פגישה עיוורת ../images/Emo11.gif
לפעמים קופידון משתעמם ואז הוא מזווג לעצמו זיווגים אבסורדיים, בלתי הגיוניים לחלוטין רק לצורך השעשוע שבדבר. הכל התחיל כאשר חברה שלי החליטה להפוך ביום אחד לשדכנית שלי, פשוט לא מצליחה להבין מה כל כך רע לאנשים לראות אדם חי לבדו וטוב לו ? "הוא בדיוק הגבר שאת צריכה, תאמיני לי" היא הסבירה. נכון אני אומנם לבד אבל מרגישה נפלא עם הבחירה שלי אבל זו לא ויתרה ואחרי כמה שטיפות מוח שלה על זה שאני גרושה מיובשת ולא מתפשרת , זקנה רקובה ועלובה במיטה ריקה!" וכך מצאתי את עצמי מאמינה לה ונותנת לה ....כמה קיללתי בליבי את הרגע הזה שהנחתי לה לחבל בחירותי. לאחר יומיים כבר דברתי בטלפון עם "אייל", האמת היא שהוא היה נשמע נחמד בהתחלה, העניין הוא שאני מטבעי טיפוס די חשדן וזהיר בנושאים רגישים כאלה - ניסיתי למשוך זמן כדי למנוע פגישה, רציתי עוד קצת "לתהות על קנקנו" ובאמת משהו אצלו לא נשמע לי , אבל הוא התעקש שניפגש מיד. "למה שלא ניפגש ונתהה יחדיו ?" הוא שאל אותי בקול מפתה..... ובכן, חשבתי לעצמי למה לא באמת ? אולי באמת אני מחמירה עם עצמי כל הזמן בחיפוש אחר תוכן ומשיכה אינטלקטואלית במקום לזרום ? קבענו למחרת פגישה (כמובן שחברתי "הנדיבה" הציעה מיד לשמור לי על הילד כדי שדבר לא יפריע לתוכנית הנפלאה שלה), כעת אני צוחקת בלעג עצמי, איך כל אותו יום לא הכנסתי דבר לפה כדי שהמכנס הצמוד במידה 36 יעלה עלי כמו שאני אוהבת ולפני שיצאתי מהבית סקרתי את עצמי - הייתי מרוצה. כאשר התקרבתי למקום המפגש הבחנתי בג'יפ אדום חדש ומבריק והתקרבתי אליו. בתוך הרכב ישב בחור אשר אני בטוחה כי רוב בנות הפורום אם לא כולן יחשבו שהוא נאה מאוד כי מבחינה חיצונית הוא בהחלט לא נראה רע, אבל הוא היה נראה כל כך נפוח ומרוצה מעצמו, האף שלו היה כל כך בתקרה (עד שחששתי שיווצר חור בגג הרכב) והחיוך שלו היה בסגנון פלצני משהו.... באותו הרגע נקרעתי בין שני רצונות, האחד-רצון עז למחוק את החיוך האווילי מעל פניו והשני להמשיך לנוע הלאה כאילו דבר לא קרה ואני במקרה עברתי כאן, אבל היה מאוחר מידי והוא כבר קלט שזו אני, כך שנשארתי תקועה במקום עם חיוך מטופש (איך לכל הרוחות אני נעלמת מכאן ?) "נעים מאוד אני אייל" הוא הציג את עצמו , הוא התחיל לדבר ולהסביר לאן אנו הולכים, אבל אני לא רוצה לנסוע אתו, מה אני עושה כאן בכלל, איך, איך זה תמיד קורה לי ? על מה חטאתי ? הבעיה שלי היא שאני מידי מנומסת ונחמדה, אני חייבת לחתוך, להימלט , זה הולך להיות אסון ממש.... "הבט, אני עובדת מחר ואני חושבת שכבר אנו מכירים כעת, נהיה בקשר טוב ?" "גם אני עובד מחר, אני פשוט חייב לקחת אותך למקום מדהים" המשכנו לנסוע כשהוא לא מפסיק לספר לי על כך שהוא כלכלן מצליח בחברת היטק ידועה ומצליחה, ועל המשכורת השמנה שלו ונדמה שהבחור לא יכול להפסיק לספר ולהתפעל מעצמו (כמובן שמי שמאוהב בעצמו, אין לו מתחרים). ברור היה לי כי הבחור בעל אינטליגנציה והשכלה גבוהה, אולם הוא היה רברבן בצורה מעוררת בחילה ממש, כל כך היה מרוכז בעצמו. הוא לקח אותי למסעדה יקרה להחריד בת"א, מעולם לא הייתי שם (כעת גם ברור לי מדוע), אולם ממון מעולם לא הרשים אותי אלא דברים פשוטים ועמוקים הרבה יותר..... לדאבוני הרב המקום היה מלא בגברים אשר קרצו לי, אבל אני הייתי תקועה עם הגולם המגונדר והמנופח הזה. כל שנותר לי הוא לשאת תפילה "אשא עיניי אל ההרים... מאין יבוא עזרי...." "ספרי לי על עצמך" הוא חייך ממולי , יכולתי לראות את השתקפות הנרות שעל השולחן במשקפיו (בדמיוני ראיתי את עצמי מרסקת את משקפיו בפניו בהנאה רבה). שאני אספר לך ? מה הטעם ? צחקתי לעצמי , אין סיכוי שנתראה שוב ! רגע... חשבתי, אם זהו שם המשחק, אני אהנה גם אני. "אולי אם נרים כוסית אוכל לספר לך מעט על עצמי" לחשתי לו. וכאשר הופיע המלצר הזמנתי לא פחות ולא יותר את הויסקי המשובח והאהוב עלי מכל (שאני לא מעיזה לעולם להזמין בגלל שהוא יקר ) "ג'ק דניאלס, בבקשה" הזמנתי במתק שפתיים. הערב הסתיים לא לפני שהוא הציע שניפגש שוב, וכל מיני קלישאות כמו "את יודעת, יש לי דפיקות לב את מרגשת אותי", פשוט לא יאמן מה גבר מסוגל לומר כדי להכניס בחורה למיטתו. כבר התחלתי לחשוש כי לעולם לא אצליח לצאת מהרכב, (וכאן יכולתי להזדהות איתו שכן גם הלב שלי דפק... אם כי מסיבות שונות בתכלית, הרגשתי כמו קרפדה על אוטוסטרדה). חזרתי הביתה לאחר שעה וחצי, עדיין לא מאמינה ששרדתי את הערב הזה, הייתי מסוחררת מהויסקי, הראש שלי כאב , הבטן שלי נדבקה לגב , הייתי כל כך רעבה..... (כי הרי לא אכלתי כל היום...) "את נראית מהופטת" קיבלה חברתי את פני "נו, ספרי כבר מה היה" אבל אני לא יכולתי להוציא הגה מפי, הייתי כל כך מסוחררת , גוועת ממש, עצבנית. בצעדים נחרצים הלכתי ישירות למטבח והוצאתי את כל המקרר החוצה, "רגע, אולי את רוצה סלט חסה ? " היא הציעה איזו חסה ואיזה נעלים הסתערתי על האוכל ממש, יכולתי לטרוף עדר שלם בעצבים שלי..... לאחר שנרגעתי התחלתי לחשוב מה אני הולכת לומר לה.... (אני עדיין לא בוגרת מבחינה אמוציונאלית לקשר כל כך קריטי ומחייב באופו פיזיולוגי אשר עלול לעורר אסוציאציות טראומטיות מנקודת ראות אובייקטיבית לנערה שכמותי הבאה ממעמד סוציו-אקנומי כה פרובלמטי.... בלה בלה בלה) .. לבסוף הצלחתי לומר כמה מילים "זה היה ערב בלתי נשכח, טראגי, מעורר רחמים, סתמי ומיותר לחלוטין!" פגישה עיוורת – כשמה כן היא כי הפעם הבאה שאלך לפגישה כזו אני אקח איתי מסיכת ריתוך ! באותו הערב הלכתי לישון במיטתי הרכה וחלמתי על פגישות עיוורות, נאדים נפוחים ומסיכות ריתוך. satin
לפעמים קופידון משתעמם ואז הוא מזווג לעצמו זיווגים אבסורדיים, בלתי הגיוניים לחלוטין רק לצורך השעשוע שבדבר. הכל התחיל כאשר חברה שלי החליטה להפוך ביום אחד לשדכנית שלי, פשוט לא מצליחה להבין מה כל כך רע לאנשים לראות אדם חי לבדו וטוב לו ? "הוא בדיוק הגבר שאת צריכה, תאמיני לי" היא הסבירה. נכון אני אומנם לבד אבל מרגישה נפלא עם הבחירה שלי אבל זו לא ויתרה ואחרי כמה שטיפות מוח שלה על זה שאני גרושה מיובשת ולא מתפשרת , זקנה רקובה ועלובה במיטה ריקה!" וכך מצאתי את עצמי מאמינה לה ונותנת לה ....כמה קיללתי בליבי את הרגע הזה שהנחתי לה לחבל בחירותי. לאחר יומיים כבר דברתי בטלפון עם "אייל", האמת היא שהוא היה נשמע נחמד בהתחלה, העניין הוא שאני מטבעי טיפוס די חשדן וזהיר בנושאים רגישים כאלה - ניסיתי למשוך זמן כדי למנוע פגישה, רציתי עוד קצת "לתהות על קנקנו" ובאמת משהו אצלו לא נשמע לי , אבל הוא התעקש שניפגש מיד. "למה שלא ניפגש ונתהה יחדיו ?" הוא שאל אותי בקול מפתה..... ובכן, חשבתי לעצמי למה לא באמת ? אולי באמת אני מחמירה עם עצמי כל הזמן בחיפוש אחר תוכן ומשיכה אינטלקטואלית במקום לזרום ? קבענו למחרת פגישה (כמובן שחברתי "הנדיבה" הציעה מיד לשמור לי על הילד כדי שדבר לא יפריע לתוכנית הנפלאה שלה), כעת אני צוחקת בלעג עצמי, איך כל אותו יום לא הכנסתי דבר לפה כדי שהמכנס הצמוד במידה 36 יעלה עלי כמו שאני אוהבת ולפני שיצאתי מהבית סקרתי את עצמי - הייתי מרוצה. כאשר התקרבתי למקום המפגש הבחנתי בג'יפ אדום חדש ומבריק והתקרבתי אליו. בתוך הרכב ישב בחור אשר אני בטוחה כי רוב בנות הפורום אם לא כולן יחשבו שהוא נאה מאוד כי מבחינה חיצונית הוא בהחלט לא נראה רע, אבל הוא היה נראה כל כך נפוח ומרוצה מעצמו, האף שלו היה כל כך בתקרה (עד שחששתי שיווצר חור בגג הרכב) והחיוך שלו היה בסגנון פלצני משהו.... באותו הרגע נקרעתי בין שני רצונות, האחד-רצון עז למחוק את החיוך האווילי מעל פניו והשני להמשיך לנוע הלאה כאילו דבר לא קרה ואני במקרה עברתי כאן, אבל היה מאוחר מידי והוא כבר קלט שזו אני, כך שנשארתי תקועה במקום עם חיוך מטופש (איך לכל הרוחות אני נעלמת מכאן ?) "נעים מאוד אני אייל" הוא הציג את עצמו , הוא התחיל לדבר ולהסביר לאן אנו הולכים, אבל אני לא רוצה לנסוע אתו, מה אני עושה כאן בכלל, איך, איך זה תמיד קורה לי ? על מה חטאתי ? הבעיה שלי היא שאני מידי מנומסת ונחמדה, אני חייבת לחתוך, להימלט , זה הולך להיות אסון ממש.... "הבט, אני עובדת מחר ואני חושבת שכבר אנו מכירים כעת, נהיה בקשר טוב ?" "גם אני עובד מחר, אני פשוט חייב לקחת אותך למקום מדהים" המשכנו לנסוע כשהוא לא מפסיק לספר לי על כך שהוא כלכלן מצליח בחברת היטק ידועה ומצליחה, ועל המשכורת השמנה שלו ונדמה שהבחור לא יכול להפסיק לספר ולהתפעל מעצמו (כמובן שמי שמאוהב בעצמו, אין לו מתחרים). ברור היה לי כי הבחור בעל אינטליגנציה והשכלה גבוהה, אולם הוא היה רברבן בצורה מעוררת בחילה ממש, כל כך היה מרוכז בעצמו. הוא לקח אותי למסעדה יקרה להחריד בת"א, מעולם לא הייתי שם (כעת גם ברור לי מדוע), אולם ממון מעולם לא הרשים אותי אלא דברים פשוטים ועמוקים הרבה יותר..... לדאבוני הרב המקום היה מלא בגברים אשר קרצו לי, אבל אני הייתי תקועה עם הגולם המגונדר והמנופח הזה. כל שנותר לי הוא לשאת תפילה "אשא עיניי אל ההרים... מאין יבוא עזרי...." "ספרי לי על עצמך" הוא חייך ממולי , יכולתי לראות את השתקפות הנרות שעל השולחן במשקפיו (בדמיוני ראיתי את עצמי מרסקת את משקפיו בפניו בהנאה רבה). שאני אספר לך ? מה הטעם ? צחקתי לעצמי , אין סיכוי שנתראה שוב ! רגע... חשבתי, אם זהו שם המשחק, אני אהנה גם אני. "אולי אם נרים כוסית אוכל לספר לך מעט על עצמי" לחשתי לו. וכאשר הופיע המלצר הזמנתי לא פחות ולא יותר את הויסקי המשובח והאהוב עלי מכל (שאני לא מעיזה לעולם להזמין בגלל שהוא יקר ) "ג'ק דניאלס, בבקשה" הזמנתי במתק שפתיים. הערב הסתיים לא לפני שהוא הציע שניפגש שוב, וכל מיני קלישאות כמו "את יודעת, יש לי דפיקות לב את מרגשת אותי", פשוט לא יאמן מה גבר מסוגל לומר כדי להכניס בחורה למיטתו. כבר התחלתי לחשוש כי לעולם לא אצליח לצאת מהרכב, (וכאן יכולתי להזדהות איתו שכן גם הלב שלי דפק... אם כי מסיבות שונות בתכלית, הרגשתי כמו קרפדה על אוטוסטרדה). חזרתי הביתה לאחר שעה וחצי, עדיין לא מאמינה ששרדתי את הערב הזה, הייתי מסוחררת מהויסקי, הראש שלי כאב , הבטן שלי נדבקה לגב , הייתי כל כך רעבה..... (כי הרי לא אכלתי כל היום...) "את נראית מהופטת" קיבלה חברתי את פני "נו, ספרי כבר מה היה" אבל אני לא יכולתי להוציא הגה מפי, הייתי כל כך מסוחררת , גוועת ממש, עצבנית. בצעדים נחרצים הלכתי ישירות למטבח והוצאתי את כל המקרר החוצה, "רגע, אולי את רוצה סלט חסה ? " היא הציעה איזו חסה ואיזה נעלים הסתערתי על האוכל ממש, יכולתי לטרוף עדר שלם בעצבים שלי..... לאחר שנרגעתי התחלתי לחשוב מה אני הולכת לומר לה.... (אני עדיין לא בוגרת מבחינה אמוציונאלית לקשר כל כך קריטי ומחייב באופו פיזיולוגי אשר עלול לעורר אסוציאציות טראומטיות מנקודת ראות אובייקטיבית לנערה שכמותי הבאה ממעמד סוציו-אקנומי כה פרובלמטי.... בלה בלה בלה) .. לבסוף הצלחתי לומר כמה מילים "זה היה ערב בלתי נשכח, טראגי, מעורר רחמים, סתמי ומיותר לחלוטין!" פגישה עיוורת – כשמה כן היא כי הפעם הבאה שאלך לפגישה כזו אני אקח איתי מסיכת ריתוך ! באותו הערב הלכתי לישון במיטתי הרכה וחלמתי על פגישות עיוורות, נאדים נפוחים ומסיכות ריתוך. satin
))))
