ואין מה לעשות אלא לתמוך במשפחה ולזכור את כל הדברים הטובים שהיו.
וזה מנסיון. אני כבר מעל ל-30 שנה עולה פעמיים בשנה על קבר חברת ילדותי הכי טובה,
העצב לא נעלם לעולם, וגם לא הגעגועים.
כמו שכתבתי כאן לא מזמן, לפעמים אני מרגישה שבתקופה האחרונה אני לא מצליחה לגייס אנרגיה לאף אחד שלא ילדתי בעצמי. ואני לא אוהבת את זה בכלל. ולפעמים אין הזדמנות לפצות על זה
אין מה להרגיש אשמה, אבל זה עצוב מאוד מאוד... שלא תדעו עוד צער.
מדובר בבחורה מקסימה שהכל היה לפניה עד שבגיל 19 גילו לה סרטן במח. הניתוח וההקרנות עשו איזהשו נזק והיא לא חזרה לעצמה לגמרי. לפני כמה חודשים אחרי 12 שנה ללא המחלה גילו שהגידול חזר. ניסו לעשות לה מרתון טיפולים מאוד מאוד אינטנסיבי והגוף שלה פשוט קרס.