יחפהבפארק11
New member
ערב יום העצמאות - חוויות של פאראמדיק
"הנערה הראשונה נכנסה למיון דקה לפני חצות, היא הייתה בת 13.
הבגדים שלה היו מסריחים מאלכוהול וספוגים במים שאנשים שפכו עליה, כדי שתתפכח. הנשימות שלה היו כבדות והיה לה מבט שברירי בעיניים, כזה שלא יודע להבדיל בין טוב לרע. בגלל שהיא הקיאה בשביל חיים שלמים, הגוף שלה היה נואש לנוזלים, עשינו לה עירוי והנחנו לה להירדם. היא רעדה, לא היו יותר מידי בגדים על הגוף שלה, כיסינו אותה בשמיכה עבה והמתנו להורים שלה שיגיעו. אני לא מאחל לאף הורה להתעורר בלילה אל שיחת טלפון כזאת, אבל יש הורים שצריכים להתעורר.
הנערה השנייה הייתה רק בת 15, אך כבר לבושה כמו אישה.
הרגליים הקטנות שלה היו בתוך עקבים כל-כך גדולים, והאיפור גירש את התמימות מהפנים שלה. הושבנו אותה בכסא גלגלים, כי היא לא הצליחה לעמוד בכוחות עצמה. זה שהגיע איתה, החבר שלה, לא הוריד את הידיים שלו ממנה, הוא לא הפסיק להחליף רוק איתה. הוא היה מכוסה בריח של סיגריות, וכשבעטנו אותו מהמחלקה הוא ירה לעברנו קללות בצרורות. הנערה גם היא קיללה אותנו, היחידים שרוצים בטובתה, האלכוהול בחר את המילים בשבילה. גם הגוף שלה התפלל לנוזלים, גירשנו את כל הג'יפה מהדם שלה והמתנו להורים שלה שיגיעו.
ואז הגיעו שלושה נערים, כולם פרזנטורים של סטלה חרבות.
אי אפשר היה לנשום אותם מרוב שהם היו מסריחים. הבגדים שלהם היו ספוגים בקיא, ואחד מהם לא הפסיק להקיא. הגוף שלו נזל, התפורר, הוא לא הצליח לנשום בכוחות עצמו כי הוא שאף את הקיא לריאות. חיברנו אותו לחמצן כי הנשימות שלו היו אגרסיביות, כוחניות, היה חשש ממשי לחיים שלו. הייתה לו הרעלת אלכוהול, שזה מצב שבו שתייה מוגזמת הופכת את האלכוהול לרעל. רמת האלכוהול בדם שלו הייתה 500 מיליגרם לדציליטר; אם הוא לא היה מגיע למיון - הוא היה מת. נער בן 16 לכל היותר שבחר לחגוג את החיים בדרך שכמעט הביאה למותו.
ואז הם התחילו להגיע בערמות, בארגזים, כמו זומבים במדים, יחצנים של נייס גאי.
וכולם נערים, וכולם מתנדנדים מאלכוהול, וכולם מטונפים; וכולם הם הילדים שאני לא רוצה. והם מדברים הרבה, ממלמלים מילים לא ברורות ומתעצבנים עלינו שאנחנו לא מבינים אותם. וכולם מנסחים זאת במילים יפות, עם נאומים ארוכים שמסתכמים בשתי מילים 'עירוי' ו'הביתה'. הם מסתכלים עליי כאילו אני בית חרושת לאינפוזיות, מתייחסים לגוף שלהם כאילו הוא רובוט. וכשאני מודיע להם שמחובתי לעדכן את ההורים שלהם, כי הם פאקינג ילדים, השטן יוצא מהם, הם מקללים, מאחלים את הרע מכל.
ופתאום נהג מונית אחד מגיע ומגיש לי נערה בת 17, והוא אומר שלוש מילים מאוד ברורות "משהו לא בסדר". אני לוקח אותה יד ביד ועוד לא צעדנו מטר אחד והיא כבר נוזלת לי, מתרסקת על הרצפה. אני מושיט לה יד, היא צוללת אל תוך העיניים שלי, רוצה להושיט את היד שלה, אבל לא יכולה. המצוקה צורחת מהעיניים שלה, אני צובט אותה והיא לא מגיבה, אני צובט אותה חזק ואין תגובה. והיא עם עיניים פקוחות, היא חשה בכאב אבל לא יכולה להילחם בו, כאילו מישהו שם אזיקים על הגוף שלה. בדם שלה היה מינון גבוה של gamma hydroxybutyrate, הידוע בשמו המקוצר GHB, סם שמשתק את מערכת העצבים. סם אונס קטלני שיוצר נתק בין הגוף לראש, הגוף חי, פועם, אבל המוח בטראומה, לא מסוגל להעביר פקודות. הגוף הופך לפלסטינה, אפשר לבצע בו הכל, והוא לא יכול לבצע פעולות פשוטות כמו הרמת יד או זעקה לעזרה. ל-GHB אין טעם או ריח והוא מתפוגג מהר בגוף, שוחה בתוך הדם, חי בו, אבל לא משאיר עקבות שהוא היה שם. אילו נהג המונית לא היה עירני או אכפתי מספיק, הנערה הזאת הייתה מסיימת את הלילה בחדר 4. למזלה זה נגמר בשלשולים והקאות שאנחנו יצרנו, כדי שכל הרעל יצא מהגוף שלה; מדללי דם והרבה נוזלים, מים שטיהרו את הגוף המזוהם שלה והחזירו אותה למסלול לאחר כמה שעות שבהן הגוף היה בברוגז עם המוח.
משנה לשנה יום העצמאות הופך ליום הכי שנוא בשנה על אנשי הרפואה וכוחות מד"א, אנחנו עדים לזוועות, לנשיקות הרטובות על הצוואר, להחלפות רוק שיוצרות מחלות קטלניות, לסמים, לידיים מתחת לחולצה, לנגיעות בישבן, ללבוש המינימלי, לנערים שיש להם פוטנציאל מאוד גדול להפוך בעתיד לאנסים, לבני נוער שלבושים בקיא של עצמם ומתרסקים על הכביש, לקללות, לאלימות, לנערות שמדברות כמו פרוצות ולנערים שמתנהגים כמו סרסורים, משנה לשנה היום הכי שמח בשנה משנה צורה ל-24 שעות של תופת.
ואני שואל שאלה אחת פשוטה, מתי ההורים יתעוררו? כשהם יצטרכו להגיד קדיש מעל הקבר של הילד שלהם או כשהם יראו את פרי בטנם נכנס לכלא והעיניים שלהם ידממו? בחיים אני לא אבין איך הורים מאפשרים לילדה בת 13 לצאת מהבית כשהיא עם בגדים שהם לא בגדים, והאבסורד הוא שהם קנו את השיט הזה מהכסף שלהם. ולמען הסר ספק, גם אם נערה בת 13 מסתובבת ברחוב ערומה - זה לא נותן לנערים חיות אדם את הלגיטימציה לאנוס אותה. הקורבן אף-פעם לא אשם. וזה חינוך מקולקל שנולדים אליו, חינוך עקום מהשורש שמצמיח פירות רקובים.
שלא תבינו אותי לא נכון, יש לנו נוער מדהים, ברובו. נוער עם נתינה אינסופית וגמילות חסדים בשפע. אבל יש מיעוט קטן שהוא כמו סרטן שמכרסם את הכלל, מלכלך את היופי שלו, מסתיר את השמש."
(כתב אליאסף עזרא)
אז היה מופע לחגיגות השבעים, הייתה פירוטכניקה משגעת, צבעים נהדרים, רקדנים, זמרים וזמרות, שחקנים ושחקניות, רחפנים בשמיים, זיקוקים, פיצוצים,
דגלים, דגלנים, עמוד דום, המסדר יעבור לנוח, העם מרותק. לחם ושעשועים, כולם מאושרים, בווטסאפ מלא ציפצופים - ראית? איזה יופי? וואו! מרהיב! נפלא!
כאילו לא ראינו לפני שנים את הפתיחה לאולימפייאדת בג'ין או ארבע שנים אחר כך את הפתיחה לאולימפייאדת לונדון, העיקר כולנו מאושרים ובאותו לילה, עשרות ואפילו מאות בני נוער שתו את עצמם כמעט למוות. משהו רע עובר על הנוער. אני לא יודעת אם זאת תופעה עולמית, אני חושבת שכן, נורא מתחשק לי להגיד שפעם זה לא היה ככה אבל אולי כן, מה אני יודעת... אני יודעת רק שזה עצוב.
שבת שלום חברים
"הנערה הראשונה נכנסה למיון דקה לפני חצות, היא הייתה בת 13.
הבגדים שלה היו מסריחים מאלכוהול וספוגים במים שאנשים שפכו עליה, כדי שתתפכח. הנשימות שלה היו כבדות והיה לה מבט שברירי בעיניים, כזה שלא יודע להבדיל בין טוב לרע. בגלל שהיא הקיאה בשביל חיים שלמים, הגוף שלה היה נואש לנוזלים, עשינו לה עירוי והנחנו לה להירדם. היא רעדה, לא היו יותר מידי בגדים על הגוף שלה, כיסינו אותה בשמיכה עבה והמתנו להורים שלה שיגיעו. אני לא מאחל לאף הורה להתעורר בלילה אל שיחת טלפון כזאת, אבל יש הורים שצריכים להתעורר.
הנערה השנייה הייתה רק בת 15, אך כבר לבושה כמו אישה.
הרגליים הקטנות שלה היו בתוך עקבים כל-כך גדולים, והאיפור גירש את התמימות מהפנים שלה. הושבנו אותה בכסא גלגלים, כי היא לא הצליחה לעמוד בכוחות עצמה. זה שהגיע איתה, החבר שלה, לא הוריד את הידיים שלו ממנה, הוא לא הפסיק להחליף רוק איתה. הוא היה מכוסה בריח של סיגריות, וכשבעטנו אותו מהמחלקה הוא ירה לעברנו קללות בצרורות. הנערה גם היא קיללה אותנו, היחידים שרוצים בטובתה, האלכוהול בחר את המילים בשבילה. גם הגוף שלה התפלל לנוזלים, גירשנו את כל הג'יפה מהדם שלה והמתנו להורים שלה שיגיעו.
ואז הגיעו שלושה נערים, כולם פרזנטורים של סטלה חרבות.
אי אפשר היה לנשום אותם מרוב שהם היו מסריחים. הבגדים שלהם היו ספוגים בקיא, ואחד מהם לא הפסיק להקיא. הגוף שלו נזל, התפורר, הוא לא הצליח לנשום בכוחות עצמו כי הוא שאף את הקיא לריאות. חיברנו אותו לחמצן כי הנשימות שלו היו אגרסיביות, כוחניות, היה חשש ממשי לחיים שלו. הייתה לו הרעלת אלכוהול, שזה מצב שבו שתייה מוגזמת הופכת את האלכוהול לרעל. רמת האלכוהול בדם שלו הייתה 500 מיליגרם לדציליטר; אם הוא לא היה מגיע למיון - הוא היה מת. נער בן 16 לכל היותר שבחר לחגוג את החיים בדרך שכמעט הביאה למותו.
ואז הם התחילו להגיע בערמות, בארגזים, כמו זומבים במדים, יחצנים של נייס גאי.
וכולם נערים, וכולם מתנדנדים מאלכוהול, וכולם מטונפים; וכולם הם הילדים שאני לא רוצה. והם מדברים הרבה, ממלמלים מילים לא ברורות ומתעצבנים עלינו שאנחנו לא מבינים אותם. וכולם מנסחים זאת במילים יפות, עם נאומים ארוכים שמסתכמים בשתי מילים 'עירוי' ו'הביתה'. הם מסתכלים עליי כאילו אני בית חרושת לאינפוזיות, מתייחסים לגוף שלהם כאילו הוא רובוט. וכשאני מודיע להם שמחובתי לעדכן את ההורים שלהם, כי הם פאקינג ילדים, השטן יוצא מהם, הם מקללים, מאחלים את הרע מכל.
ופתאום נהג מונית אחד מגיע ומגיש לי נערה בת 17, והוא אומר שלוש מילים מאוד ברורות "משהו לא בסדר". אני לוקח אותה יד ביד ועוד לא צעדנו מטר אחד והיא כבר נוזלת לי, מתרסקת על הרצפה. אני מושיט לה יד, היא צוללת אל תוך העיניים שלי, רוצה להושיט את היד שלה, אבל לא יכולה. המצוקה צורחת מהעיניים שלה, אני צובט אותה והיא לא מגיבה, אני צובט אותה חזק ואין תגובה. והיא עם עיניים פקוחות, היא חשה בכאב אבל לא יכולה להילחם בו, כאילו מישהו שם אזיקים על הגוף שלה. בדם שלה היה מינון גבוה של gamma hydroxybutyrate, הידוע בשמו המקוצר GHB, סם שמשתק את מערכת העצבים. סם אונס קטלני שיוצר נתק בין הגוף לראש, הגוף חי, פועם, אבל המוח בטראומה, לא מסוגל להעביר פקודות. הגוף הופך לפלסטינה, אפשר לבצע בו הכל, והוא לא יכול לבצע פעולות פשוטות כמו הרמת יד או זעקה לעזרה. ל-GHB אין טעם או ריח והוא מתפוגג מהר בגוף, שוחה בתוך הדם, חי בו, אבל לא משאיר עקבות שהוא היה שם. אילו נהג המונית לא היה עירני או אכפתי מספיק, הנערה הזאת הייתה מסיימת את הלילה בחדר 4. למזלה זה נגמר בשלשולים והקאות שאנחנו יצרנו, כדי שכל הרעל יצא מהגוף שלה; מדללי דם והרבה נוזלים, מים שטיהרו את הגוף המזוהם שלה והחזירו אותה למסלול לאחר כמה שעות שבהן הגוף היה בברוגז עם המוח.
משנה לשנה יום העצמאות הופך ליום הכי שנוא בשנה על אנשי הרפואה וכוחות מד"א, אנחנו עדים לזוועות, לנשיקות הרטובות על הצוואר, להחלפות רוק שיוצרות מחלות קטלניות, לסמים, לידיים מתחת לחולצה, לנגיעות בישבן, ללבוש המינימלי, לנערים שיש להם פוטנציאל מאוד גדול להפוך בעתיד לאנסים, לבני נוער שלבושים בקיא של עצמם ומתרסקים על הכביש, לקללות, לאלימות, לנערות שמדברות כמו פרוצות ולנערים שמתנהגים כמו סרסורים, משנה לשנה היום הכי שמח בשנה משנה צורה ל-24 שעות של תופת.
ואני שואל שאלה אחת פשוטה, מתי ההורים יתעוררו? כשהם יצטרכו להגיד קדיש מעל הקבר של הילד שלהם או כשהם יראו את פרי בטנם נכנס לכלא והעיניים שלהם ידממו? בחיים אני לא אבין איך הורים מאפשרים לילדה בת 13 לצאת מהבית כשהיא עם בגדים שהם לא בגדים, והאבסורד הוא שהם קנו את השיט הזה מהכסף שלהם. ולמען הסר ספק, גם אם נערה בת 13 מסתובבת ברחוב ערומה - זה לא נותן לנערים חיות אדם את הלגיטימציה לאנוס אותה. הקורבן אף-פעם לא אשם. וזה חינוך מקולקל שנולדים אליו, חינוך עקום מהשורש שמצמיח פירות רקובים.
שלא תבינו אותי לא נכון, יש לנו נוער מדהים, ברובו. נוער עם נתינה אינסופית וגמילות חסדים בשפע. אבל יש מיעוט קטן שהוא כמו סרטן שמכרסם את הכלל, מלכלך את היופי שלו, מסתיר את השמש."
(כתב אליאסף עזרא)
אז היה מופע לחגיגות השבעים, הייתה פירוטכניקה משגעת, צבעים נהדרים, רקדנים, זמרים וזמרות, שחקנים ושחקניות, רחפנים בשמיים, זיקוקים, פיצוצים,
דגלים, דגלנים, עמוד דום, המסדר יעבור לנוח, העם מרותק. לחם ושעשועים, כולם מאושרים, בווטסאפ מלא ציפצופים - ראית? איזה יופי? וואו! מרהיב! נפלא!
כאילו לא ראינו לפני שנים את הפתיחה לאולימפייאדת בג'ין או ארבע שנים אחר כך את הפתיחה לאולימפייאדת לונדון, העיקר כולנו מאושרים ובאותו לילה, עשרות ואפילו מאות בני נוער שתו את עצמם כמעט למוות. משהו רע עובר על הנוער. אני לא יודעת אם זאת תופעה עולמית, אני חושבת שכן, נורא מתחשק לי להגיד שפעם זה לא היה ככה אבל אולי כן, מה אני יודעת... אני יודעת רק שזה עצוב.
שבת שלום חברים
