עצבים

עצבים


נמאס לי שאני לא נפטרת מהאקסים שלי ורואה אותם בכל מקום ושומעת עליהם!!
למה יש לנו חברים משותפים??
למה יש מסגרות משותפות??
למה מספרים לי עליהם עדיין??
אני מתחחררפפננתתתת

התחלתי חוג לפני כמה זמן שממש התלהבתי ממנו וממש היה לי כיף, הצלחתי באשכרה להנות...
אבל אצלי זה מתחיל בהתלהבות גדולה ומהר מאוד דועך ונמאס... ככה אני עם כל דבר בערך...

ואם זה לא מספיק אז אחד האקסים שלי נמצא בחוג הזה, ואני פשוט לא מסוגלת לראות אותו יותר!!!
אני על סף התפוצצות!! במפגש הקודם הרגשתי שעוד שניה אני פשוט מרביצה לו / זורקת עליו את עשרות הכיסאות שהיו שם!! / יורה בו!! (באקדח שאין לי)

לא יכולה לראות אותו מחייך!! לא יכולה לראות אותו נהנה!! עברו 4 שנים ואני עדיין שונאת אותו ותמיד אשנא ולא אשכח מה שהוא עשה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זבללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל

אני כזה בנאדם ממורמר ומלא שנאה וטינה...
כשמישהו פוגע בי זה לא ישכח ממני לעולם!!!

לא רוצה אותו בסביבה שלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
הלוואי שהוא יתאשפז או ימות, העיקר שיעוף לי מהעינייים, לא מסוגלת יותררררררררררררררררררררררררררררררר





















 

anati43

New member
עם כל העצבים,רואים שאת לוקחת בהומור, גם לפי התמונות המקסימות

 
ההודעה נכתבה עם 0% הומור...
|תסכול|

לא הבנתן נכון...


באמת הרגשתי ככה...

מלאת עצבים, תסכול, שנאה וזעם גדול...

זה לא שבאמת הייתי עושה מה שכתבתי, אבל ממש ממש רציתי והיה לי מאוד קשה לעצור את הזעם הזה ולא להשתולל, להרביץ ולשבור את כל מה שסביבי... (אני לא בנאדם אלים)

התמונה עם הכיסא מבלבלת...
פשוט לא מצאתי תמונה טובה אחרת של בחורה עם כיסא...
 
זה ברור

לא לעגתי לך או משהו. פשוט נראה שעם כל הכעס והעצבים את מוצאת בתוכך יכולת לבטא את עצמך עם קורטוב של הומור. סליחה אם טעיתי.
 
גם לי קשה לסלוח לאנשים

מבינה אותך מאד אם מישהו פגע בי גם אם הוא

ביקש סליחה אני זוכרת את זה .
 
למעלה