פאנפיק של פוקימון... תהנו...
הסתכלתי שוב באצטדיון הענקי, ועדיין לא יכולתי להאמין שאני רואה פוקימון אחר פוקימון, לא חשוב אם הוא שיבוט או מקורי נלחמים ללא רחם. מחשבותיי החלו להתגלגל עם שהגיע קולו של אש לאוזניי, והפריע את מחשבותיי. ``אנחנו חייבים לעצור את זה.`` ברוק הסתובב אל אש ואליי. ``אבל איך? מיוטו רוצה רק להוכיח שהוא השיבוט החזק ביותר.`` רגעים אחר כך הקרב בין מיו למיוטו עבר לרצפת האצטדיון. הסתובבתי לעבר אש וראיתי שהוא חושב על דרך לעצור את זה. הסתכלתי שוב וראיתי כיצד מיו (אשר היה בתוך מעין כדור סגול-שקוף) מתנגש במיוטו (אשר היה בתוך כדור כחול-שקוף.) הסתכלתי שוב על אש. נראה כאילו הוא אומר לי משהו, אך לפני שהספקתי להגיב, הוא רץ לתוך האיצטדיון, לתוך הקרב. ``אנחנו חייבים להפסיק כל ההרס הזה... די!!`` צפיתי באימה כאשר שני הפוקימונים ירו על השני ופגעו באש שרץ ישר פנימה. שניות לאחר שהיריות שלהם פגעו באש, גופו זהר בורוד לכמה שניות, ואז הוא נצח על האדמה, והפך לאבן. ברוק הסתכל עליי במבט עצוב, בדיוק שפיקאצ`ו רץ אל אש ושילח לעברו מספר התקפות חשמל בתקווה להעירו. ``בבקשה לא`` היה כל מה שיכולתי להוציא באותו רגע. פיקאצ`ו הפסיק את מתקפותיו. הפוקימון הקטן הבין שאין בכוחו לחזיר את מאמנו לחיים. רגע זה רגשותיי השתלטו. ``לא!`` צעקתי ורצתי לעבר מרכז האיצטדיון. ברוק קרא לי לחזור, אך לא שמתי לב לכך. כאשר הגעתי לגוף חסר החיים של הנער היחיד שמעולם אהבתי. הרמתי את ראשי והסתכלי על מיוטו. ``חלאה שכמותך. אהבתי אותו!`` עצרתי לרגע ונתתי לדמעות לזרום. ``אני עדיין אוהבת...`` שמתי את ידי על לחיו והתחלתי לבכות בשקט. ``אש.. אני... לא אמרתי לך קודם לכן, למה עזבת אותי?`` שוב עצרתי, וניסיתי להרגיע את הבכי. ``אתה יודע שהאופניים ההרוסים לא היו הסיבה שבגללה עקבתי אחריך כל כך הרבה זמן, אלא לא האופניים, אלא אתה.`` התכופפתי, ונשקתי לשפתיו הקרות, המכוסות באבן, כשעשיתי זאת, נתתי לדמעותיי לרדת לתוכו. הפסקתי לנשק אותו והתרוממתי, ניגבתי את דמעותיי וחייכתי קצת. ``להתראות מסטר פוקימון שלי...`` לא יכולתי יותר, נפלתי על ברכי והתחלתי לבכות לתוך ידיי. לרגע חשבתי שאני רואה אור כחול ממלא את האצטדיון, אך לא שמתי לב לכך. לאחר מספר שניות נוספות, התכוננתי לקום ולעזוב, הרגשתי יד על כתפי. הסתובבתי לכיוון היד. כפפה ירוקה? חיפשתי בזיכרוני אחר מישהו אני מכירה עם כפפה ירוקה. הבנתי שזה אש. הסתובבתי אליו וראיתי את הפנים שהרגלתי לראות, את העיניים, את החיוך. התכוונתי לדבר, את אצבעו חסמה את פי. ``את לא תפטרי ממני כל כך בקלות, נסיכת המים שלי.`` הוא אמר ונשען קדימה, נושק לשפתיי ברכות. באותם שניות חשתי בגן עדן. אש הפריד את שפתיו משלי ``זאת אומרת שאתה אוהב...`` אש הפסיק את דברי בצחוק קל. ``מיסטי, אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם.`` חייכתי, קפצתי עליו והתחבקנו. רק דבר אחד הטריד את משבותיי: מה גרם לאש לחזור למצבו הרגיל? אחר כך ברוק סיפר לי, שדמעותיי, יחד עם דמעותיהם של הפוקימונים הרגילים והמשובטים גם יחד, החזירו את אש שלי לחיים. וכעת אני יושבת כאן, אחרי שנתיים, בידיעה ששלושתנו היינו היחידים שזכרו את מה שקרה. אני יכולה רק לשער שמיוטו השאיר את הזיכרון טרי כדי שאש ואני נוכל להמשיך במערכת היחסים שנרקמה בינינו. מיוטו, איפה שלא תהיה, אני, מיסטי וואטרפלאוור (פרח מים), מודה לך. אתה לימדת אותי דברים באותו לילה: איך לדאוג, איך להודות, ואיך לאהוב. מתוך יומנה של מיסטי קאצ`ם, אישתו האהובה של מאסטר הפוקימונים הגדול ביותר שחיי. אש קאצ`ם.
הסתכלתי שוב באצטדיון הענקי, ועדיין לא יכולתי להאמין שאני רואה פוקימון אחר פוקימון, לא חשוב אם הוא שיבוט או מקורי נלחמים ללא רחם. מחשבותיי החלו להתגלגל עם שהגיע קולו של אש לאוזניי, והפריע את מחשבותיי. ``אנחנו חייבים לעצור את זה.`` ברוק הסתובב אל אש ואליי. ``אבל איך? מיוטו רוצה רק להוכיח שהוא השיבוט החזק ביותר.`` רגעים אחר כך הקרב בין מיו למיוטו עבר לרצפת האצטדיון. הסתובבתי לעבר אש וראיתי שהוא חושב על דרך לעצור את זה. הסתכלתי שוב וראיתי כיצד מיו (אשר היה בתוך מעין כדור סגול-שקוף) מתנגש במיוטו (אשר היה בתוך כדור כחול-שקוף.) הסתכלתי שוב על אש. נראה כאילו הוא אומר לי משהו, אך לפני שהספקתי להגיב, הוא רץ לתוך האיצטדיון, לתוך הקרב. ``אנחנו חייבים להפסיק כל ההרס הזה... די!!`` צפיתי באימה כאשר שני הפוקימונים ירו על השני ופגעו באש שרץ ישר פנימה. שניות לאחר שהיריות שלהם פגעו באש, גופו זהר בורוד לכמה שניות, ואז הוא נצח על האדמה, והפך לאבן. ברוק הסתכל עליי במבט עצוב, בדיוק שפיקאצ`ו רץ אל אש ושילח לעברו מספר התקפות חשמל בתקווה להעירו. ``בבקשה לא`` היה כל מה שיכולתי להוציא באותו רגע. פיקאצ`ו הפסיק את מתקפותיו. הפוקימון הקטן הבין שאין בכוחו לחזיר את מאמנו לחיים. רגע זה רגשותיי השתלטו. ``לא!`` צעקתי ורצתי לעבר מרכז האיצטדיון. ברוק קרא לי לחזור, אך לא שמתי לב לכך. כאשר הגעתי לגוף חסר החיים של הנער היחיד שמעולם אהבתי. הרמתי את ראשי והסתכלי על מיוטו. ``חלאה שכמותך. אהבתי אותו!`` עצרתי לרגע ונתתי לדמעות לזרום. ``אני עדיין אוהבת...`` שמתי את ידי על לחיו והתחלתי לבכות בשקט. ``אש.. אני... לא אמרתי לך קודם לכן, למה עזבת אותי?`` שוב עצרתי, וניסיתי להרגיע את הבכי. ``אתה יודע שהאופניים ההרוסים לא היו הסיבה שבגללה עקבתי אחריך כל כך הרבה זמן, אלא לא האופניים, אלא אתה.`` התכופפתי, ונשקתי לשפתיו הקרות, המכוסות באבן, כשעשיתי זאת, נתתי לדמעותיי לרדת לתוכו. הפסקתי לנשק אותו והתרוממתי, ניגבתי את דמעותיי וחייכתי קצת. ``להתראות מסטר פוקימון שלי...`` לא יכולתי יותר, נפלתי על ברכי והתחלתי לבכות לתוך ידיי. לרגע חשבתי שאני רואה אור כחול ממלא את האצטדיון, אך לא שמתי לב לכך. לאחר מספר שניות נוספות, התכוננתי לקום ולעזוב, הרגשתי יד על כתפי. הסתובבתי לכיוון היד. כפפה ירוקה? חיפשתי בזיכרוני אחר מישהו אני מכירה עם כפפה ירוקה. הבנתי שזה אש. הסתובבתי אליו וראיתי את הפנים שהרגלתי לראות, את העיניים, את החיוך. התכוונתי לדבר, את אצבעו חסמה את פי. ``את לא תפטרי ממני כל כך בקלות, נסיכת המים שלי.`` הוא אמר ונשען קדימה, נושק לשפתיי ברכות. באותם שניות חשתי בגן עדן. אש הפריד את שפתיו משלי ``זאת אומרת שאתה אוהב...`` אש הפסיק את דברי בצחוק קל. ``מיסטי, אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם.`` חייכתי, קפצתי עליו והתחבקנו. רק דבר אחד הטריד את משבותיי: מה גרם לאש לחזור למצבו הרגיל? אחר כך ברוק סיפר לי, שדמעותיי, יחד עם דמעותיהם של הפוקימונים הרגילים והמשובטים גם יחד, החזירו את אש שלי לחיים. וכעת אני יושבת כאן, אחרי שנתיים, בידיעה ששלושתנו היינו היחידים שזכרו את מה שקרה. אני יכולה רק לשער שמיוטו השאיר את הזיכרון טרי כדי שאש ואני נוכל להמשיך במערכת היחסים שנרקמה בינינו. מיוטו, איפה שלא תהיה, אני, מיסטי וואטרפלאוור (פרח מים), מודה לך. אתה לימדת אותי דברים באותו לילה: איך לדאוג, איך להודות, ואיך לאהוב. מתוך יומנה של מיסטי קאצ`ם, אישתו האהובה של מאסטר הפוקימונים הגדול ביותר שחיי. אש קאצ`ם.
...אהבתי! אבל...אממ...שהם יתחתנו בני 15 ?! ^_^;; לא קצת מוגזם? (כתבת שהיא כותבת שנתיים אחרי שזה קרה)