על קצה התהום...(בבקשה תקראו)
אין לי מושג, איך להסביר, יש לי מן חור שחור ועצוב בלב עכשיו. ככה זה תמיד, שאתה כל כך בטוח במשהו פתאום אתה מגלה כמה הוא מסוכן. אני יושבת חסרת אונים בבית, בלי יכולת לדבר איתו, בלי יכולת לשכנע אותו שאני עדיין רוצה אותו. הוא מסרב להקשיב לי, מסרב להאמין שאני בסדר. אנא תקראו ותגידו מה דעתכם, אני ממש אדייק בפרטים. היה לי בית ריק, ידעתי על זה שבוע מראש.. תיכננו אני והוא בנינו כל מיני תכניות מה נעשה ואיך, סרטים אוכל וכו'.. כל כך התרגשתי, כבר שבוע לא התראנו והיום הזה היה פיצוי עבורי.. היו לי סידורים בבוקר. יצאתי והוא שלח לי הודעה שאני אתקשר כשאוכל. הרגשה רעה בהחלט.. תמיד יש לי תחושות לפני אסונות. "תראי".. חבר שלי לא סיפר לי .. אבל חבר אחר שלנו (לא הכי קרוב..) עושה היום מסיבת יום הולדת.. וכל החב'רה שלי הולכים.. ואני.. הבטחתי לאמא שאני אהיה בבית... (סיבות שונות). הוא יודע שאני לא יכולה לבוא איתו ושאני.. תקועה. הוא אמר אני אתן לך תשובה מה קורה איתי.. רציתי רק שנתייעץ.. אמרתי לו זה יותר מידי סובייקטיבי, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית. זה קשה לי. אני רוצה לראות אותך ואני מתגעגעת.. הוא אמר אני אתן לך תשובה. עברו שעות והוא לא התקשר. (קבענו בערב) התקשרתי אליו ב7 וחצי.. "אוי טוב שהתקשרת.. בדיוק החבר'ה שלי למטה אוספים אותי למסיבה.." -הלם- שתיקה שלי, ואז בכי, לא אכפת לך ממני, וכו'. כעסתי, אבל זה היה כל כך מתוך אהבה (רגש מסויים לא יודעת אם אהבה אבל זה כרגע המילה הכי מתאימה) כל כך מתוך געגוע איום ועצום שלא ראיתי אותו שבוע... ובכיתי, וכעסתי וטענתי שאני אוויר והחברים חשובים יותר ואמרתי שהוא איכזב אותי. והוא שתק. ואח"כ אמר אני יודע וגם לי עצוב. ואני המשכתי לכעוס. ואז הוא אמר לי בואי ננתק תשטפי פנים תרגעי אני אתקשר עוד 10 דקות. זה היה מאוד מתוק. אז ניתקנו, שטפתי פנים נשימתי חזרה לסידרה. והוא לא התקשר.. חיכיתי שעה והוא לא התקשר. התקשרתי. הוא לא ענה. הפלא לא היה זמין.. הרגשה הכי נוראה בעולם. הבן אדם שאני הכי צריכה אותו פשוט מנתק אותי. יותר מאוחר בטריק התקשרתי מפלא אחר. הוא ענה. אמרתי לו.. חכה. אני צריכה לדבר איתך.. היה רעש, הוא אמר לי.. נדבר אח"כ אני באמצע מסיבה.. הבנתי אותו. ישבתי מול הטלויזיה ובכיתי, ערב שלם. גם אח"כ הוא לא התקשר. נרדמתי בוכה עם כאב ראש איום. קמתי. עשיתי סידורים. התקשרתי והוא לא ענה. ב1 בצהריים הוא ענה. דיברנו בתימצות אני אכתוב שהוא טען שהוא גילה בי צד חדש (מפלצתי...) הבנתי את הבהלה שלו.. אנחנו הרי לא רבנו כל החודש וחצי האלו.. וזה פעם ראשונה. היתה שיחה של שעה... הוא יותר שתק. לא זוכרת הרבה מהשיחה רק זוכרת שהייתי כל הזמן עם דמעות בעיניים וגוש איום בגרון. אח"כ אמרתי לו.. "תענה לי רק על זה.. אתה מוכן לוותר? עלי? עלינו?" הוא ענה.. "עד אתמול חשבתי שלא". דקירה בלב שלי. הוא עוד לא החליט... אני ממתינה לגזר דינו. ההרגשה הכי נוראה בעולם. כמו על קצה תהום... שאין לי מושג אם יפילו אותי או יחננו אותי.. והכי רע שאני לא רוצה להיראות תלותית.. אני רוצה שידע שאני בטוחה בעצמי.. הסברתי לו שזה היה חד פעמי והרבה דברים הובילו לכעס שלי. מבחינתו זה קללה. הוא לא אוהב בחורות כועסות... דיברנו שוב מאז.. אפילו פעמיים הוא לא מוכן לדבר על הנושא אבל הוא לא מתנהג רגיל.. הוא עדיין חושב................... אלוהים. אני חייבת עזרה. נראה לי שאם אני לא אדע. אני אקפוץ לבד מהצוק... בלי לחכות. מה לעשות?
אין לי מושג, איך להסביר, יש לי מן חור שחור ועצוב בלב עכשיו. ככה זה תמיד, שאתה כל כך בטוח במשהו פתאום אתה מגלה כמה הוא מסוכן. אני יושבת חסרת אונים בבית, בלי יכולת לדבר איתו, בלי יכולת לשכנע אותו שאני עדיין רוצה אותו. הוא מסרב להקשיב לי, מסרב להאמין שאני בסדר. אנא תקראו ותגידו מה דעתכם, אני ממש אדייק בפרטים. היה לי בית ריק, ידעתי על זה שבוע מראש.. תיכננו אני והוא בנינו כל מיני תכניות מה נעשה ואיך, סרטים אוכל וכו'.. כל כך התרגשתי, כבר שבוע לא התראנו והיום הזה היה פיצוי עבורי.. היו לי סידורים בבוקר. יצאתי והוא שלח לי הודעה שאני אתקשר כשאוכל. הרגשה רעה בהחלט.. תמיד יש לי תחושות לפני אסונות. "תראי".. חבר שלי לא סיפר לי .. אבל חבר אחר שלנו (לא הכי קרוב..) עושה היום מסיבת יום הולדת.. וכל החב'רה שלי הולכים.. ואני.. הבטחתי לאמא שאני אהיה בבית... (סיבות שונות). הוא יודע שאני לא יכולה לבוא איתו ושאני.. תקועה. הוא אמר אני אתן לך תשובה מה קורה איתי.. רציתי רק שנתייעץ.. אמרתי לו זה יותר מידי סובייקטיבי, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית. זה קשה לי. אני רוצה לראות אותך ואני מתגעגעת.. הוא אמר אני אתן לך תשובה. עברו שעות והוא לא התקשר. (קבענו בערב) התקשרתי אליו ב7 וחצי.. "אוי טוב שהתקשרת.. בדיוק החבר'ה שלי למטה אוספים אותי למסיבה.." -הלם- שתיקה שלי, ואז בכי, לא אכפת לך ממני, וכו'. כעסתי, אבל זה היה כל כך מתוך אהבה (רגש מסויים לא יודעת אם אהבה אבל זה כרגע המילה הכי מתאימה) כל כך מתוך געגוע איום ועצום שלא ראיתי אותו שבוע... ובכיתי, וכעסתי וטענתי שאני אוויר והחברים חשובים יותר ואמרתי שהוא איכזב אותי. והוא שתק. ואח"כ אמר אני יודע וגם לי עצוב. ואני המשכתי לכעוס. ואז הוא אמר לי בואי ננתק תשטפי פנים תרגעי אני אתקשר עוד 10 דקות. זה היה מאוד מתוק. אז ניתקנו, שטפתי פנים נשימתי חזרה לסידרה. והוא לא התקשר.. חיכיתי שעה והוא לא התקשר. התקשרתי. הוא לא ענה. הפלא לא היה זמין.. הרגשה הכי נוראה בעולם. הבן אדם שאני הכי צריכה אותו פשוט מנתק אותי. יותר מאוחר בטריק התקשרתי מפלא אחר. הוא ענה. אמרתי לו.. חכה. אני צריכה לדבר איתך.. היה רעש, הוא אמר לי.. נדבר אח"כ אני באמצע מסיבה.. הבנתי אותו. ישבתי מול הטלויזיה ובכיתי, ערב שלם. גם אח"כ הוא לא התקשר. נרדמתי בוכה עם כאב ראש איום. קמתי. עשיתי סידורים. התקשרתי והוא לא ענה. ב1 בצהריים הוא ענה. דיברנו בתימצות אני אכתוב שהוא טען שהוא גילה בי צד חדש (מפלצתי...) הבנתי את הבהלה שלו.. אנחנו הרי לא רבנו כל החודש וחצי האלו.. וזה פעם ראשונה. היתה שיחה של שעה... הוא יותר שתק. לא זוכרת הרבה מהשיחה רק זוכרת שהייתי כל הזמן עם דמעות בעיניים וגוש איום בגרון. אח"כ אמרתי לו.. "תענה לי רק על זה.. אתה מוכן לוותר? עלי? עלינו?" הוא ענה.. "עד אתמול חשבתי שלא". דקירה בלב שלי. הוא עוד לא החליט... אני ממתינה לגזר דינו. ההרגשה הכי נוראה בעולם. כמו על קצה תהום... שאין לי מושג אם יפילו אותי או יחננו אותי.. והכי רע שאני לא רוצה להיראות תלותית.. אני רוצה שידע שאני בטוחה בעצמי.. הסברתי לו שזה היה חד פעמי והרבה דברים הובילו לכעס שלי. מבחינתו זה קללה. הוא לא אוהב בחורות כועסות... דיברנו שוב מאז.. אפילו פעמיים הוא לא מוכן לדבר על הנושא אבל הוא לא מתנהג רגיל.. הוא עדיין חושב................... אלוהים. אני חייבת עזרה. נראה לי שאם אני לא אדע. אני אקפוץ לבד מהצוק... בלי לחכות. מה לעשות?