הפרשנות שלך מקבילה לפירושם של
חלק מחז"ל המופיע באריכות
כאן. מעשה העקידה נועד להבהיר לאברהם בפרט וע"י זה לאומה כולה, כי הקב"ה לא חפץ (בלשון המעטה) בקרבנות אדם. כשאומר הקב"ה לאברהם:"הנה נא ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" - "ולא חשכת" משמעו: לא גרמת לכיליונו. חשכת לשון חושך, העדר (מהר"ל דרך חיים, עמ' קמ"ד). ולא חשכת את בנך... ממני = בגללי, במצוותי. משמעות פסוק זה היא אפוא: "הנה הודעתי כי ירא אלוקים אתה ולא ע"י גרימת מותו של בנך בגללי או במצוותי". דומה שכך הבין גם הרמב"ם (מו"נ ג', כ"ד): "שבמעשה זה... ידעו כל בני האדם גבול יראת ה' מה הוא". ואמנם, כך הבין גם הרב קוק זצ"ל את עניינה של עקידת יצחק (אג"ר ב', שע"ט, עמ' מ"ג): "אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה שראה בה האדם הפרא חזות הכל. עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למדה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוקי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב כאין נגדו... ניסיון העקדה הראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לעניין האלוקי אינו צריך שתהי ההשגה האלוקית... מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות הזרות". הנה כי כן, זוהי ההוראה הגדולה של מעשה עקידה: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה היא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".