עפר שלי בן שנה

אליסקה

New member
עפר שלי בן שנה

השבוע מלאה שנה לבני יחידי. הוא נולד אחרי חמש שנות המתנה מייסרות, ואי אלו הפלות, הריונות כימיים, היסטריוסקופיות להוצאת שארית, ובסוף לקינוח גם איזה חמישה סבבים של טיפולי IVF.

מעבר לעובדה שהוא ילד יפה ומתוק ומושלם מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה (ובכלל זה הרגלי השינה הראויים להערצה), אני מרגישה - ואולי את זה רק אתן יכולות להבין - שזה לא רק יום ההולדת שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, יום החגיגות לניצחון שלי על הטבע. באופן מוזר, למרות שלא עשיתי כלום כדי שיצא ככה, וסתם היה לי מזל, אני מאוד גאה בעצמי שהגעתי לרגע הזה.

השנה הייתה עמוסה בכל מיני דברים טובים. היא התחילה, כמובן, בלידה של עפר, אחריה הגיעו ארבעה חודשי חופשת לידה, שהיו נהדרים ומאושרים, ולקראת סוף השנה גם עשיתי צעד אמיץ אך מתבקש, ואחרי 14 שנים במקצוע, שבכולן הייתי שכירה, יצאתי לעצמאות והקמתי עסק עצמאי משלי (כך שבעצם אפשר לומר שילדתי השנה פעמיים).

ועפר הוא הילד הכי שמח ובר-לבב שיש בכל העולם כולו. כולם אוהבים אותו, גם זרים ברחוב, וכל דבר שהוא עושה ממלא אותי גאווה, אפילו אם זו סתם שן חדשה שיוצאת (מה יש להתגאות בזה?).

לפעמים אני רואה בחוגים ובפעילויות אמהות שמעירות לילד כל מיני הערות כמו "מה יש לך היום, כל הזמן עם הלשון בחוץ?", ואני בכלל לא יכולה להבין איך הן מסוגלות לראות משהו שלילי או ראוי לביקורת בילד הקטן שלהן.

אולי חוסר היכולת להבחין בפגמים זו המתנה שקיבלתי כפיצוי על השנים הרעות ההן, ואולי אובייקטיבית באמת אין פגמים, וגם זה כדי שאוכל להגיד לעצמי שהיה שווה לחכות.

 

שירהד1

Member
מנהל
איזה מתוק! תודה על השיתוף


כיף מאוד ונפלא לקרוא את מה שאת כותבת, ועד כמה שאת נהנית מהאימהות ומעפר. ושיהיה בהצלחה בעסק החדש שלך (את מוזמנת לכתוב לנו במה את עוסקת, אם את רוצה...).

לגבי ההורות לילדי קשת (כמו גם לילדים שנולדים לאחר טיפולים מפרכים)- יש לי הרבה מה לכתוב, משום שאני עוסקת גם בהדרכת הורים במסגרת עבודתי...
קצרה היריעה מלפרט פה, אבל בגדול-
גם ילדי הקשת- מגיע להם שנחנך אותם.
גם הם- צריכים הכוונה, הנחייה, תיווך- חברתי, לימודי, רגשי.
גם עליהם כועסים, צועקים, ולפעמים גם מענישים.
גם להם צריך להעיר כאשר הדבר נדרש.
גם עליהם- מותר לנו לומר מה שאת מכנה "ביקורת", ואני מכנה במילה המורכבת: "חינוך".

וזה בכלל לא קשור למידת האהבה העצומה שלנו לילדים שלנו- הקשתיים והלא קשתיים.
עפר המתוק רק בן שנה. חכי לזמנים שבהם יחפש גבולות, והרבה, ואת תצטרכי להיות אסרטיבית וסמכותית. חכי שהוא יתחצף, או ינשוך, או יחטוף משחק למישהו, או לא ירצה לעזוב את גן המשחקים, או יוציא לשון...
וכן- את תצטרכי לעשות את תפקידך ההורי ולחנך. וכן- גם לפעמים תאבדי עשתונות. ובבקשה- כאשר זה יקרה, תשתדלי להיות עם מעט יסורי מצפון ולא עם המון.

ושוב- כל זה לא קשור למידה המטורפת (לחיוב) של האהבה שלנו אל ילדינו. לאהוב זה גם לחנך, כי אנחנו רוצים לגדל דור עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אנשים נעימים, שרוצים לעשות טוב לזולת, להתחשב, לעבוד בשיתוף פעולה, לראות את האחר.

מאחלת לך שכאשר תידרשי לסוגיות חינוכיות כאלו ואחרות, תשכילי לזכור שמבחינתו- הוא ילד, ואת אמא שלו, ללא קשר לכל מה שעברת בדרך עד שהוא הגיע לזרועותייך.





שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 

Nakatoma

New member
איזה ילדון מהמם


מזל טוב ליום הולדת שנה לעפר, נראה מתוק אמיתי וכמובן המון הצלחה בעסק החדש.
כיף לקרוא הודעות כאלה :)
 
מזל טוב לעפר


דרך המלים אפשר להרגיש את האהבה העצומה שלך כלפיו.

מצטרפת למה ששירה כתבה לגבי ההורות והחינוך, גם כאשר מדובר בילד קשת.
כשהבת שלי היתה בערך בת שלוש, במהלך עוד טנטרום היסטרי בדרך אל הגן (נסיעה של כ-20 דקות), אמרתי לה שזה בסדר לכעוס ולהיות עצובה.
והיא שאלה אותי שאלה שכל כך טלטלה אותי, ש-3 שנים אח"כ אני עדיין זוכרת את המיקום המדויק שבו היינו באותו הרגע.
היא שאלה למה היא אף פעם לא ראתה אותי כועסת, עצובה או בוכה.
באותו הרגע הבנתי שמידרתי אותה ממלוא מנעד הרגשות שלי. היא ראתה אצלי רק את הרגשות בצד החיובי של הסקאלה. באותו הרגע נפלה עליי ההבנה שכדי שהיא תלמד להתמודד עם רגשות שליליים, היא צריכה את הדוגמה האישית שלי.
היא צריכה לראות אותי בוכה ומתגברת, היא צריכה לראות אותי כועסת על משהו שהיא עשתה, וממשיכה לאהוב אותה ללא תנאים.

הבת שלי מושלמת בדרכה שלה, עם כל הפגמים וכל המעלות.
למדתי שגם לילדה המושלמת שלי, מותר ואף כדאי לטעות ולשגות ולעשות דברים "לא טובים", ולגלות מה קורה כשעושים טעויות או דברים "לא טובים" (ספוילר - לא קורה שום אסון).
אני אוהבת אותה בכל מאודי, ובכל זאת איבדתי ועוד אאבד את עשתונותיי בגלל דברים שהיא עושה או אומרת, זה לא מפחית ממני כאמא ובוודאי לא מפחית ממנה כילדה וכאדם.

התרגשתי ושמחתי לקרוא את מה שכתבת עליו ועלייך, את האושר הגדול שעפר מביא איתו לכל מקום ואת היציאה לעצמאות תעסוקתית שהתאפשרה אחרי שסיימת את המירוץ הארוך לילד הראשון.
ההודעה שלך הציפה בי אופטימיות וגרמה לי לחייך מרוב שמחה. תודה
 
למעלה