בהודעה אחת. ../images/Emo98.gif
מדוע, מריה, כשהיא רוקדת לפניי... מבט עיניה את נפשי צורב? כמו אש גיהינום היא, בוערת בגופי תשוקה כה, עזה היא אותי לחטא תביא. כמו אש גיהינום, רוקדת אזמרלדה אל תוך לבבותיהם של בני האדם. שטן, לובש צורת אישה מפתה, אותו ידע פרולו שעליו למחוץ. אין בו אשם, הוא היה בטוח. טוהר מידותיו נושק לכיפות השמיים והוא ראה את עצמו זוכה למנוחה ולנחלה בגן העדן. פריז היא עיר של אנשים מהוגנים, עובדי כפיים. הם פשוטים ומאמינים וכפי שהאופה אופה את הלחם והדייג דג את הדגים, הוא ידע שזהו תפקידו, לרעות את העם. הבישוף הזקן של כנסיית הנוטרדאם היה ישיש חסר כוח. על מדרגות הכנסייה, מול עיניהם של בן האלוהים ותריסר שליחיו הוא העז להאשים את פרולו בשפיכת דמה של אישה תמימה. פרולו יודע שאין זה כך. הצועניות הן פרוצות, מעודדות את החטא והבורות. את הבהמיות. בדיוק כמו אזמרלדה, עם שיער הפחם שלה ועיני האזמרגד הבוהקות שלה. אותן עיניים שאש גיהנום בעצמה בוערת בהן. את הרדיד שהשליכה לעברו בחג השוטים שומר פרולו קרוב לליבו. הוא מדיף ריח של וניל ומור ומעשי כשפים ופרולו רוצה ללפות את גרונה השחום של הנערה ולהכריח אותה לשלם על חטאיה. טעמו של החטא טעמו ביאושים. פרולו ידע שכדאי להיטהר מכל מחשבותיו הוא חייב לשרוף את אזמרלדה על המוקד, כיאה למכשפה. אבל חבל להשמיד דבר יפה כל כך, נפלא ונהדר. פרולו מתפלל לאל לרחמים על נשמתה של אזמרלדה. לרחמים על נשמתו שלו. פרולו הידק את אצבעותיו הגרמיות אל סל הנצרים ופתח את הדלת. מגדל הפעמונים היה שקט כל שעות היום מלבד בשעות שבם צלצלו הפעמונים הגדולים. קווזימודו רכן לפניו, מבע פניו לחוץ מעט. פרולו חיפש סימנים בחדר. הוא ידע, כמובן, שהצוענייה ברחה בעזרתו. לא הייתה לה כל דרך אחרת. אך ליבו ריחם מעט על קווזימודו המסכן. פרצופו המעוות ולמוד הסבל זהר כמעט מאשמה. והכל באשמתה של הכופרת. פרולו הניח את סל הענבים על השולחן ותהה האם נמצאת אזמרלדה ברגעים אלו באותו חדר. קולות נשימה עמומים שנשמעו גרמו לליבו להלום בחוזקה. קווזימודו ארגן את כלי האוכל בידיים רועדות וגמגם כמה משפטים קצרים. הוא בלע את הענבים הכהים, העסיסיים במהירות מעוררת השתאות. מישהו השתעל. פרולו הקפיד למקד את מבטו בפניו הכעורות של קווזימודו. הוא מיהר להשמיע התנצלות רפה ובלתי משכנעת. כאשר נשבע פרולו שימגר את הצוענים ואת הנערה הכופרת, הוא נשבע בשם אלוהיו. ריח העץ הנשרף, הלכה המותכת, צרבו את אפו והוא צעד החוצה בשקט. "גיליתי את מקום מחבואם ומחר, עם שחר, אסתער על המקום עם חיל המשמר." אצבעותיו החמות והמיוזעות הלמו כנגד שיש העמוד הקר. פרולו עמד מאחוריו, מתאמץ לנשום בשקט ככל האפשר. קולות דיבור מהירים הבהירו לו שבמגדל הפעמונים נמצא מישהו נוסף, מלבד קווזימודו. הוא הקשיב, אך כל שהצליח לגלות היה שהקול היה שייך לגבר נוסף, לא לנערה. הוא ירד במהירות במדרגות והזעיק את חיל המשמר. המפקד הזוטר, שמונה לתפקידו לאחר בריחתו המבישה של קפטן פיבוס (´וטביעתו המבורכת בסיין´ חשב פרולו בהקלה) עדיין זרח מאושר והצדיע לו. "כנס את החיילים שלך, סרן. אנחנו יוצאים למחוץ את הכופרים אחת ולתמיד." החייל המבולבל רץ למשימה. הוא גייס את מיטב אנשיו ופרולו הביט בהם מתייצבים בטור מאחוריו. "לשירותך, אדוני," אמר בהכנעה. הוא סימן להם להיות בשקט. בשער האחורי של הקתדראלה הופיע קווזימודו ואחריו - פרולו לא האמין למראה עיניו- פניו של קפטן פיבוס, מכורכמות בכאב ועייפות, הופיעו מתוך אולם הכנסייה. פרולו חייך. "נראה שאנו יוצאים לציד כפול הלילה, רבותיי." כאשר נכנסו קוויזימודו ופיבוס אל תוך השקע באדמה שבבית הקברות, עצר פרולו את חיל המשמר. הוא הביט בהם בביקורתיות. הם נראו יגעים מין ההליכה (בהמת הרכיבה שלו נשפה בזעם וירקה קץ מפיה) אך מרוכזים וסרים למרותו. נאמנים עד אין קץ. פרולו ירד מעל סוסו השחור וצעד בשקט פנימה, אל תוך בית הקברות. האדמה הייתה לחה וריח עבש של מוות וריקבון היה פזור באוויר. ´כמה מתאים,´ חלפה המחשבה במוחו. הוא התקרב לעבר המבנה הנראה כמו זוליאום, שדרכו נעלמו השניים, דקות ספורות קודם לכן. גרם מדרגות אפלולי הוביל אותו לעבר בטן האדמה. שלל גולגולות ושלדים שצפו בתוך הביוב המזוהם קידמו את פניהם. פרולו עיווה את פניו בגועל והפשיל את שולי גלימתו. הוא דשדש במים קדימה, עבר על פני עוד ועוד קטקומבות אפלות. ריח של אש עלה באפו וקולות מעומעמים סיפרו לו שהוא מתקדם בדרך הנכונה. פרולו הגביר את מהירותו. המראה שנגלה לפניו היה מדהים. חלל גדול ומרווח, המואר באור לפידים. הצוענים מילאו אותו כמו תיקנים בצנצנת ריבה. קווזימודו ופיבוס עמדו על בימה מאולתרת וחבלי תלייה התנודדו קלות מאחוריהם. נראה היה שהם עומדים בפני הוצאה להורג. פרולו סימן לחייליו לא להניד עפעף. ברגע שהתכון השופט בבגדי התליין להורגם, פרצה מן הקהל אזמרלדה. פרולו התכווץ. עורה השחום בער לאור הלפידים והאפלוליות העדינה נגהה סביבה. "עצור!" קראה. השופט הרים את ידו ממוט הבימה והביט בה. "הם לא מרגלים, הם חברים!" קראה. פרולו הרגיש את דמו רותח וגואש בעורקיו. פיבוס וקווזימודו הורדו מחבל התלייה במהירות. פרולו התכונן להורות לחיילים להסתער, כאשר השניה הבאה גרמה לו לקפוא על מקומו. כשחיוך מסנוור על פניה, רצה אזמרלדה היישר אל תוך זרועותיו הפסוקות של קפטן פיבוס. פרולו קפץ את אגרופיו וחשק את לסתו כאשר נשק לה הקפיטן זהוב השיער מעדנות. היה משהו כמעט מעורר סלידה בחיוכו. כאילו ידע שהרוויח פרס שאיננו ראוי לו. "ובכן, הנה פיתרון החידה" לחש פרולו בכעס. הזעם שמילא אותו התחזק רק יותר כשאזמרלדה חיבקה בחום גם את קווזימודו. זה נראה היה מופתע. "אל תודי לי," אמר פיבוס. "קווזימודו הוא זה שהביא אותנו הנה. לא הייתי מוצא את הדרך לולא עזרתו." פרולו סימן לאנשיו. "גם אני לא!" הכרזתו נשמעה היטב בכל החדר. כמו אש גיהינום רקדו צלליותיה של אזמרלדה על קירות אישוניו. קירותיו החשופים של היכל המשפט היו קודרים בחשיכת הליל. "הו, מריה." נאנח פרולו והביט החוצה מבעד לחלון. "אם קדושה, יקרה, בשמך אפיץ את המוסר בעולמנו. אל דאגה, הכופרים ישלמו." ריח מתקתק עלה באפו כאשר הגחלים הלוחשות האחרונות באח שקעו להם לתרדמת אפר. מחר, ידע פרולו, תבער פריז במדורות של דם. אך הלילה, הלילה... הלילה היה רק עוד שקט, זמן שהיה לנצח, להרהר ולחלום בו. עזרי לי, מריה! עליי הגני מקסמה, הרחיקי את האש מעצמותיי! הרסי את אזמרלדה, שתישרף בגיהינום או רק שלי תהיה כמצוותי! כאש גיהינום היא, תבער או תישרף. אם לא תהייה לי תובא אל המוקד! על נפשה רחם אלי... על נפשי רחם אלי...
חבובע. קראו|מבטנלהב|. כן.
