עשיתם לי חשק לשעת סיפור

MoonFairy

New member
עשיתם לי חשק לשעת סיפור ../images/Emo63.gif../images/Emo6.gif

אני אקצר במילים, הישר מתוך יער ארבעת האלמנטים.... תכירו את טריסטן. הוא ערפד. הוא שולט (תרתי משמע) והוא תותח על
(לא שאני משוחדת, כן? חחח) "סודות הירח", פרק... עוד לא החלטתי
תהנו
רייבן ישנה לה על הדשא צמוד לגזע העץ, לואיס ישן מצידה האחד ודרק מצידה השני. הלילה היה קריר יחסית לעונה והדשא היה לח, לא המקום הכי נוח לישון בו, אך היה זה המקום היחיד ביער בו הם יכלו להבעיר מדורה. השלישייה ישנו שינה עמוקה ולא שמו לב לצל שעבר על פניהם. לפתע רייבן הרגישה כאילו מישהו נמצא קרוב מאוד לפנייה. היא הרגישה אותו מביט בה, הרגישה את נשימותיו. היא פתחה את עיניה בזהירות וגילתה לתדהמתה פנים חיוורות של בחור המביט בה. "שלום." הוא אמר בחיוך. רייבן המבוהלת צרחה. היא נסוגה אחורה עד שנתקעה בגזע העץ מאחוריה. היא המשיכה לצרוח, מתנשפת בכבדות ומביטה בפחד בדמות מולה. היה זה בחור צעיר בעל עור חיוור להפליא שהיה לבוש בבגד אלגנטי, אך מיושן במקצת, ומעליו ברדס שחור. עיניו היו צהובות כמו שלא ראתה מימיה ושפתיו, שבלטו באדמומיותן מהחיוורון של עורו, חייכו בחיוך שובב שחשף את ניביו החדים. רייבן לא הייתה בטוחה שהוא בכלל אנושי, והעובדה שהוא ריחף מעל הקרקע רק חיזקה את חשדותיה. "ששש... למה בצעקות? אני חושב שיהיה יותר מנומס אם נכיר זה את זו בלחיצת יד חמימה..." הוא אמר ברוגע וריחף קצת יותר קרוב אליה. "אל תתקרב אליי!" רייבן צעקה בפחד והידקה את גבה אל גזע העץ מאחוריה. הצרחות של רייבן העירו את דרק ולואיס. שניהם היו די מנומנמים ולא הבינו מה קרה כשהביטו בה, אך כשראו את הפחד בעיניה הפנו את מבטם לכיוון אליו הסתכלה וראו את אותו יצור שעמד מולם. לואיס נבהל ונרתע אחורה, אך דרק מיד נעמד על רגליו, מוכן לתקוף. "מי אתה??" הוא קרא אליו בכעס. "עזוב מי הוא... מה הוא??" אמר לואיס. "ובכן... אני רואה שמהיכן שאתם מגיעים לא לימדו אתכם נימוסים כלל." "נימוסים?? להתגנב לכאן באמצע הלילה, עם אלוהים יודע איזה כוונות בראשך, ולהבהיל אותנו למוות זה מנומס??" קראה רייבן בכעס ובפחד, עדיין מתנשפת. "טריסטן, נעים מאוד להכיר." אמר היצור וקד קידה קטנה. "לא בדיוק נעים מאוד..." רטן לואיס. "מה אתה בכלל?" שאל דרק בבילבול. טריסטן צחק. "אתם מגיעים ליער שלי ומעיזים לתחקר אותי?" "היער שלך? חה. היער הזה אינו בבעלותך... אי אפשר לרכוש יער בכלל!" "אולי לא... אבל יצורים כמוני הם אלו ששולטים ביער הזה במשך מאות שנים." "יצורים כמוך? ואיזה יצור אתה בדיוק?" שאל בחשדנות לואיס. "זה לא ברור? אני ערפד." אמר טריסטן כאילו היה זה מובן מאליו. "ערפד??" אמרו השלושה יחד בהפתעה. "אל תיראו כאלה מופתעים. אתם עוד תגלו שאני היצור הכי חביב ביער הזה..." "למה אתה מתכוון?" שאלה רייבן בבילבול, מפחדת מהתשובה. "אני מתכוון לכך שאם פתאום תמצאו את עצמכם מול אדם-זאב מטורף ונוטף ריר שכל רצונו הוא לקרוע אתכם לגזרים, אתם תרוצו חזרה אליי בלי היסוס." "כדי שאתה תרוקן את הגוף שלנו מדם? לא תודה." "כשאתה מציג את זה באור כזה שלילי אתה גורם לי להיראות ממש רע... תן לי להראות לך כמה עדין אני יכול להיות." טריסטן מתח את שתי ידיו לצדדים כך שהן היו מכוונות אל דרק ואל לואיס, וכשפתח את כפות ידיו שדה כח יצא מהן והעיף לצדדים את הנערים, שנפלו בחבטה על אחד העצים. "מה אתה עושה??" צעקה עליו רייבן. "מה נראה לך שאני עושה?" ענה לה טריסטן והתחיל לרחף קרוב יותר אליה. "ילדה קטנה, לא לימדו אותך שמסוכן להסתובב לבד ביער חשוך?" ....
כמובן שיש המשך! אבל אני עצלנית מדי להקליד אותו
אולי מחר..... (ואני ממש חייבת לסיים את הציור של טריסטן חחח יש לי דחף יצירתי מטורף פתאום!.... me likey
)
 

Berethor

New member
אהבתי

יש לי רק הערה אחת, "הרגישה את נשימותיו" טריסטן נושם?
 

MoonFairy

New member
לא מתוך צורך ../images/Emo6.gif

זה פשוט... איך אדוארד הגדיר את זה? נראה יותר אנושי חחח אני יודעת שכמתים-חיים אין את הצורך לנשום, אבל זה מרגיש לי חסר
אז רק לשם האנושיות שבדבר. וחוץ מזה, מה יותר מרתיע מלהרגיש פתאום מישהו נושם עליך? חחחח (וחשבתי שאני היחידה שערה בשעות הזויות lol)
 

Berethor

New member
מרתיע כן

אבל אין שוב הגיון בכך שהוא ינשום עליה, מה הוא בכוונה רצה להעיר אותה?!
 

MoonFairy

New member
למה לא?

טריסטן מאוד אוהב להשתעשע בטרף שלו. כמה נוח היה פשוט לרוקן במהירות 3 נערים ישנים אבל איפה כל הכיף בזה?? פחד ואדרנלין זה כמו... כמו תוספת טבסקו לאוכל (aka - דם)! חחחח
 

Berethor

New member
כיף זה עניין של השקפה

אני בטוח שהיו לא מט ערפדים שיחלקו על זה, יעדיפו להרוג בדם קר וללכת על בטוח, סך הכל ההנאה משתיית הדם עצמו היא הנאה ברמה גבוה מאוד כשלעצמה, למעשה ההנאה הכי גדולה בחיי ערפד. בכל אופן אני מבין שאוליי טריסטן רצה לדבר אתם, או שהוא מעדיף לעשות מארבים מסיבות שונות, אדרנלין, ביטחון עצמי, קוד כבוד ונימוס או מה שלא יהיה. עדיין הייתי מצפה שהוא יעיר אותו בעזרת הקול שלו, זה אפילו היה מפחיד ומפתיע אותם יותר, לראות עד כמה ערפד יכול להיות שקט ובאיזה קלות הם יכולים למות. ערפד זה אחד היצורים הכי שקטים שיש, לא צריך לנשום, הלב לא פועם וכו, מה שבעצם הופך תסצנה שרייבן שמה לב עליו בעצמה למאוד תמוהה לדעתי. דרך אגב טריסטן עושה רושם של ערפד שמשתמש בכוחות מיסטיים, מרחף(ללא כנפיים) ודוחף אנשים בעזרת טלקנסיס, מעניין.
 

Bartal j

New member
אהבתי מאוד , הכתיבה שלך מאוד זורמת

הדמות של טריסטן חביבה מאוד חח ערפד כלבבי
הסיפור יפה!
 

Bartal j

New member
עשית לי חשק לפרסם גם משהו שכתבתי

זה גם פרק מסיפור שאני כותבת אותו בהמשכים, הסיפור עצמו הוא סוג של מותחן בלשי וכן מעורבים פה גם ערפדים, רציחות, סודות ומה לא. ואין עדיין שם.. קריאה מהנה. פרק 1: סיוט. הגשם של חודש דצמבר המשיך לרדת בכבדות שעה שעמדתי מול שער הברזל של בית הקברות, הרוחות שנשבו כמעט והעיפו מידי את המטרייה שהגנה על מפני הגשם, ואפילו המעיל הכבד שלבשתי לא הצליח לגונן על גופי מפני הקור. אף פעם לא חיבבתי יותר מידי בתי קברות, גם אני כמו מרבית האנשים העדפתי להישאר בבית ולתת לגשם לשטוף בחוץ את הרחובות אבל לא יכולתי להתעלם מהבקשה של ליזי אתמול בלילה, ולכן החלטתי להניח בצד את החששות וללכת לבית הקברות בידיעה שאם מישהו יראה אותי, את מגי וויס הבת של מפקד תחנת המשטרה דן וויס עומדת מול בית הקברות בשעה כזו של הלילה, זה וודאי יגרור חרושת שמועות שיתפשטו כמו אש בשדה קוצים אצלנו בעיירה ולא יתרום למוניטין של אבי. כמובן שאיש לא היה מאמין לי אם הייתי טוענת שליזי ביקשה ממני להגיע לכאן, עברו כמעט שבועיים מאז שמצאו את גופתה של ליזי חברת הילדות שלי בדירתה במעונות, לפי העדות של הסטודנטית שמצאה את גופה של ליזי, חברתי הטובה יותר שכבה ללא רוח חיים במיטתה, סדיניה מוכתמים דם, על גופה לא נראו סימני מאבק אך על צווארה סימני נשיכה מוזרים, המשטרה חקרה את כל האנשים שליזי ניהלה איתם קשר בזמן האחרון ובנוסף הם בדקו גם את השיחות יוצאות והודעות הטקסט בפלאפון האישי שלה ולבסוף החליטו לעצור את האקס של ליזי, בחור בשם דניאל. דניאל טען בחקירתו שליזי בגדה בו וניהלה קשר עם בחור אחר, כנראה לא מקומי שהיה לבוש באופן קצת מוזר וגותי למדי, אבל למרות שהמשטרה פקפקה באמינות עדותו של דניאל מאחר ולא הצליחה למצוא מספיק ראיות שיובילו אל הבחור הגותי המסתורי הזה, אני ידעתי שליזי מסוגלת לנהל קשר עם בחור כזה, ליזי תמיד הייתה הפרועה מבין שתינו והיא אהבה את הסגנון של הבחורים הרעים, כך שלא הייתי מופתעת, ולמרות שלא הכרתי את דניאל לעומק, לא האמנתי שהוא ירצח את ליזי על רקע קנאה. החשדות שלי הצביעו על כך שייתכן וליזי מצאה את האביר האפל שלה ולי היה נראה שהוא זה שגם רצח אותה או לפחות עומד מאחורי הרצח שלה. אתמול לאחר שחלמתי את ליזי לראשונה, החלטתי שאני חייבת להסתכן ולכבד את הבקשה של ליזי, להגיע לבית הקברות היום לאחר שקיעת החמה, לנסות למצוא את התשובות שליזי מנסה להראות לי וכך מצאתי את עצמי נכנסת באמצע גשם כבד לבית הקברות , משוטטת בין קברי האבן עד שהגעתי לקבר הטרי של ליזי. כשעמדתי מולו הבנתי מה ליזי רצתה שאראה. חשבתי שאולי עיניי מתעתעות בי אבל שמה היא הייתה עומדת מול הקבר שלה, עומדת מולי ומביטה בי במבט מוזר שהעביר בגופי צמרמורת, המחשבה הראשונה שרצה לי בראש הייתה שהיא רוצה שאדע שהיא לא מתה, שאולי חלה איזו טעות והיא רק נפצעה או שקברו אותה בחיים, אבל אם היא חיה אז מה היא עושה פה בבית הקברות במקום לחזור לדירה שלה ולמה היא נראית כל כך חיוורת? "ליזי.." קראתי בשמה בהיסוס, לא בטוחה אם זו בכלל היא או שאולי אני משתגעת והדמיון מתעתע בי וגורם לי לראות את מה שרציתי לראות, "מגי" השיבה לי האישה שדומה לליזי וחייכה לעברי, הקול שלה נשמע מוזר מעט כמו סימפוניה של צלילים הרמוניים ורכים, אבל החיוך נשאר אותו חיוך פרט לניבים שלא זכרתי שהיו שם קודם לכן. "א..את מתה" גמגמתי כמעט ללא קול, כשקול ההיגיון שבי מסרב להאמין למה שעיני ראו ואוזני הרגע שמעו, "יקירה, אני נראית לך מתה?" השיבה לי הדמות החיוורת והתקרבה לקראתי. "א..את נראית אחרת.." מלמלתי בקושי וזזתי צעד אחורה באופן אינסטינקטיבי, באור הירח ליזי באמת נראית שונה, תלתליה הכהים עיטרו את פני החרסינה שלה והיוו קונטרה לחיוורון נטול החיים של פניה. ליזי חייכה לעברי, "אל תפחדי מגי" היא השיבה לי בקול רך כאילו ביקשה בקולה לסלק את החששות שלי ולאפשר לה להתקרב אלי, לרגע קט נראה היה כי עיני האזמרלד שלה שינו צבען לירוק כהה יותר, מבטה שידר לי לא לזוז, ליבי החסיר פעימה, כשהיא התקרבה אלי, הרגשתי שרגליי קופאות מסרבות לברוח. ליזי הושיטה כלפי את זרועותיה וחיבקה אותי, עורה הדיף ניחוח קל של אדמה, אצבעותיה הקפואות נגעו קלות בצווארי העבירו בי צמרמורת של קור. "אני צריכה שתעזרי לי מגי" שמעתי את קול הקטיפה של ליזי מתנגן כלחישה באוזניי, עווית קלה של כאב חלפה על פניה כשהיא הביטה בי בעיניה. בעיני "תעזרי לקחת ממני את הרעב הזה" חשבתי ששמעתי אותה אומרת כשפנייה היפות התעוותו והפכו מול עיני לחייתיות, בקושי הצלחתי לפלוט צעקה, שפתיה הקרות של ליזי ננעלו על צווארי החשוף, שיניה ננעצו בצווארי מגבירות את הכאב העז שהתפשט בצווארי, צעקה קלה נפלטה מפי כשליזי לא הרפתה מצווארי מסרבת להניח לכאב לחלוף מצווארי , גופי שותק מאימה ועיני תרו סביב הקברים כאילו חיפשו ישועה כלשהיא, ראייתי החלה להיטשטש ואפי יכל להריח את ריח הדם הנישא באוויר, ריח הדם שלי! הרגשת ייאוש החלה לפקוד אותי כשלפתע מבלי שהצלחתי להבין מה קורה צל שחור כיסה את עיני ובקושי הצלחתי לראות דבר, מלבד המחזה הבא: ליזי שוכבת על הרצפה, שפתיה עדיין מוכתמות מדמי, ועיניה בורקות בזעם עצור, ידי החזיקה את צווארי המדמם, חולשה פקדה את גופי ורגליי כשלו כשהבטתי בדמות נוספת עליו ליזי הסתכלה, הדמות יצאה מבעד לצללים ויכולתי להבחין בתווי פניו שנראו כמעט מפוסלים, שיערו השחור התמזג עם הצבע של הלילה מדגיש את צבע עורו שדמה לצבע העור החיוור הנוכחי של ליזי אבל השוני המרכזי נבע מעיניו הכחולות כים שנראו מסוכנות ורעות בהרבה יותר מעיני האזמרלד של ליזי, ים מסוכן המסוגל להטביע אותך ולשלוח אותך לאבדון, אם לא תשמור על עצמך. "מישהו נתן לך רשות להביא את הנערה הזו לכאן?" תבע הגבר הזר לדעת ותווי פניו התקשו בכעס. "מצטערת, מאסטר הייתי כל כך רעבה ומגי.. היא לא הייתה מספרת.. היא חברה שלי" אמרה ליזי בהצטדקות והביטה בי במבט מתנצל כאילו הצטערה על שקראה לי לבוא לבית הקברות. "הייתה חברה שלך" חייך הזר באכזריות והשיב לה בקול קר שחתך כסכין את הקול המתנגן של ליזי, הגבר המסתורי ניגש אלי, עצמתי את עיניי באימה מסרבת לפקוח את עיניי ולהביט בעיניו המפחידות של הזר "חיפשת תשובות ועכשיו מצאת אותן, אבל לעיתים הסקרנות הורגת את החתול" שמעתי את קולו של הזר קרוב אלי ולכן פקחתי את עיניי בשנית והבטתי היישר בעיניו הכחולות שעתה נראו כל כך קרות ומאיימות. גופי קפא מנוכח המחשבה שאתה יודע שאתה הולך למות ואין בכוחך לעצור זאת, הדבר היחידי שהצלחתי לעשות הוא להניח את ידיי הרועדות על צווארי הפצוע ולהביט בו בתחינה אילמת שלא יפגע בי. עצמתי את עייני וחיכיתי שהכל יגמר, להפעתי דבר לא קרה, כשפקחתי שוב את עייני בחשש הבחנתי כי הקרחונים הקפואים בעיניו של הזר נסדקות מעט, הוא עדיין הביט בי במבט מוזר, נדמה היה לי שלשבריר שנייה העיניים הקרות האלה הצליחו להראות פחות רעות, זה ישמע מטורף לחלוטין אבל, אפילו שידעתי שהוא הולך להרוג אותי ייתכן והייתי מרגישה כלפיו מעט חמלה? אבל כנראה זה היה הדמיון שלי והוא לא נראה כאחד שממהר לחמול על מישהו או שמעוניין שיחמלו עליו, בסיטואציה העכשווית היחידה שאמורים לחמול עליה היא אני כרגע. "מאסטר.. הכל בסדר?" שמעתי את קולה של ליזי מתנגן ברקע. "איתך אני אסגור חשבון אחר כך" אמר הזר בקשיחות, וחשק שפתיים. במצמוץ נוסף שוב הביטו בי אותם עיניים קרות והפעם נדמה היה שהקור של עיניו מצליח לחדור אל גופי, מתחת לעורי, גורם לעפעפיי להיות כבדים יותר, הכחול של עיניו החל להפוך לשחור והדבר האחרון ששמעתי היה קולו של הזר מחלחל לתוך ראשי "מה שקרה היום לא קרה, מבחינתך זה רק סיוט, היה חלום רע ואת תתעוררי ממנו מחר ולא תזכרי ממנו דבר" הקול המשיך להדהד בראשי עד שנחלש ונעלם.
 

MoonFairy

New member
פששששש אהבתי!!

אני לא הכי מתחברת לסיפורים בגוף ראשון (למרות שרוב הספרים הכי אהובים עליי הם בגוף ראשון חח) אבל את בהחלט הצלחת להכניס אותי לדמות
אולי זה בגלל שזה בהודעה בתפוז ואין מקום או לא יודעת מה, אבל לדעתי הפרדה בין פיסקאות ומשפטים בשורות חדשות ועוד קצת סימני פיסוק (בעיקר לסיום משפט) יוכלו לעזור. יש לך גם כמה פעמים שאת אומרת בערך את אותה מילה בתחילת המשפט ובסוף המשפט, וזה מבלבל ולא נשמע נכון. כמו למשל: "בסיטואציה העכשווית היחידה שאמורים לחמול עליה היא אני כרגע." 'בסיטואציה העכשווית' ו'כרגע' אומרים את אותו דבר. יכלת לוותר על הכרגע בסוף, או לכתוב זאת כך: "כרגע, בסיטואציה הנוכחית, היחידה שאמורים לחמול עליה היא אני." לא יודעת, מרגיש יותר נכון....
אבל מעבר לזה- כתוב מאוד יפה ועשיר
לא בדיוק הבנתי אם למאסטר של ליז היה קטע של התרככות מול מגי לפני שהוא שטף לה ת'מוח או ש... לויודעת, לא היה ברור לי
 

MoonFairy

New member
ועוד יותר אהבתי...

את פרץ המוזה היצירתית שנחת על חברי הפורים
תמשיכו כך!!! ^^
 

פנדורה5

New member
וואי איזה מגניב!!!

הדמות של טריסטן ממש מוצאת חן בעיני אבל רייבן קצת פחדנית לטעמי. לא הבנתי ת'קטע של שדות הכוח אבל זה מוצא חן בעיני. גם מקום ההתרחשות מגניב לאללה!
 

shaharEB

New member
רגע את כותבת עוד המשך ומפרסמת פה נכון?

כי אם לא שלחי לי במסר או משהו XD
 

MoonFairy

New member
תיכננתי להעלות את ההמשך

עד סוף הסצינה הזו עם טריסטן. אבל אחרי שקראתי את מה שכתוב שם הבנתי שאת הרוב לא תבינו (כי זה קשור לדברים שקרו לפני זה בספר, וזה איזה... 10 פרקים שלמים לפני כן חח) ובטח הדמות של טריסטן פחות תנעם לכם
אבל הוא סתם יראה נחמד. אין בו טיפת טוב לב... הוא סתם תחמן שיודע איך להשיג מה שהוא רוצה בדרכים משלו חחחח
..... אבל אני בכול זאת אעלה
 

MoonFairy

New member
תפוזטיפש ><".....

הפעם עם הסיפור
ושלא תחשבו לרגע שטריסטן הוא טוב או שהוא קל איתם או משהו! יש הרבה דברים מאחורי זה שיש להם הסבר טוב מאוד בספר. ואין לי ממש כח להסביר עכשיו חחחחח תהנו
"ילדה קטנה, לא לימדו אותך שמסוכן להסתובב לבד ביער חשוך?" "תתרחק ממני... תתרחק!" צעקה רייבן ועצמה את עיניה, בדיוק אז השרשרת שלה שלחה כדור אור בוהק בעוצמה חזקה שפגע בטריסטן והדף אותו בחוזקה הרחק מרייבן. רייבן פתחה את עיניה והביטה סביבה בתדהמה, עדיין מתנשפת. טריסטן שישב על האדמה גם הוא מתנשף, היה המום מהמכה והביט ברייבן בפליאה. "את..." אמר טריסטן בהתנשפות. "השרשרת... את..." "'את, את, את'! אני יודעת מי אני, ואני יודעת שכשאני אומרת להתרחק אז זה להתרחק!" אבל אין לי מושג מה קרה כאן הרגע... חשבה בבילבול. "את היורשת..." אמר טריסטן בשקט. לפתע צחק בקול. "את היורשת! מכול האנשים באזור את זו שנכנסה ליער שלי! אני כנראה ממש בר מזל..." הוא חייך לעצמו. לפתע הוא כרע על ברכו והוריד את ראשו. "סלחי לי, הוד מעלתך. לא ידעתי מי את." רייבן המופתעת הביטה בו בבילבול. "מה?..." "ברשותך, בואי נתחיל את ההיכרות בינינו מהתחלה." אמר טריסטן, עדיין כרוע על ברכו ומביט בה. "אני טריסטן, ערפד. אני שולט על החלק הזה של היער, הידוע גם כחלק אלמנט האש." "אני... רייבן. רייבן סילברטיר." אמרה בהיסוס. "אך ודאי, אני מכיר אותך. כולם מכירים אותך... איך לא שמתי לב לכך קודם? תוכלי לסלוח לי, הוד מעלתך?" "אמממ... כן. רק בבקשה, תפסיק לקרוא לי 'הוד מעלתך'." לפתע לואיס קפץ על טריסטן מהצד והפיל אותו על הרצפה, מנסה לפגוע בו. "אף אחד - לא - מעיף - אותי - בלי - לחטוף - על זה!" הוא אמר ובכול מילה החטיף לטריסטן באגרופיו. "לואיס!" רייבן צעקה עליו, המומה מהמעשה. טריסטן ניסה להדוף את לואיס מעליו ובאותו הזמן דרק תפס את לואיס ומשך אותו אחורה. כשהצליח למשוך אותו מעל טריסטן, היצור קם וניער את בגדיו ואז ליקק את קצה שפתו שדיממה. "תודה..." הוא אמר לדרק. דרק הביט בו בכעס. "לרגע אל תחשוב שעשיתי זאת בשבילך. תגיד תודה שגם אני לא קפצתי עלייך... אחרת כבר מזמן היית מת." טריסטן גיחך. "ישנן רק שלוש דרכים בהן תוכל להרוג אותי, ומכות זה לא אחת מהן. אבל אני לא רוצה להכניס לך רעיונות לראש... יש לך חתיכת אגרוף, לואיס... מרשים." הוא אמר ללואיס ושם יד על הלחי השמאלית. "תודה." ירק לואיס בקרירות. שקט שרר בקרחת היער. שינוי החל להתחולל בגישתם של כל אחד מהנוכחים, אך לא נאמרה מילה. הנערים לא נראו כאילו בכוונתם לצאת למתקפה נוספת. האם הרוחות נרגעו? "מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" רייבן אמרה פתאום ושברה את השקט. כולם הסתכלו עליה. "אני עייפה ומתוסכלת ויש לנו עוד דרך ארוכה מחר, אז שמישהו ימצא פיתרון כי אני רוצה לישון!" היא רטנה בכעס. היה שקט. כולם הביטו בה ברתיעה. "יש לי הצעה בשבילכם." אמר טריסטן ונראה חושב. "מה אם... אני אעזור לכם לעבור את היער? הרי אני מכיר אותו היטב, ובעזרתי ייקח לכם פחות זמן להגיע." "נשמע הגיוני..." אמרה רייבן ושקלה את ההצעה. "רייבן!!" קרא אליה לואיס. הוא לא היה מרוצה מההצעה הזו. לא מרוצה כלל... "רגע... חייב להיות פה איזה מלכוד. מה אתה רוצה בתמורה?" שאל דרק בחשדנות. "חמש טיפות מכול אחד." ענה טריסטן. "מה? חמש טיפות של מה?" רייבן שאלה מבולבלת. "של דם, כמובן. רק חמש טיפות מכול אחד. לא יותר. ותאמינו לי, זה משתלם לכם הרבה יותר ממה שזה משתלם לי..." טריסטן הציע את זה בפשטות כאילו היה זה הגיוני לחלוטין להתמקח על דבר שכזה. "אני לא נותן את הדם שלי לאף אחד! ובמיוחד לא לך!!" מחה לואיס בתוקפנות. "איך שתרצו." ענה טריסטן בשלווה והסתובב. הוא התחיל לרחף הרחק מהם כשלפתע רייבן עצרה אותו. "חכה! אנחנו ניקח את ההצעה שלך..." "מה?!" צעק לואיס. "מדובר כאן גם על הדם שלי, רייבן. אז תדברי בשם עצמך!" "לואיס!" רייבן פנתה אליו בקול מאיים. "אתה רוצה לעבור את היער הזה או לא? אז שב בשקט ותעשה כמו כולנו!" "דרק, אתה מסכים לכול הטירוף הזה??" הוא פנה אליו. "אני לא בדיוק נלהב לתת לו לשתות מהדם שלי, אבל אם זו הדרך היחידה... אני מעדיף לעבור את היער הזה בשלום עם פחות חמש טיפות בספירת הדם שלי, מאשר עם פחות שלוש אצבעות. או יד. או רגל..." ענה דרק, מתחלחל שוב מהמחשבה על איברים כרותים. לואיס הביט בו בתדהמה. "ואחרי דיון כה סוער, הגענו להחלטה! זהו, סיכמנו. עכשיו אוכל ללכת לישון סוף סוף??" אמרה רייבן בעצבים. טריסטן חייך בסיפוק ולואיס הסתכל עליו בשנאה. "איך את יכולה לישון כשה- היצור הזה נושף בעורפך??" לואיס התפלא על התנהגותה של רייבן. למה הוא היחיד שחשב בהיגיון? "פשוט נצטרך לסמוך עליו. מקסימום נמות." ענתה רייבן בשעשוע. היא חייכה אל כולם ואמרה "לילה טוב!" "נהדר... פשוט נהדר!" רטן בכעס לואיס והרים ידיים. "אל תדאג, לואיס," הרגיע אותו דרק. "שמעת מה הוא אמר- היא היורשת. הוא לא יתקוף אותה." "ובכן, גם אני היורש!" אמר לואיס בכעס והחזיק את השרשרת שעל צווארו. "אבל הוא לא היסס לתקוף אותי!" "פשוט תירגע ולך לישון." אמר דרק ונשכב על הקרקע צמוד לעץ. "'לך לישון' הוא אומר לי..." רטן לואיס ושלח מבט צדדי בטריסטן, שחייך אליו בסיפוק עם ניביו המחודדים. לואיס מלמל משהו לעברו, הרים מקל רחב מהקרקע והלך לשבת צמוד לגזע העץ. הוא נרדם יחד עם כולם, מחזיק בחוזקה את המקל בשתי ידיו, אך לא לפני שהציץ כמה פעמים על טריסטן, שנשען על העץ מולם והביט בהם ישנים.
אני חולה על לואיס. הוא הדמות הכי נוירוטית ופרנואידית בספר שלי חחחח למי שאמר שרייבן פחדנית - 1. ממש לא, 2. לואיס פי 7000 יותר פחדן חחחחח וכן, אני יודעת ש5 טיפות מכול אחד לא יזיז לערפד, אבללללל לדם של משפחת המלוכה יש הפשעה מיוחדת על ערפדים בסיפור שלי. טיפה אחת עושה להם כמו... כמו מה שV עושה לאנשים בדם אמיתי חח וזה מקדם אותם בהיררכיה מבחינת שליטה (למרות שהוא כבר השליט של האש ביער אבל.... שיהיה
הוא חמדן חח) hope you guys like it
 

kyo31

New member
:)

הסיפור קצת מהיר לטעמי, אך בסך הכל הוא נחמד מאוד^^ ורק הערה קטנה אם לא איכפת לך- יש לך קצת בעיות פיסוק, ומקומות בהם את צריכה לרדת שורה וכו'... בהצלחה בכתיבת הסיפור^^ ~מחכה להמשך~
 
למעלה