פוסט מרתון בלוז?

[hartzitzit]

פוסט מרתון בלוז?

מרתון טבריה היה המרתון הראשון שלי. היה קשה, אבל החוויה ותחושת האושר בסוף כניראה שישארו איתי לעולם. חודש אחרי - הגוף שלי כאילו שכח לרוץ. לא רצתי איזה שבועיים אחרי המרתון, ואח"כ רצתי ממש קצת והתקדמתי לאט ובאופן הדרגתי. אתמול רצתי כשעה עם חברה. זו היתה אחת הריצות הכי גרועות - לאט מאוד, קשה, כבד נורא ולמרות החברה הנפלאה, חיכיתי כבר לסיים... למעשה, פוסט המרתון - עדיין לא היתה לי אפילו ריצה טובה ומשוחררת אחת. אני נורא מבואסת, ומרגישה שקצת אבדה לי הדרך. קצת דרמתי, אבל זו התחושה - אין לי מטרות חדשות, אני לא יודעת מה אני רוצה ואיך להמשיך, ובאיזו מסגרת (לא מוצאת כזו שמתאימה לי). האם זה פוסט מרתון בלוז? איך עושים שזה יעבור מהר?

 

[elisherman]

מה לעשות? לרוץ

תחזרי לרוץ ותגדילי את הנפחים לאט לאט. אל תעסקי במהירות בכלל. הריצות הראשונות באמת ירגישו זוועה. הבשורה הטובה היא שהכושר יחזור במהירות ואף ישתפר. ממליץ על מציאת תחרות מטרה, לא חייב להיות מרתון.

 

[כשב]

חצ"מ ת"א יכול להיות יעד נהדר להמשך

חודשיים של אימונים והכיף יחזור מעצמו.

 

[אתר עולם הריצה]

ננסה לעזור כאן

פוסט מרתון אתר עולם הריצה.

 

[yaron z7]

זה מאד מאד טבעי

אחרי כל מרתון שרצתי חלה אצלי ירידת מתח שלוותה בשובע מריצות וחוסר חשק לצאת ולרוץ. לדעתי לא כדאי להילחם בזה אלא לתת לזמן לעשות את שלו. תחזרי לרוץ ריצות קצרות מאד, 20-30 ד' (כן כן) קלילות, שישאירו אותך עם תחושה נעימה. תעלי את משך הריצה בהדרגה, אין חשיבות לקצב, רק קצב קל - מבטיח לך שזה יחזור. אם את גם זקוקה ליעד על מנת ולחזור - קבעי יעד לעוד מס' חודשים (חצי ת"א, הר לעמק מרוצי 10) והירשמי להם.

 

[shohat]

אני מציע

לא להילחם בזה. להיפך. לפצות. לישון קצת מאוחר. לאכול דברים "אסורים". לחזור קצת לפעילויות ותחביבים שהזנחת בשביל להתמקד במרתון. לחזור לאט לאט לריצות איטיות ולא ארוכות, בסביבה שכיף לץ לרוץ בה, עד שהרעב יגיע מחדש. המחזוריות של האימון היא גם פיסית, וגם - פעמים רבות - מנטאלית. אל תרגישי שאת צריכה להכריח את עצמך. רובנו עוברים את הבלוז

 

[רצה לאט]

אבל זה הגיוני...

זה ממש הגיוני שתיהיה ירידת מתח. את יודעת מה? נצלי את זה. זה בדיוק הזמן לא להתבייש בעצמך אם לא קמת מוקדם בבוקר לריצה ולא להתבייש שאת מרגישה שזה איטי וגרוע לעומת ימי טרום המרתון. תני לעצמך את הזמן הזה עד שתמצאי חזרה את הכייף (או מטרה חדשה) למרות שאני יודעת כמה זה מבאס אותך. כאמור, עד שזה יקרה מוכנה לספק חברה נפלאה וסבלנית לריצות נוספות

אני

 

[davidlev0255]

זה קורה בעיקר אחרי מרתון,

 

[שרגוב1]

לקחת את הזמן, הרעב יבא לבד...

גם אני נבהלתי לאחר המרתון הראשון איך זה שפתאום אני לא מוכן לשמוע מריצה. לקח לי בערך חודשיים לצאת מזה, וגם זה בהדרגה. די דומה לדיכאון אחר לידה - ההכנות נמשכו בערך תשעה חודשים, ולאחר המרתון נפער חלל שלקח זמן למלא אותו.

 

[אלי 1969]

גם לי זה קרה, ואני מתחיל לצאת מזה, אני מקווה.

כמוך, מרתון ראשון בטבריה. היה קושי לחזור לריצות, אם כי לא הפסקתי לגמריי. הרגשתי ירידה מסויימת הן בכוחות והן במוטיבציה, משהו נעלם לי, והיתה גם עייפות לא מבוטלת... נתתי לעצמי להרגיש את עצמי, בלי לדחוף ובלי למהר... להחלים ולהתאושש. אז נתתי לעצמי שלושה שבועות של התאוששות, ואכן לפני כשבוע התחלתי להרגיש את חדוות הריצה חוזרת אליי. ומה שבהחלט תרם לזה - התחלתי תוכנית אימונים לחצי מרתון ת"א. אז הריצות עדיין בנפח לא רב, ההנאה לא כמו בשחקים בהם הייתי לפני המרתון -אך יש שיפור אט אט... והרבה יותר טוב כעת. תתחילי לרוץ איך שמתאים לך, ובמקביל - תציבי לעצמך גם יעד כלשהו, אולי לא גדול מדיי, מה שמתאים. בהצלחה!!