שכבר תתחילי ללכת במים, לפחות, ובשביל ההתחלה, בכולופן, ולאט לאט את בטח תתקדמי גם בבית, עם התרגילים האלו, שמחזקים את השרירים, ואת תראי, שזה יעזור... והרגליים יעשו את התפקיד שלהן, והשרירים יתחזקו... (ותוכלי להגיע לטישו בכוחות עצמך) לגבי מנילות אני לא יודעת, לא היה את זה בזמני, אספר לך איך זה היה בזמני... (סיפורי סבתא, אני יודעת...) טירונות, עם כל הטרטורים הרגילים, והרבה יותר ארוכה ממה שהיום, ובין טרטור לטרטור, ראיונות עם כל מיני נציגי יחידות, והרצון להרשים את אלו שאנחנו חפצים ביקרם, או לפחות לשדל אותם להיות חפצים ביקרנו.... וביום האחרון של הטירונות, קראו לזה "מסדר דמעות" לא רק כי פתאום צריך להפרד, מאלו שהכרנו למשך חודש - עד שלושה, אלא כי באותו מעמד מסרו לנו דף ובו ההחלטה, איפה אנחנו משתבצים.... ולא תמיד זה היה איפה שרצינו. והיה קשה לשנות את ההחלטות הרבה יותר אז. ואז, כאשר הבת שלי קיבלה את המנילה, שמחתי המון, כי ידעתי, שלפחות את מסדר הדמעות הזה, היא לא תצטרך לחוות, את הלחץ של הלא צפוי, היא לא תצטרך לחוות... וזה יתרון ענק, ועוד יהיו כל מיני תוספות וזימונים, מעבר למה שרשום במנילה, עד כמה שאני זוכרת... ונדמה לי שגם שלכת כתבה על זה, והיא בטח יודעת יותר טוב ממני. טוב, על הגשם גם אני בוכה קצת-הרבה, שיבוא כבר, ושיהיה גשם אמיתי, ולא איזה חיקוי עלוב ואנמי.... וזהו... תרגישי טוב.. תרגישי טוב.