עצוב לי נורא! ../images/Emo7.gif
היי חבר'ה... צריכה עידוד... (לא שנראה לי שזה יעזור יותר מידי הפעם, אבל לפחות אני אשפוך כאן קצת...) למי שזוכרת - סבתא שלי לא ממש מרגישה טוב לאחרונה. לפני בערך חודש הכל התחיל להתדרדר. היא הרגישה במשך 2 לילות שהלב שלה תיכף יוצא מהמקום. אבל היא לא רוצה "להפריע"... אז היא לא אומרת כלום לאף אחד. בסוף, אחרי יומיים כאלה היא הואילה בטובה לפנות לרופא שלה. הרופא בלי לחשוב פעמיים אמר לה "את לא הולכת מכאן לשום מקום!" התקשר לאמא שלי ואמר לה לבוא לקחת אותה למיון מייד. במיון איבחנו פירפור בלב ובגלל שהיא חיכתה יומיים כבר אז היה חשש לקריש דם ולכן לא יכלו לתת לה טיפול לפירפור אלא התחילו טיפול במדללי דם כדי להימנע ממצב של קריש דם. חזרה הביתה, הלכתי איתה לקופ"ח - לראות איך היא בקושי הולכת, איך היא נתמכת בי וכל רגע עוצרת ונאנחת - זה היה יותר מידי בשבילי! הקרדיולוג בדק אותה ואמר בהפרפור עבר, הסביר לה על התרופה לדילול דם והיא חזרה הביתה. מאז היא מתדרדרת. היא מסוחרת, עייפה ומדוכאת, בלי תיאבון ובלי חשק לכלום. לפני שבוע שוב הרגישה פירפורים. היא הזמינה רופא מ"נטלי" (עשינו לה לחצן מצוקה כשחזרה הביתה מהבי"ח) והוא אמר לה שאם זה חוזר - למיון. זה חזר והיא החליטה להתעלם כי "אולי זה יעבור"... למחרת בבוקר התקשרו אליה מנטלי לשאול איך היא מרגישה. רק שמעו איך היא נשמעת - שלחו לה מייד אמבולנס ולקחו אותה שוב למיון. אמא שלי היתה איתה כל היום ואז החלפתי אותה והייתי שם כל הלילה. לראות אותה שוכבת שם, כל הגוף כואב לה, אינפוזיה וא.ק.ג מחוברים אליה. המבט המזוגג שלה שאומר "די! מה אני צריכה את זה! היה לי מספיק!" ואני צריכה לחייך ולנסות להעביר לה את הזמן. בין לבין היא התחננה שאחזור הביתה. נתנו לה טיפול שידענו שימשך לפחות עד הבוקר, כך שאין סיכוי שפתאום ישחררו אותה. בסוף הסכמתי (אחרי התייעצות עם אמא שלי) וחזרתי הביתה בוכה. (זה היה בסביבות 2 לפנות בוקר). בבוקר בעלי נשאר בבית כי הייתי חייבת ללכת ללימודים והוא נשאר עם הקטנה. פיזרתי את הגדולים והתעדכנתי במצב - משחררים אותה הביתה. דיברתי עם חברה שלי שהיא מטפלת במבוגרים (בין השאר) וסבתא שלי מכירה אותה. סיכמנו שהיא תהיה איתה מידי פעם. אם צריך ללכת לקופ"ח וכו'. ביום ראשון אמא שלי לקחה את סבתא שלי למספרה. איך שסבתא שלי באה לצאת מהאוטו - היא נפלה והשתטחה על הכביש. מישהי מהמספרה רצה לעזור לאמא שלי להרים אותה והן לא הצליחו. היא נשארה לשכב ככה עד ששני בחורים שהיו במשאית של קוקה-קולה ראו את זה, יצאו והרימו אותה. הם לקחו אותה למספרה שתשב שם ונתנו לה בקבוק מים. בגלל המדללי דם - היה לה דימום חזק מהפנים (איפה שקיבלה מכה). הצליחו לעצור לה את הדימום בסוף, והבחורה מהמספרה ליוותה אותה אח"כ חזרה הביתה. בנתיים התחיל לכאוב לה הגרון והיא משתעלת. הרופא אומר שהיא חטפה וירוס במיון כנראה. הרגל התנפחה לה, היה לה קשה לדרוך. הפנים שלה - חצי פרצוף שחור, ירוק, כחול וצהוב. ונפוח. הכל כואב לה. נמאס לה. עכשיו החברה שלי אצלה והתקשרה להגיד לי שהיא נראית נורא. היא הזמינה לה רופא מנטלי (הרגע הוא הגיע - אני מחכה להתעדכן ואמא שלי בדרך לשם). היא אומרת שהיא חיוורת נורא, חלשה נורא ומבולבלת. אני לא יכולה יותר! אני אומרת בלב "אלוהים! כמה האישה המדהימה הזו צריכה לסבול? הרי הבקשה היחידה שלה זה למות בלי לסבול - אז קח אותה! אל תיתן לה לסבול!" אני חסרת אונים. לא יודעת מה לעשות, פוחדת. היא הבנאדם הכי יקר לי בעולם ואני כ"כ פוחדת. מי שקראה עד הסוף - תודה. זהו... הוצאתי.
היי חבר'ה... צריכה עידוד... (לא שנראה לי שזה יעזור יותר מידי הפעם, אבל לפחות אני אשפוך כאן קצת...) למי שזוכרת - סבתא שלי לא ממש מרגישה טוב לאחרונה. לפני בערך חודש הכל התחיל להתדרדר. היא הרגישה במשך 2 לילות שהלב שלה תיכף יוצא מהמקום. אבל היא לא רוצה "להפריע"... אז היא לא אומרת כלום לאף אחד. בסוף, אחרי יומיים כאלה היא הואילה בטובה לפנות לרופא שלה. הרופא בלי לחשוב פעמיים אמר לה "את לא הולכת מכאן לשום מקום!" התקשר לאמא שלי ואמר לה לבוא לקחת אותה למיון מייד. במיון איבחנו פירפור בלב ובגלל שהיא חיכתה יומיים כבר אז היה חשש לקריש דם ולכן לא יכלו לתת לה טיפול לפירפור אלא התחילו טיפול במדללי דם כדי להימנע ממצב של קריש דם. חזרה הביתה, הלכתי איתה לקופ"ח - לראות איך היא בקושי הולכת, איך היא נתמכת בי וכל רגע עוצרת ונאנחת - זה היה יותר מידי בשבילי! הקרדיולוג בדק אותה ואמר בהפרפור עבר, הסביר לה על התרופה לדילול דם והיא חזרה הביתה. מאז היא מתדרדרת. היא מסוחרת, עייפה ומדוכאת, בלי תיאבון ובלי חשק לכלום. לפני שבוע שוב הרגישה פירפורים. היא הזמינה רופא מ"נטלי" (עשינו לה לחצן מצוקה כשחזרה הביתה מהבי"ח) והוא אמר לה שאם זה חוזר - למיון. זה חזר והיא החליטה להתעלם כי "אולי זה יעבור"... למחרת בבוקר התקשרו אליה מנטלי לשאול איך היא מרגישה. רק שמעו איך היא נשמעת - שלחו לה מייד אמבולנס ולקחו אותה שוב למיון. אמא שלי היתה איתה כל היום ואז החלפתי אותה והייתי שם כל הלילה. לראות אותה שוכבת שם, כל הגוף כואב לה, אינפוזיה וא.ק.ג מחוברים אליה. המבט המזוגג שלה שאומר "די! מה אני צריכה את זה! היה לי מספיק!" ואני צריכה לחייך ולנסות להעביר לה את הזמן. בין לבין היא התחננה שאחזור הביתה. נתנו לה טיפול שידענו שימשך לפחות עד הבוקר, כך שאין סיכוי שפתאום ישחררו אותה. בסוף הסכמתי (אחרי התייעצות עם אמא שלי) וחזרתי הביתה בוכה. (זה היה בסביבות 2 לפנות בוקר). בבוקר בעלי נשאר בבית כי הייתי חייבת ללכת ללימודים והוא נשאר עם הקטנה. פיזרתי את הגדולים והתעדכנתי במצב - משחררים אותה הביתה. דיברתי עם חברה שלי שהיא מטפלת במבוגרים (בין השאר) וסבתא שלי מכירה אותה. סיכמנו שהיא תהיה איתה מידי פעם. אם צריך ללכת לקופ"ח וכו'. ביום ראשון אמא שלי לקחה את סבתא שלי למספרה. איך שסבתא שלי באה לצאת מהאוטו - היא נפלה והשתטחה על הכביש. מישהי מהמספרה רצה לעזור לאמא שלי להרים אותה והן לא הצליחו. היא נשארה לשכב ככה עד ששני בחורים שהיו במשאית של קוקה-קולה ראו את זה, יצאו והרימו אותה. הם לקחו אותה למספרה שתשב שם ונתנו לה בקבוק מים. בגלל המדללי דם - היה לה דימום חזק מהפנים (איפה שקיבלה מכה). הצליחו לעצור לה את הדימום בסוף, והבחורה מהמספרה ליוותה אותה אח"כ חזרה הביתה. בנתיים התחיל לכאוב לה הגרון והיא משתעלת. הרופא אומר שהיא חטפה וירוס במיון כנראה. הרגל התנפחה לה, היה לה קשה לדרוך. הפנים שלה - חצי פרצוף שחור, ירוק, כחול וצהוב. ונפוח. הכל כואב לה. נמאס לה. עכשיו החברה שלי אצלה והתקשרה להגיד לי שהיא נראית נורא. היא הזמינה לה רופא מנטלי (הרגע הוא הגיע - אני מחכה להתעדכן ואמא שלי בדרך לשם). היא אומרת שהיא חיוורת נורא, חלשה נורא ומבולבלת. אני לא יכולה יותר! אני אומרת בלב "אלוהים! כמה האישה המדהימה הזו צריכה לסבול? הרי הבקשה היחידה שלה זה למות בלי לסבול - אז קח אותה! אל תיתן לה לסבול!" אני חסרת אונים. לא יודעת מה לעשות, פוחדת. היא הבנאדם הכי יקר לי בעולם ואני כ"כ פוחדת. מי שקראה עד הסוף - תודה. זהו... הוצאתי.