פיק חדישן (חדש-ישן)

פיק חדישן (חדש-ישן)

אוקי. פירסמתי אותו פה לפני די המון זמן אבל לא הרבה הגיבו והפיק היה בחיתוליו. עכשיו כבר עברה עליו בטא אחת ובחלק מן הפרקים עוד בטא. לא הצלחתי לגייס עוד והבטא השנייה חמקמקה. הוא די ארוך. הוא בפרקים. בתוכו מעורבים ציטוטים מהסידרה מכושפות וצריך ידע כלללי על הארי פוטר כדי להבין אותו נכונה. שם הפאנפיק: "העולם שמעל" פאנדום: הארי פוטר ז'אנר: קצת מכל דבר דירוג: G מס' מילים: 1,484 מילים. שיפ: סיריוס בלק/OC בשם אן הולי המינג תקופת זמן: לאחר מותו של סיריוס (After life) טיזר: "הקור והחולשה שהציפו אותו גברו בהדרגה, גרמו לו לחשוב שלא יוכל לקום שוב לעולם. הוא התקשה לנשום, ואולי מכיוון שכמות החמצן שהגיעה לו למוח פחתה, הוא לא הצליח להבין היכן הוא ומה קרה לו. סיריוס גיחך, הוא מעולם לא הרגיש כל כך חסר אונים. הכרתו חמקה ממנו והוא עצם את עיניו שוב, מעולף." פרק 1: הקור והחולשה שהציפו אותו גברו בהדרגה, גרמו לו לחשוב שלא יוכל לקום שוב לעולם. הוא התקשה לנשום, ואולי מכיוון שכמות החמצן שהגיעה לו למוח פחתה, הוא לא הצליח להבין היכן הוא ומה קרה לו. סיריוס גיחך, הוא מעולם לא הרגיש כל כך חסר אונים. הכרתו חמקה ממנו והוא עצם את עיניו שוב, מעולף. כשהתעורר, לא היכל המוות הקודר הקיף אותו, אלא חדר לבן, מלא בערפל. החדר היה עגול ולא היו בו חלונות או דלתות. זוהר זהבהב נצץ באמצע החדר, למרות שאת מקורו, סיריוס לא ראה. סיריוס קם מהרצפה והתבונן סביבו בבהלה. הוא לא הבין היכן הוא, או לאן נעלם היכל המוות. החדר המעגלי וחסר החלונות היה, למראית עין בלבד, ריק. במקרים אחרים, סיריוס היה קם מיד ומחפש את מקור ופשר האור הזהוב והרך שהציף את החדר, כי ממש לא אהב להיות במקום לא מזוהה כשדברים מוזרים מתרחשים בו, אך כעת הוא היה חלש מדי. למעשה, השארת עיניו פקוחות דרשה ממנו מאמץ כה רב, ומנוחם בעובדה שאיש לא רואה אותו כעת, סיריוס נתן לחולשה להביס אותו בשנית ושקע בעילפון. * כשהתעורר פעם נוספת, הוא נשאר באותו חדר עגול וחסר חלונות, אבל הפעם היה שם מישהו. מישהי, אם נרצה לדייק. הוא נרתע קצת. הוא לא ידע כיצד נכנסה, כי לכאורה החדר היה אטום. האישה התקדמה לעברו, וסיריוס ניסה לעמוד ולהחליק את שיערו הפרוע, כי לא רצה שמישהו יראה אותו במצב הזה (מלוכלך ומותש). אך כשעשה זאת, גופו פגע שוב ברצפה - הוא לא יכל לעמוד, משהו חסם אותו. האישה, שהספיקה להתקרב אליו עוד יותר, כנראה הבחינה בפחד שבעבע בו כשחשב על הדרך שבה נכנסה לחדר מכיוון שאמרה, בקול הנוגה ביותר ששמע בחייו: "אל תפחד, אני שומרת עלייך. תשכב ותנסה להירגע. זה יעזור לך מאוחר יותר." ונעלמה בנצנוץ כחול. סיריוס התעצב מאוד לאחר שהלכה, מכיוון שרצה חברה או לפחות הסבר, אך חשש להפר את הוראותיה, כי לא ידע מה יקרה אם לא יעשה את דבריה ולכן המשיך לשכב. הוא נרדם. סיריוס התעורר ונרדם כל כך הרבה פעמים לאחר מכן, עד שהפסיק לספור. בימים הבאים הוא הצליח לקום מהרצפה ואף להסתובב בחדר, אך לא היה שם כלום חוץ מערפל מסתורי. הוא היה מותש וסקרן באותו זמן. הוא היה מבולבל מאוד כי לא ידע היכן או איך הגיע לשם, אך דבר אחד היה בטוח; הוא לא הצליח להוציא את האישה הזו מהראש. הוא אפילו לא ידע אם זה יום או לילה. כל מה שרצה היה לראות את האישה שהצליחה להשרות בו ביטחון ורוגע במילים ספורות. רק לאחר שחשב על כך הוא שם לב שזו הייתה אישה יפהפייה - גם בתווי פניה, ובעיקר בשיערה שהיה בלונדיני בוהק, ארוך וחלק. כשחשב עליה עוד הוא הבחין במשהו שלא הבחין בו כשהיא הייתה בחדר. הוא הבחין ששאר גופה היה מכוסה כמעט לחלוטין בגלימה לבנה אשר גרמה לה להיטמע בקיר החדר בצורה מושלמת. כשעצם את עיניו, הופיעו על רקע השחור זוג עיניה הירוקות הבהירות שהביעו הבנה אימהית. סיריוס לא ידע מה גרם לו לחשוב עליה כל כך הרבה. אולי היה זה שיערה הנוצץ, או עיניה המודאגות אך רגועות באותו זמן. הוא היה קצת עצוב שהשאירה אותו בחדר לבד, בלי שידע מה לעשות. במצב אחר היה בוודאי קצת יותר חשדן לגבי התנהגותה, אך באותו רגע הרגיש כל כך חסר-אונים עד שלא היה לו אכפת, וכל מה שרצה היה הסברים. הייתה לו הרגשה שתהיה לה תשובה לכל שאלה שישאל, אך למעשה הוא לא ידע כלום עליה. יכול להיות שהיא הייתה הישועה, אך יכול להיות שהיא רק אישה מסכנה שטעתה בדרכה למכולת. בדיוק כשסיריוס ניסה לנחש את שמה, האישה הופיעה מולו והכניסה בעקבותיה ניצוץ כחול בוהק. סיריוס תהה לגבי דרכה פנימה; זו לא יכלה להיות התעתקות מכיוון שלא מופיע שום אור כחול מנצנץ כשמתעתקים. הוא התכוון לשאול אותה לפשר הדבר, אך החליט שקיימים דברים חשובים יותר לשאול. הוא לא ידע מה קורה לו. "מי את? מה את? היכן אני?" סיריוס שאל במהירות, חושש שמא תעלם שוב. "כל דבר בזמנו, יקירי. בינתיים, כל שאתה צריך לדעת בנושא הוא שאני לא מלאך, אם כי ייתכן מאוד שאוכל להכיר לך אחד." אמרה בקול רך. "מה את?" סיריוס שאל בסקרנות. "אני טובה ורעה. אני כלום והכל. כל אחד והשיפוט שלו. אני נמצאת כאן אתך בכדי - " "איפה אנחנו?" סיריוס קטע אותה. "אנחנו נמצאים בעולם שמעל - עולם המתים." "עולם המתים? אבל אני לא מת!" סיריוס קטע אותה. הוא התחיל קצת להיבהל מטון הדיבור שלה. "החדר הזה הוא חדר הכניסה." היא המשיכה כאילו סיריוס לא אמר דבר. "בחדר זה, אנו מקבלים את החדשים בעולם ומסבירים להם את אשר הם צריכים לדעת." "אם כך, אני רוצה שתסבירי לי!" סיריוס כמעט וצעק, אך הפסיק כשחש ברוח חזקה שהכתה בצווארו מכיוון דרום. "מדוע הפסקת?" האישה שאלה, קולה מודאג. "זה שום דבר, רק רוח." סיריוס הסביר בקצרה ופתח את פיו בכדי להמשיך ולדבר. פניה נפלו. "הם כועסים. עוד ניפגש יקירי." היא אמרה, והאור הכחול כבר שב והציף אותה. "איך קוראים לך?" סיריוס מיהר לשאול, אך היא כבר נעלמה והשאירה את סיריוס, בודד ונרגז, בחדר הכניסה הגבוה, הלבן והריק. היא שוב נעלמה בדיוק כשרצה לשאול כל כך הרבה דברים. תחושת ריקנות ואכזבה מילאה את סיריוס. לאחר ששמח כל כך כשהאישה היפה אירחה לו לחברה, הבדידות הייתה קשה יותר, מה גם ששאלות רבות, ישנות וחדשות, ניקרו במוחו. מה קרה לו? היכן הוא נמצא? הוא כל כך רצה לדעת את התשובות לשאלותיו עד שחשב שיתפוצץ אם האישה לא תבוא בחמש דקות הקרובות. לפתע, כאילו שמעה את מה שחשב באותה שנייה, האישה הופיעה באור כחול בוהק. היא התקרבה אליו, שפתיה מתוחות בחיוך כל כך רחב ויפהפה עד שסיריוס לא יכול היה שלא לחייך גם הוא. משהו בפשטות שבפניה גרם לו להרגיש רגוע קצת. נוכחותה השרתה עליו ביטחון רגעי. כשפתח את פיו בכדי לאפשר לשאלותיו לפרוץ החוצה, היא הניחה יד רכה על ידו, דבר שהשתיק אותו מיד. היא אמרה לו, בקול רציני, לעמוד על רגליו ולעצום את עיניו. כשסיריוס עשה כך, האישה אמרה לו בלחישה שיתכונן לטלטול קל. עלבון וכעס הציפו את סיריוס. מאז ומתמיד הוא שנא שאנשים משתיקים אותו, ועכשיו, כששאלות כה חשובות בוערות בפיו, הוא שנא את זה אפילו יותר. הוא פקח את עיניו והחל למחות, אך כל שראה היה אור כחול, בוהק ומסנוור. הוא עצם את עיניו שוב, ופקח אותן רק כשחש דבר מה מוצק תחת רגליו. האור הכחול נעלם כלא היה, והוא מצא את עצמו בחדר נעים, קירותיו מצופים עץ ורצפתו עשויה ממנו. מולו ניצבו זוג כורסאות רכות למראה וחומות, ביניהן שולחן עץ קטן ועליו אגרטל ובו פרחים. וכך נגמר הפרק הראשון. מה דעתכם
אני אפרסם את הפרק השני מחר או מחרתיים.
 
המשך

נ.ב.- הוא נראה קצר כי זה לא הפרק בשלמותו פשוט שתפוזבל לא נותנים להכניס יותר תווים. הנה ההמשך: "שב בבקשה." האישה אמרה והצביעה על אחת הכורסאות. סיריוס התיישב וגם היא, בכורסא לידו. החדר הזה נקרא "חדר השעונים", על שום השעונים הרבים שנמצאים בו." היא פתחה ושילבה את רגליה. "אני היא אן המינג, המאירה האפורה שלך." סיריוס נחפז ופתח את פיו בכדי לומר את שמו, אך האישה, אן, הקדימה אותו. "אתה הוא סיריוס בלק, אני יודעת. עכשיו, אני מניחה שרצית לשאול מדוע אתה פה? אתה פה כי מתת, יקירי. באותו קרב גורלי שהתרחש לפני כ - " אן הסתכלה באחד משעוני המטוטלת הרבים שהקיפו אותם, "שלושה - עשר ימים, ארבע שעות ועשרים - ושמונה שניות בדיוק בלאטריקס לסטריינג', בת דודתך, שלחה לעברך קללה ואתה נפלת מאחורי הפרגוד, דבר שהוביל למותך. יומיים לאחר מכן התעוררת בחדר הכניסה, ממנו באנו כעת, ובמשך שבוע התנדנדת בין הכרה לערות. ביקרתי אותך יום - יום, כיוון שכפי שכבר אמרתי, אני האחראית עלייך, ובפעם הראשונה בה היית ער לא יכולתי להסביר הרבה כי הם" אן גלגלה את עיניה, "היו נתונים ללחץ. יומיים לאחר מכן דיברנו שוב, יקירי, ואני מניחה שאתה זוכר זאת. נעלמתי אז כיוון שהם כעסו, ולכן הרגשת את הרוח. היום הם הרשו לי להעביר אותך לכאן, סוף - סוף." "שכב לישון כעת, חשוב על מה שהסברתי לך. נדבר שוב מחר." היא אמרה לו בטון דואג במקצת. היא הצביעה על מיטה מפוארת ונוחה למראה שעמדה מאחוריו. הוא תהה כיצד אן ידעה שהיה עייף כל כך, ובעוד הוא מתכסה בשמיכת הצמר, חשב שהיא מבארת הכרה טובה מאוד, כנראה. "לא, איני מבארת הכרה, אלא אמפת'ית מצוינת. שכב לישון ואל תניח לדברים שוליים כאלו להטריד אותך." אן השיבה ונעלמה בניצוץ כחול. סיריוס שכב זמן רב, עיניו פקוחות ומוחו קודח. הפריטים התערבבו בראשו, וככל שהתאמץ להבין את סיפורה של אן, ההיגיון בו הלך ונעלם. נדמה היה לו שבעוד רגע, רמוס והארי יסיטו וילון סתרים ויצעקו "עבדנו עלייך, סיריוס!", בחיוך גדול. עד כמה שרצה זאת, קשה היה לו לחשוב שאן היא רק תרמית... אבל, לא יכול להיות שהוא באמת מת. לא, אין סיכוי. סיריוס לא הסכים להאמין בשום אופן שחייו נגמרו. הוא פשוט שכב שם. הוא לא יכול היה להירדם אך היה עייף מכדי לקום. הוא פשוט חיכה עד שאן תחזור ותסביר למה התכוונה כשאמרה מת, כי סיריוס היה בטוח שלא התכוונה למוות אמיתי. ככל שהזמן עבר, כל מחשבותיו התאחדו למילה אחת - ג'יימס. הוא נזכר בשיערו הפרוע והשחור, בהתאמה המוחלטת שלהם ביחד, בלילות הארוכים של חג המולד בבית פוטר, מלאי הדיבורים, בלעג של ג'יימס כשהוא, סיריוס, קיבל מכתבי אהבה ממחזרות רבות מספור... "מוזר למה מתגעגעים" לחש סיריוס אל האוויר הריק, בקול מריר. הוא התהפך במיטה הרכה, והמחשבות מלאות התקווה הובילו אותו לשינה מתוקה וארוכה מכפי שזכר שישן אי פעם. כשהתעורר, אן עמדה מולו וחייכה. סיריוס חש שהתבוננה בו זמן רב בעת שישן, ולא הייתה זו תחושה נעימה, כי כבר העירו לו בעבר על דברים מוזרים שעשה בזמן שינה. העובדה שהיא יכולה לקרוא מחשבות לא תרמה לעניין. הוא סידר את שיערו במהירות, שפשף את עיניו וקם ממיטתו.
 

mjlk

New member
יפה ומעניין :)

הרבה חזרה על מטושטש, חסר אונים וכו'... אבל חוץ מזה יפה :)
 
הממ

פעם קודמת שפירסמתי פה את הפיק אמרו לי להביע יותר את הרגשות של סיריוס ולא סתם. למשל פעם קודמת כתבתי הוא גיחך והתעלף בהתחלה ואמרו לי למה הוא גיחך? אז עכשיו הוספתי "הוא מעולם לא הרגיש יותר חסר אונים".
 

ToryMaster

New member
כי לאנשים יש חיים?

פרסמת את זה בערב יום העצמאות, ואת מצפה שעד הבוקר באחר כך אנשים כבר יגיבו בהמוניהם? אף פיק לא מקבל כאן אינספור תגובות, לא צריך להקפיץ.
 
למעלה