אז היכן הגבול
פגיעה ריגשית היא דבר מאד לא מוגדר, מאד סובייקטיבי, ולכן לא יתן לאכיפה, אלא במיקרים מאד קיצוניים. "אז הם מתפשרים על כך שלפחות במקומות שיש בהם רוב חרדי, ילכו צנוע" - זו לא פשרה. זה המקסימום שניתן לדרוש. מעבר לזה זו כפייה. "החרדים היו רוצים שכולם לא יסעו בשבת, ... אז הם מתפשרים על כך שלפחות במקומות שיש בהם רוב חרדי, יהיה אסור לסוע בשבת. וכו'" - זו לא פשרה. זה המקסימום שניתן לדרוש. מעבר לזה זו כפייה. שנים התרגלנו כי כפייה דתית זה לגיטימי, וכל "ויתור" שדורש קצת פחות ממדינת הלכה, זו פשרה, ויתור גדול וקשה מצד החרדים. לא ולא! כל חוק דתי הוא וויתור גדול מצד החילונים, פשרה מצידם, ליקוי חמור בדמוקרטיה. הגיע הזמן שנבין כי לא דמת הבכיינות היא הקובעת. החרדים הם אלה שרוצים לשלוט על כל פרט בחיינו, החילונים, מה נאכל, מה נלבש, מה נראה בטלויזיה ובפרסומות. לעומת זאת הדמוקרטיה (שנואת נפשם של חרדים) מגינה על זכותם לחיות את חייהם כרצונם. אין החילונים באים לומר להם מה לאכול או איך להתפלל. הגיע הזמן שהחילונים יראו את המצב לאשורו, ויפסיקו לרחם על החרדים ה"מתפשרים", כי המוותרים הגדולים הם החילונים.