על תעוד ועיבוד ואיבוד
כשהיינו בתחילת גיל ההתבגרות שלנו, אי שם בסוף הסבנטיז, ראשית האייטיז, אני זוכרת כשהיינו חוזרים מטיול שנתי או מחנה קיץ, המשימה הראשונה בבוקר שאחרי היתה לרוץ לצלמניה הקבועה שלנו ולמסור את הפילם לפיתוח. בחרדת קודש היתי מביטה בצלם המיומן, כיצד הוא פותח את מכסה המצלמה ושולף ממנה את הסליל שהכיל את התעוד של החוויות הכי חשובות בעולם - כך, בעיני מתבגרת. מעט מאד פעמים העזתי לפתוח בעצמי את המצלמה ולהחליף סרט צילום. טכנופובית שכמותי, תמיד הייתי בטוחה שמה שלא אעשה, בסוף אשרוף את הסרט וכל האוצר הבלום שבתוכו ילך לאיבוד. החרדה הזאת התגברה כאשר בסיום השמינית, בטיול שציין את סוף התיכון, שאלתי את אחד המורים אם יש ביכולתו לסייע לי בהחלפת סרט הצילום, והוא, ביהירותו הרבה, שיכנע אותי שהוא יודע לעשות זאת ובהינף יד חשף לאור סרט שהכיל 72 צילומים יקרים מפז [זוכרים את מצלמת "אולימפוס" שהיתה מכפילה סרט של 36 תמונות ל-72?], החשיך אותם ואת עולמי. אבל בחנות הצילום הייתי רגועה, סומכת לגמרי על איש המקצוע. הוא היה מוציא את הסרט, ורושם את פרטי ההזמנה על שקית נייר משובצת ריבועים ריבועים. גודל סטנדרטי? מבריק או מאט? אחר כך מצמצם גבותיו, מסתכל דרכי ואומר: "תוך שבוע, עשרה ימים, זה יהיה מוכן". תולש לי את הספח המאשר את הפקדת סרט הצילום היקר מהשקית המשובצת ומתפנה ללקוח הבא. שבוע ההמתנה שלאחר אותו יום היה מלווה בהתרגשות מסוימת. התרגשות של ציפייה. יכולתי לדעת בעל פה אילו צילמים צילמתי, מי צילם מה, האינטימיות המסוימת שהיתה בצילומים אחדים, החברות שנשקפה באחרים. חיכיתי בדריכות לתוצאות. במהלך אותו שבוע שיחזרתי מחדש את חווית הטיול או המחנה, או המסיבה והרצתי אותה בדמיוני. וכשחזרתי לקבל את התמונות, ההתרגשות התעצמה בעודי מעיינת בצילומים עוד בחנות, מחזירה את הפגומים ומבקשת כבר שיכפולים למוצלחים שבהם. ואחר כך, שיחזור החוויה עוד הלך ונמשך עת סודרו הצילומים באלבומים ולצידם נכתבו אמירות שובבות מתוך עולמנו הפנימי שזר לא הבינו. חשבתי על זה הבוקר כשהמטפלת שלנו נכנסה הביתה. אתמול חגגנו לבת החמש [הפרחחית] יומולדת [מזל טוב! תודה!
] ומיסטר פיקסמן שהיה ממונה על העוגה, היה ממונה גם על הצילומים. שעתיים לאחר המסיבה כבר היה בידינו די וי די של הארוע. המטפלת שאלה הבוקר את הפרחחית איך היתה המסיבה, והיא , במקום לספר לה איך היה ומי בא ואילו מתנות קיבלה, היא פשוט אמרה לי: "אמא, תביאי את הדי וי די". ההתפתחות הטכנולוגית בודאי מבורכת. הקלות בה ניתן היום לתעד את חיינו ממש מרשימה. קודם הגיעו מצלמות הוידאו הביתיות ואחר כך המצלמות הדיגיטליות שמאפשרות לנו לצלם שוב ושוב, ללא צער על "אובדן" פילם, ואף לראות מיידית את התוצאה, ואחר כך התווספו הפלאפונים שגם ללא תיכנון מוקדם יכולים לשמש כמצלמה לעת מצוא. זה בהחלט דבר נפלא. אבל המיידיות של התעוד, חוסר התכנון [נצלם ונמחק ושוב נצלם ושוב נמחק] והאלבומים הממוחשבים [שההנאה בדיפדוף בהם לא מתקרבת להנאה של דיפדוף באלבום אמיתי, על הספה בסלון, באחר צהריים גשום של שבת], כל אלה, גורמים לי איכשהו לתחושה שמשהו בעיבוד החוויות שלנו, בעומק שלהן, הלך לאיבוד. דור האינסטנס כבר אמרנו?
כשהיינו בתחילת גיל ההתבגרות שלנו, אי שם בסוף הסבנטיז, ראשית האייטיז, אני זוכרת כשהיינו חוזרים מטיול שנתי או מחנה קיץ, המשימה הראשונה בבוקר שאחרי היתה לרוץ לצלמניה הקבועה שלנו ולמסור את הפילם לפיתוח. בחרדת קודש היתי מביטה בצלם המיומן, כיצד הוא פותח את מכסה המצלמה ושולף ממנה את הסליל שהכיל את התעוד של החוויות הכי חשובות בעולם - כך, בעיני מתבגרת. מעט מאד פעמים העזתי לפתוח בעצמי את המצלמה ולהחליף סרט צילום. טכנופובית שכמותי, תמיד הייתי בטוחה שמה שלא אעשה, בסוף אשרוף את הסרט וכל האוצר הבלום שבתוכו ילך לאיבוד. החרדה הזאת התגברה כאשר בסיום השמינית, בטיול שציין את סוף התיכון, שאלתי את אחד המורים אם יש ביכולתו לסייע לי בהחלפת סרט הצילום, והוא, ביהירותו הרבה, שיכנע אותי שהוא יודע לעשות זאת ובהינף יד חשף לאור סרט שהכיל 72 צילומים יקרים מפז [זוכרים את מצלמת "אולימפוס" שהיתה מכפילה סרט של 36 תמונות ל-72?], החשיך אותם ואת עולמי. אבל בחנות הצילום הייתי רגועה, סומכת לגמרי על איש המקצוע. הוא היה מוציא את הסרט, ורושם את פרטי ההזמנה על שקית נייר משובצת ריבועים ריבועים. גודל סטנדרטי? מבריק או מאט? אחר כך מצמצם גבותיו, מסתכל דרכי ואומר: "תוך שבוע, עשרה ימים, זה יהיה מוכן". תולש לי את הספח המאשר את הפקדת סרט הצילום היקר מהשקית המשובצת ומתפנה ללקוח הבא. שבוע ההמתנה שלאחר אותו יום היה מלווה בהתרגשות מסוימת. התרגשות של ציפייה. יכולתי לדעת בעל פה אילו צילמים צילמתי, מי צילם מה, האינטימיות המסוימת שהיתה בצילומים אחדים, החברות שנשקפה באחרים. חיכיתי בדריכות לתוצאות. במהלך אותו שבוע שיחזרתי מחדש את חווית הטיול או המחנה, או המסיבה והרצתי אותה בדמיוני. וכשחזרתי לקבל את התמונות, ההתרגשות התעצמה בעודי מעיינת בצילומים עוד בחנות, מחזירה את הפגומים ומבקשת כבר שיכפולים למוצלחים שבהם. ואחר כך, שיחזור החוויה עוד הלך ונמשך עת סודרו הצילומים באלבומים ולצידם נכתבו אמירות שובבות מתוך עולמנו הפנימי שזר לא הבינו. חשבתי על זה הבוקר כשהמטפלת שלנו נכנסה הביתה. אתמול חגגנו לבת החמש [הפרחחית] יומולדת [מזל טוב! תודה!
