צלם בבואתי
New member
על מזבח "בני החיים" -האם אי אפשר אחרת?
על החיים ועל המוות . לא אחת, כשאני מביט על בתי האבן הקטנים, מתעוררות בי תהיות, ושאלה אחת מגיחה שוב ושוב מול מוחי הסקרן, והפעם לא סקרנות בו כי אם תהייה בולטת – מה לנו "בני החיים" עם הגרים באותם בתי אבן קטנים "בני המוות"? באחד מן הימים, ביקשתני אימי לקחתה לביקור אצל אחותה, "יום השנה" היא אמרה בניסיון לשכנעני, וכלל לא היה צורך, כי ידוע לי עד כמה היו שתיהן קשורות זו בזו, בכל אשר הלכו, ואני אוהב את אימי ולמענה אעשה ברצון את שתבקש. וכשהסעתיה אל בית הקברות, לא עשיתי דבר מלבד להתבונן בתנועותיה של אימי. בשקדנות, כשהשמש קופחת ממעל, נטלה דלי מים, הלכה עד אל ברז המים, וכבר נתתי דעתי כי הגיעה היא מצויידת במברשת ובסמרטוט והיא עם המים מירקה והבריקה את השיש אשר עליו רשומות אותיות שהאבק כיסה, כעבור רגעים ספורים, כבר בהק שחור האותיות, ושמה של דודתי בלט לי, ואימי, לא חדלה, סביב הקבר, כמו אל מראשותיה של דודתי ז"ל, צמח לו עשב פרא, אותו תלשה אימי, ובקנקן אשר יבשו בו פרחים והפכו זרדים, השימה מים ופרחים חדשים, ולאחר שעשתה כל אלה, נשכבה אימי על השיש הממורק, וקול בכייה המתייפח באיפוק נשמע במקוטע, ובידיה מלטפת היא בתנועות מעגליות את דפנותיו של הקבר, ואני מביט, מעלה באוב את פניה של דודתי, אשר כה אהבתי, ותמונות ילדותי מגיחות בזו אחר זו. היא הדודה אשר הכריחה אותי לאכול גבינת "תשע אחוז", ומאז, ואפילו שבתחילה כעסתי עליה כעס של עוללים, לא חדלתי לאכול את הגבינה ארוזה בנייר עליו ציור פרה ירוקה של תנובה. וברגע אחר, קמה אימי על רגליה, מחתה דימעה, ליטפה ליטוף אחרון את השיש, ובקשה שאבוא אחריה. שם, לא הרחק, בפינה המיועדת לכהנים, ביקרנו את סבתי וסבי, אשר בחייהם לא תמיד ראיתים יחדיו בשקט ובשלווה. ואילו כאן, שקטים, מחרישים, כמו הרמוניה פשטה ביניהם והם לעולמי עד שוכבים זה על יד זו כזוג נאהבים לאחר עינוגי בשרים. גם פה חשפה אימי את אותיות הכתוביות של סבי וסבתי, וברגע אחר על קברה של סבתי נשענה, שקטה, מחרישה, מביטה בהם ואינה נותנת דעתה על מה שאני עושה. וכשאני מסיט את ראשי, לא הרחק ממני נמצאים סבי וסבתי מצד אבי, והם כ"זוג יונים" כאן, במקום הזה, כמו מבקשים להשכיח ממני את זעקותיהם ומריבותיהם הזכורים לי באותם ימים שהייתי בגיל בעל סיפרה אחת. ועל ידם, דוד נוסף, ועוד דוד, ועוד דוד. הלכה אימי מקבר לקבר הביטה ולא את כולם מרקה, העלתה אפשרות לקרוא לאיש המצבות שיבוא לשפץ את המצבות של סבתא וסבא " אי אפשר להשאיר זאת כך " הצטדקה כשהיא מביטה בי במבטים תמוהים על שאני תמהתי על זה הרעיון. אשר לפי חישובי שני חודשי עבודה שלה תשקיע בהם. חזרנו אל בית אימי, וראיתי עד כמה הפכה היא רגועה, הגעגועים לאחותה, אשר ביעבעו בה, נרגעו. תנועותיה נעשו מהירות ומלאות מרץ, ולפתע גם חיוכים למכביר היו בה כשהציעה לי קפה ועוגה מעשה ידיה. ובכל אותם רגעים שואל אני - מה עשתה לה אבן שיש? איני יודע אם אי פעם בעבר, הגיח מי מבין המתים וחזר אלינו "בני החיים" כדי לספר לנו מה קורה שם. אך יודע אני כי אנו "בני החיים" רקמנו סיפורים על סיפורים על המתרחש באותו עולם שאבני שיש רבות משמשות בית מחסה למי שהיה פעם שייך לחיים. נדמה לעיתים, שאנו בני החיים הולכים שבי אחר רגשותינו, ומוחנו נרפה, כי באותו מקום, ראיתי אנשים שהשקיעו הון רב על מנת להביא "שיש שחורה מאיטליה" עליה חרטו את תמונתם, ואחרים כמו בנו "אחוזת קבר", וכשעוד הלכתי בין המצבות, ראיתי כמו מתקיימת כאן תחרות בין "בני החיים" המבקשת להביא אל סוף המרוץ את " האמוציונאלי ביותר מבין בני החיים כלפי בני המוות". הון רב משקיעים אנו בני החיים בהבעת רגש כלפי המת, ואיני יודע להגיד שזה עניין מוצדק או לא מוצדק, אלא חוכך אני בדעתי על כל אלה – ומה צריך המת את ההדר והפאר שמעליו? וכבר אמרתי לעצמי – מדוע שיבזבזו עליי בניי ובתי את ממונם כשאני ממילא בר-מינן. מיותר בעיניי השיש, איני מוצא בו סיבה להמעיט את יכולותיי הכלכליים בעודי בחיים, הלכתי ובאתי אל בני ובתי וביקשתים – אומנם לפי מניין שנותיי עוד רחוק אני, אך צלול אני ועל כן כבר היום אני מבקש – הניחו עליי "בלוק עשר", ותנו לטבע שיביא עצמו בביטויים, גם אם יגביה עשב השדה עצמו הניחו לו, אל נא תטריחו עצמכם בביקורים, מבחינתי זה מיותר וחסר תועלת, אל תתנו דעתכם על אביכם המת, אלא על בני משפחתכם החיים. השקיעו שם את מרצכם וכספכם. וכשאני עוד מרחיק בהגיגיי, מביט אני על חובשי הכיפות ונחרד עוד יותר, בשם היסטוריה רבת שנים, חידדו קלשון ומעדר והפכום כלי זין, הולכים הם מגבעה לגבעה והופכים את חייהם של "בני החיים" לגהנום, הולכים הם אצל כפרים אחרים של עם אחר והופכים חייהם לשואה, ואלה בני החיים בכפרים האחרים של עם אחר, גם הם, בשם אותה קדושת עבר קנאית, הורסים והורגים בבני החיים, הן בבני עמם והן בבני עמנו. וכשהלכתי בכנסייה אשר ברומא, אחת ועוד אחת, כנסייה אשר בגרמניה, ובצרפת, ואפילו זו אשר בלונדון, בכל אלו – בדפנות הבית תמצא את "בני המתים" לבושים במלבושי "בני החיים". חוכך אני בדעתי, מה הוא הקשר שבין עולם "החיים" לבין זה של עולם "המוות"? איני מוצא שום קשר ישיר ורציונאלי, להוציא רגשותיהם של בני החיים אשר מבקשים להפוך למזבח את רגשותיהם, גוררים אחרים מבני החיים, שוללים חירותם של בני החיים, ממררים את חייהם, ואפילו מקפדים את חייהם, הכל הכל בשם מזבח מפוקפק שהקימו לעצמם. קבר בנימין, קבר רחל, קבר אברהם, האפיפיור, הקאדי, מושה, אהרון.......... הכל הכל מזבח של בני החיים. והנה, בעודי משוטט אצל בני המזרח, המאמינים הפגאנים אשר כה לעגו להם אבות אבותינו, שוב בשם מזבח האמונה שהקימו לעצמם, הנה מוצא אני דווקא אצלם התנהגות יותר קרובה לאמת של "בני החיים". אך האם הם נטולי מזבח הרגשות? על אף שהדברים פחות משפיעים על "בני החיים" במקומותיהם, גם אצלם מצאתי מזבח שאדם מקים לעצמו בשם הרגשות. אבן שיש מלוטשת הפרידה בין אימי לבין עצמות דודתי, שום קשר ישיר, פיסי , לא היה בין אימי לבין העצמות, והשיש? אפילו לא הפרידה וחצצה , הכל הכל הכל היה בראשה של אימי. ושקט ומרגוע הצליחה להביא על עצמה. ולפי דעתי – אם הכל הכל בראשי, ואם ראשי צמוד אלי בכל אשר אלך, מה לי כי אשקיע מינים רבים של מזבחות במקומות שראשי לא נמצא שם פיסית? די לי שמוחי רב הדמיונות מביע עצמו בריגושים מבלי שאני מפריע לאיש, מבלי שאני גורע מבני החיים היקרים לי ממון או זמן. מה לי כי יניחו עליי פרחים שאיני יודע את צבעם? מדוע יבזבז בני מכספו על אבן שיש יקרה כאשר נאבק הוא להביא את הלחם אל בני ביתו החיים? והנה מוצא אני בעילעולי מוח שכאלו כי מעבר לדור שלישי האבן כלל לא מעניינת איש. וכי מתי ביקר בני את קברה של סבתי? מתיי הייתה בתי על יד מצבת סבי ודודתי? – אף פעם. וכשאני עוד חוכך – מתי הייתי אני על יד קברה של סבתא של אימי? מעולם לא, אפילו איני יודע היכן הוא. הלכתי ושאלתי ידידים, מכרים ובני משפחה אחרים – אצל כולם – לכל היותר נכד בא אל קבר סבתו, גם זה במסגרת איזה שהוא "טקס" שהוריו ביקשו , רוצה לומר = יותר משלמען עצמו בא אל קבר סבתו בא הוא למען הוריו ....... הוא שאמרתי – בני החיים גוררים בני חיים אחרים באמוציות. אסכם לעצמי ולא במעט עצב – מה לנו "בני החיים" שנמרר זה לזה את החיים בשם אותו עולם דמיוני של "בני המוות"?
על החיים ועל המוות . לא אחת, כשאני מביט על בתי האבן הקטנים, מתעוררות בי תהיות, ושאלה אחת מגיחה שוב ושוב מול מוחי הסקרן, והפעם לא סקרנות בו כי אם תהייה בולטת – מה לנו "בני החיים" עם הגרים באותם בתי אבן קטנים "בני המוות"? באחד מן הימים, ביקשתני אימי לקחתה לביקור אצל אחותה, "יום השנה" היא אמרה בניסיון לשכנעני, וכלל לא היה צורך, כי ידוע לי עד כמה היו שתיהן קשורות זו בזו, בכל אשר הלכו, ואני אוהב את אימי ולמענה אעשה ברצון את שתבקש. וכשהסעתיה אל בית הקברות, לא עשיתי דבר מלבד להתבונן בתנועותיה של אימי. בשקדנות, כשהשמש קופחת ממעל, נטלה דלי מים, הלכה עד אל ברז המים, וכבר נתתי דעתי כי הגיעה היא מצויידת במברשת ובסמרטוט והיא עם המים מירקה והבריקה את השיש אשר עליו רשומות אותיות שהאבק כיסה, כעבור רגעים ספורים, כבר בהק שחור האותיות, ושמה של דודתי בלט לי, ואימי, לא חדלה, סביב הקבר, כמו אל מראשותיה של דודתי ז"ל, צמח לו עשב פרא, אותו תלשה אימי, ובקנקן אשר יבשו בו פרחים והפכו זרדים, השימה מים ופרחים חדשים, ולאחר שעשתה כל אלה, נשכבה אימי על השיש הממורק, וקול בכייה המתייפח באיפוק נשמע במקוטע, ובידיה מלטפת היא בתנועות מעגליות את דפנותיו של הקבר, ואני מביט, מעלה באוב את פניה של דודתי, אשר כה אהבתי, ותמונות ילדותי מגיחות בזו אחר זו. היא הדודה אשר הכריחה אותי לאכול גבינת "תשע אחוז", ומאז, ואפילו שבתחילה כעסתי עליה כעס של עוללים, לא חדלתי לאכול את הגבינה ארוזה בנייר עליו ציור פרה ירוקה של תנובה. וברגע אחר, קמה אימי על רגליה, מחתה דימעה, ליטפה ליטוף אחרון את השיש, ובקשה שאבוא אחריה. שם, לא הרחק, בפינה המיועדת לכהנים, ביקרנו את סבתי וסבי, אשר בחייהם לא תמיד ראיתים יחדיו בשקט ובשלווה. ואילו כאן, שקטים, מחרישים, כמו הרמוניה פשטה ביניהם והם לעולמי עד שוכבים זה על יד זו כזוג נאהבים לאחר עינוגי בשרים. גם פה חשפה אימי את אותיות הכתוביות של סבי וסבתי, וברגע אחר על קברה של סבתי נשענה, שקטה, מחרישה, מביטה בהם ואינה נותנת דעתה על מה שאני עושה. וכשאני מסיט את ראשי, לא הרחק ממני נמצאים סבי וסבתי מצד אבי, והם כ"זוג יונים" כאן, במקום הזה, כמו מבקשים להשכיח ממני את זעקותיהם ומריבותיהם הזכורים לי באותם ימים שהייתי בגיל בעל סיפרה אחת. ועל ידם, דוד נוסף, ועוד דוד, ועוד דוד. הלכה אימי מקבר לקבר הביטה ולא את כולם מרקה, העלתה אפשרות לקרוא לאיש המצבות שיבוא לשפץ את המצבות של סבתא וסבא " אי אפשר להשאיר זאת כך " הצטדקה כשהיא מביטה בי במבטים תמוהים על שאני תמהתי על זה הרעיון. אשר לפי חישובי שני חודשי עבודה שלה תשקיע בהם. חזרנו אל בית אימי, וראיתי עד כמה הפכה היא רגועה, הגעגועים לאחותה, אשר ביעבעו בה, נרגעו. תנועותיה נעשו מהירות ומלאות מרץ, ולפתע גם חיוכים למכביר היו בה כשהציעה לי קפה ועוגה מעשה ידיה. ובכל אותם רגעים שואל אני - מה עשתה לה אבן שיש? איני יודע אם אי פעם בעבר, הגיח מי מבין המתים וחזר אלינו "בני החיים" כדי לספר לנו מה קורה שם. אך יודע אני כי אנו "בני החיים" רקמנו סיפורים על סיפורים על המתרחש באותו עולם שאבני שיש רבות משמשות בית מחסה למי שהיה פעם שייך לחיים. נדמה לעיתים, שאנו בני החיים הולכים שבי אחר רגשותינו, ומוחנו נרפה, כי באותו מקום, ראיתי אנשים שהשקיעו הון רב על מנת להביא "שיש שחורה מאיטליה" עליה חרטו את תמונתם, ואחרים כמו בנו "אחוזת קבר", וכשעוד הלכתי בין המצבות, ראיתי כמו מתקיימת כאן תחרות בין "בני החיים" המבקשת להביא אל סוף המרוץ את " האמוציונאלי ביותר מבין בני החיים כלפי בני המוות". הון רב משקיעים אנו בני החיים בהבעת רגש כלפי המת, ואיני יודע להגיד שזה עניין מוצדק או לא מוצדק, אלא חוכך אני בדעתי על כל אלה – ומה צריך המת את ההדר והפאר שמעליו? וכבר אמרתי לעצמי – מדוע שיבזבזו עליי בניי ובתי את ממונם כשאני ממילא בר-מינן. מיותר בעיניי השיש, איני מוצא בו סיבה להמעיט את יכולותיי הכלכליים בעודי בחיים, הלכתי ובאתי אל בני ובתי וביקשתים – אומנם לפי מניין שנותיי עוד רחוק אני, אך צלול אני ועל כן כבר היום אני מבקש – הניחו עליי "בלוק עשר", ותנו לטבע שיביא עצמו בביטויים, גם אם יגביה עשב השדה עצמו הניחו לו, אל נא תטריחו עצמכם בביקורים, מבחינתי זה מיותר וחסר תועלת, אל תתנו דעתכם על אביכם המת, אלא על בני משפחתכם החיים. השקיעו שם את מרצכם וכספכם. וכשאני עוד מרחיק בהגיגיי, מביט אני על חובשי הכיפות ונחרד עוד יותר, בשם היסטוריה רבת שנים, חידדו קלשון ומעדר והפכום כלי זין, הולכים הם מגבעה לגבעה והופכים את חייהם של "בני החיים" לגהנום, הולכים הם אצל כפרים אחרים של עם אחר והופכים חייהם לשואה, ואלה בני החיים בכפרים האחרים של עם אחר, גם הם, בשם אותה קדושת עבר קנאית, הורסים והורגים בבני החיים, הן בבני עמם והן בבני עמנו. וכשהלכתי בכנסייה אשר ברומא, אחת ועוד אחת, כנסייה אשר בגרמניה, ובצרפת, ואפילו זו אשר בלונדון, בכל אלו – בדפנות הבית תמצא את "בני המתים" לבושים במלבושי "בני החיים". חוכך אני בדעתי, מה הוא הקשר שבין עולם "החיים" לבין זה של עולם "המוות"? איני מוצא שום קשר ישיר ורציונאלי, להוציא רגשותיהם של בני החיים אשר מבקשים להפוך למזבח את רגשותיהם, גוררים אחרים מבני החיים, שוללים חירותם של בני החיים, ממררים את חייהם, ואפילו מקפדים את חייהם, הכל הכל בשם מזבח מפוקפק שהקימו לעצמם. קבר בנימין, קבר רחל, קבר אברהם, האפיפיור, הקאדי, מושה, אהרון.......... הכל הכל מזבח של בני החיים. והנה, בעודי משוטט אצל בני המזרח, המאמינים הפגאנים אשר כה לעגו להם אבות אבותינו, שוב בשם מזבח האמונה שהקימו לעצמם, הנה מוצא אני דווקא אצלם התנהגות יותר קרובה לאמת של "בני החיים". אך האם הם נטולי מזבח הרגשות? על אף שהדברים פחות משפיעים על "בני החיים" במקומותיהם, גם אצלם מצאתי מזבח שאדם מקים לעצמו בשם הרגשות. אבן שיש מלוטשת הפרידה בין אימי לבין עצמות דודתי, שום קשר ישיר, פיסי , לא היה בין אימי לבין העצמות, והשיש? אפילו לא הפרידה וחצצה , הכל הכל הכל היה בראשה של אימי. ושקט ומרגוע הצליחה להביא על עצמה. ולפי דעתי – אם הכל הכל בראשי, ואם ראשי צמוד אלי בכל אשר אלך, מה לי כי אשקיע מינים רבים של מזבחות במקומות שראשי לא נמצא שם פיסית? די לי שמוחי רב הדמיונות מביע עצמו בריגושים מבלי שאני מפריע לאיש, מבלי שאני גורע מבני החיים היקרים לי ממון או זמן. מה לי כי יניחו עליי פרחים שאיני יודע את צבעם? מדוע יבזבז בני מכספו על אבן שיש יקרה כאשר נאבק הוא להביא את הלחם אל בני ביתו החיים? והנה מוצא אני בעילעולי מוח שכאלו כי מעבר לדור שלישי האבן כלל לא מעניינת איש. וכי מתי ביקר בני את קברה של סבתי? מתיי הייתה בתי על יד מצבת סבי ודודתי? – אף פעם. וכשאני עוד חוכך – מתי הייתי אני על יד קברה של סבתא של אימי? מעולם לא, אפילו איני יודע היכן הוא. הלכתי ושאלתי ידידים, מכרים ובני משפחה אחרים – אצל כולם – לכל היותר נכד בא אל קבר סבתו, גם זה במסגרת איזה שהוא "טקס" שהוריו ביקשו , רוצה לומר = יותר משלמען עצמו בא אל קבר סבתו בא הוא למען הוריו ....... הוא שאמרתי – בני החיים גוררים בני חיים אחרים באמוציות. אסכם לעצמי ולא במעט עצב – מה לנו "בני החיים" שנמרר זה לזה את החיים בשם אותו עולם דמיוני של "בני המוות"?
