פחד-לשתף-זכרונות כאובים-חושבת טריגר
לאחר שניסתי להתאבד וההייתי תקופה מאושפזת ועברתי תהליך מאוד כואב להישרדות ,על מנת למצוא את הטוב,לעבור את היום בלי התקפי חרדה,לאכול,בלי זריקות בתחת ,להרגיש שמחה,לא לבכות,להתקלח. באישפוזי שאיזנו אותי שם והיה נקודות של אור שם שרציתי לחיות,גיליתי את עצמי ונולדתי מחדש ..מהמקום הכי נמוך מבחינתי של לא רוצה לחיות..החלטתי ללמוד אחיות תואר ראשון ולאחר שנה מהאשפוז שההיתי התחלתי ללמוד..היה לי תחושה כול 20 שנה שהסתרתי מהמשפחה שלי שאני מרגישה כמו רובוט שמנסה רק לרצות את הסביבה למרות שלא ביקשו ממני,סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה,מבודדת מחברות,רק יומן שההיתי כותבת בו היה החבר הכי טוב שלי..אני מספרת את זה כי הרגשתי שבאמת הצלחתי להעביר את התחושה הזו של הרובוטיות והתבודדות..ואני מרגישה שזה חוזר לי..איך? אני סיימתי את השנה הראשונה בסיעוד בהצטיינות,מאוד נהנתי אבל גם הרגשתי רובוט..כאילו אני מנותקת מהרגשות שלי ועושה ההכול בשביל לתפקד ביום יום וכמה שאני חזקה..אני חושבת שהיום שהגיע המשטרה לבית שלי זה היה מאןד טראומתי שהמשפחה גילתה שהבת שלהם לא מושלמת בכלל..אבל כמובן אני מודה שהם הצילו אותי..ההיתי מפסידה המון אם לא ההיתי פה..קשה לי עם התחושה הנוראית הזאת שחשבתי שאני נפטרתי ממנו הרובטיות, הקושי לצאת מהמיטה-להעביר את רוב היום במיטה, להרגיש כבדות וגם להרגיש רע שהרופא שלי לא הצליח עם התרופות שהוא נתן לי במשבר שיש לי, ושהפסקתי לעדכן אותו כי התייאשתי..אני מרגישה משא כבד מנשוא שאני סוחבת על עצמי,מבחינתי אני חשובה לעצמי לכן אני מצליחה לסחוב את זה אבל זה קשה..וכול המחשבות שהפסכיאטר יצליח לתת לי טיפול נפלו לטמיון ואני אולי צריכה להכיר בעובדה שכול החיים שלי אני ירגיש את אןתה תחושה של רובוטיות, הדברים היחידים שהאשפוז הצליח להקל עליי בחיים: זה האובססיביות הלא נורמלית לכול מיני דברים שיש לי, החרדןת, המצבי רוח הקיצוניים והמסוכנים שהיו לי..אך הכאב שחוויתי שנים של הרובטיות של פשוט חוסר חיבור לגוף הוא פשוט נוראי ותחושה מגעילה שכמו שאמרתי שהגוף כבד וצורך להתבודד, קושי פעמים רבוצ לתפקד נורמלי..סליחה על החפירה ההיתי צריכה סתם לפרוק,אני לא צריכה שמישהו יגיב לי רק רציתי באמת לשתף את הפורום המדהים הזה שמבחיניתי הוא משפחה לכול דבר
לאחר שניסתי להתאבד וההייתי תקופה מאושפזת ועברתי תהליך מאוד כואב להישרדות ,על מנת למצוא את הטוב,לעבור את היום בלי התקפי חרדה,לאכול,בלי זריקות בתחת ,להרגיש שמחה,לא לבכות,להתקלח. באישפוזי שאיזנו אותי שם והיה נקודות של אור שם שרציתי לחיות,גיליתי את עצמי ונולדתי מחדש ..מהמקום הכי נמוך מבחינתי של לא רוצה לחיות..החלטתי ללמוד אחיות תואר ראשון ולאחר שנה מהאשפוז שההיתי התחלתי ללמוד..היה לי תחושה כול 20 שנה שהסתרתי מהמשפחה שלי שאני מרגישה כמו רובוט שמנסה רק לרצות את הסביבה למרות שלא ביקשו ממני,סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה,מבודדת מחברות,רק יומן שההיתי כותבת בו היה החבר הכי טוב שלי..אני מספרת את זה כי הרגשתי שבאמת הצלחתי להעביר את התחושה הזו של הרובוטיות והתבודדות..ואני מרגישה שזה חוזר לי..איך? אני סיימתי את השנה הראשונה בסיעוד בהצטיינות,מאוד נהנתי אבל גם הרגשתי רובוט..כאילו אני מנותקת מהרגשות שלי ועושה ההכול בשביל לתפקד ביום יום וכמה שאני חזקה..אני חושבת שהיום שהגיע המשטרה לבית שלי זה היה מאןד טראומתי שהמשפחה גילתה שהבת שלהם לא מושלמת בכלל..אבל כמובן אני מודה שהם הצילו אותי..ההיתי מפסידה המון אם לא ההיתי פה..קשה לי עם התחושה הנוראית הזאת שחשבתי שאני נפטרתי ממנו הרובטיות, הקושי לצאת מהמיטה-להעביר את רוב היום במיטה, להרגיש כבדות וגם להרגיש רע שהרופא שלי לא הצליח עם התרופות שהוא נתן לי במשבר שיש לי, ושהפסקתי לעדכן אותו כי התייאשתי..אני מרגישה משא כבד מנשוא שאני סוחבת על עצמי,מבחינתי אני חשובה לעצמי לכן אני מצליחה לסחוב את זה אבל זה קשה..וכול המחשבות שהפסכיאטר יצליח לתת לי טיפול נפלו לטמיון ואני אולי צריכה להכיר בעובדה שכול החיים שלי אני ירגיש את אןתה תחושה של רובוטיות, הדברים היחידים שהאשפוז הצליח להקל עליי בחיים: זה האובססיביות הלא נורמלית לכול מיני דברים שיש לי, החרדןת, המצבי רוח הקיצוניים והמסוכנים שהיו לי..אך הכאב שחוויתי שנים של הרובטיות של פשוט חוסר חיבור לגוף הוא פשוט נוראי ותחושה מגעילה שכמו שאמרתי שהגוף כבד וצורך להתבודד, קושי פעמים רבוצ לתפקד נורמלי..סליחה על החפירה ההיתי צריכה סתם לפרוק,אני לא צריכה שמישהו יגיב לי רק רציתי באמת לשתף את הפורום המדהים הזה שמבחיניתי הוא משפחה לכול דבר
