על כסף, השקעה, תואר וקרייה אקדמית
בעקבות הערות אגב שעלו כאן בכמה פוסטים בתקופה האחרונה לגבי כסף ומימון, חשבתי להעלות כאן כמה מחשבות לגבי כסף ודוקטורט (האמת היא שסתם מתחשק לי לכתוב משהו שהו איותר מסאי ולא לפתוח סוגריים ומראה מקום כל שניה בכתיבה).
הנתון שממנו אני מתעלמת בפוסט הזה הוא שכלכלית (אלא אם משהו מתכנן להיות סופרסטאר באוניברסיטת עילית בצפון אמריקה/ אירופה המערבית), דוקטורט (במדעי החברה והרוח) לא שווה את ההשקעה מבחינת אובדן הכנסה, אובדן הפרשות לפנסיה וחסכון, תשלום יחסי מבחינת השקעת זמן ומאמץ ועוד.
יש לדוקטורט מטרות אחרות, סכוי להשגת תקן, התפתחות אישית, אהבת הלימודים והמחקר, כיף (?), חשיפה, מיומנויות מחקר, חוסר רצון ויכולת להתחיל את החיים המבוגרים האמיתיים ועוד.
סגרנו פינה, אפשר להתחיל.
שאלת השאלות- עד כמה כסף להשקיע בדוקטורט/ בקריירה האקדמית?
ברור שישנו שביל הזהב שנמצא בין המודל של "בלי מימון אני לא מזיזה את עצי במילימטר" לבין: "האקדמיה היא חלום חיי, אני מוכנה לממן את הדוקטורט, עריכה, כנסים ופוסט מהלוואות וחסכונות" (ספור שיכול בקלות להגיע לחצי מליון שקל). השאלה היכן אנשים ממקמים עצמם, ואיזה סוג של הוצאות נראה להם לגיטימי להוציא נהכיס ואילו דברים בחיים הם לא יממנו.
חלק מההתלבטות הוא האם לראות בדוקטורט/ מחקר, "עבודה- שכירה" וכמו שלא נממן את מקום העבודה שלנו, כך לא נממן אספקטים שונים מהדוקטורט- בעקרון הגישה הזאת מניחה ניתוק של הדוקטורט מהחיים ומודל שבו הדוקטורט הוא "מקצועי" ופחות טוטאלי.
מודל שני הוא המודל המקצועני- כמו רקדנית מחוננת או נגנית שכוכבה דרך, שם המשחק הוא טוטאליות, השקעה נטולת פשרות ומיקוד לקראת המטרה הגדולה. במודל הזה חישובי העלות תועלת הם פחות כלכליים והרווח מוערך בהתקדמות המקצועית. כך משלמים אלפי שקלים לעריכה והגהה של טקסטים, טסים לכנסים על חשבון החסכונות ונושמים, אוכלים וחולמים את הדוקטורט הקריירה 24/7.
מצד שלישי אפשר להציע את מודל התחביב וכאן יש גישת אמצע. כי בתחביבים אנשים מוכנים להשקיע לעיתים לא מעט כסף וזמן (בין אם זה מוזיקה, ספורט אתגרי או למשל שיפוץ מכוניות עתיקות) ורמת ההשקעה יכולה להיות משתנה ומגוונת, אך אין את הטוטאליות של המודל המקצועני.
אני חושבת שאני נמצאת באמצע- אני לא מוכנה להשקיע את כל חסכונותיי והאנרגיה הרשית שלי בקריירה האקדמית, מצד שני אני לא חושבת שצריך להתבכיין על כל הוצאה בדוקטורט שלא ממומנת מתקציב מחקר או מלגה.
לפני כמה זמן שהיתי תקופה באוניברסיטה בחו"ל, היה לי ברור שהמלגה לא מממנת את כל השהות וההוצאות ואניאצטרך להכניס יד לכיס, קולגה שלי שנשלח במקביל אלי לחו"ל עלה על עצביי באיזשהו שלב שהוא ניסה להחתים אותי על עצומה ש"מה פתאום המלגה לא מכסה את כל ההוצאות הקשורות בהשתלמות, והחוצפה שהאוניברסיטה מצפה שנממן אותה".
אני ניסיתי להסביר שהגישה שלי שונה ואין מצידי ציפייה שהכל ימומן מבחוץ (ובלי קשר שיעזוב אותי בשקט ויתן לי ללמוד).
עכשיו מצד אחד נכון, ללא ספק יש אלמנט של ניצול באקדמיה שתהילת המלגה הולכת לקרן הממנת, למרות הסבסוד של הסטודנטית (אף אחד לא יכתוב בקורות חיו:"סדנת דוקטורנטים במימון קרן יחיא רוזנקרנץ עם מצ'ינג מכיסי הפרטי"). מצד שני לא חושבת שהאוניבסיטה אמורה לממן את הדוקטורט והפעילויות הנלוות אליו ללא שום השקעה ומעורבות של הסטודנט (בבחינת פתחו לי כחודו של מחט ואפתח לכם פתחו של אולם).
דוגמא אחת למשהו שאנ מוכנה להוציא עליו כסף: במסגרת הדוקטורט הייתי צריכה לקנות תוכנה מסויימת שעלתה כ1000 יורו, אני ללא הסוס הוצאתי את הכסף מהכיס כי הבנתי שבלי התוכנה לא אוכל להתקדם והמחקר שלי יהיה ברמה אחרת לחלוטין (וגם מתוך הבנה שהתוכנה תמשיך איתי הלאה לאחר הדוקטורט). עכשיו ניתן להסתדר עם עותקים פיראטים או חינמיים מוגבלים או רשיונות רשת אקדמיים, מצד שני לי היה ברור שאני רוצה עותק זמין אצלי על המחשב כי אני חייבת את הגמישות והעצמאות הזאת- וכך החיים שלי יהיה יותר קלים ופשוטים והדוקטורט זרום יותר טוב.
אבל אם יש משהו שאני לא מוכנה להשקיע בשבילו כסף (ואני יודעת שאני חריגה בתחום הזה) הוא ספרים, חברות ועמיתים קונים ספרים באלפי שקלים בדוקטורט. אני חושבת שבעידן האלקטרוני זה די מיותר ובטח אחרי שסכמתי ספר אין לי רצון מיוחד לחזור אליו שיצבור אבק על המדף (ותמיד חשוב לתחזק קשרים עם קולגות מעבר לים, להם יש גישה ליותר מקורות אלקטרוניים ובחלק מהאוניברסיאטות אפשר לבקש סריקה מוגבלת של פרקים מספרים).
לסיום עוד הערה- המערכת, מעבר לכך שהיא תמיד קצרה בכסף ותמיד תצרח געוואלד, אנחנו במחסור- לא תמיד יש את את האמפטיה הדרושה למצבן של הסטודנטיות מבחינה כלכלית.
ספור של עמית יקר לספסל הלימודים: "לקראת סיום התואר השני ושהיה ברור שאני ממשיך לדוקטורט באותו פרוייקט - המנחה התמהמה קשות עם אחת מהטיוטות, עכשיו דבר זה קורה ותמיד צריך להיות מוכנים אליו מראש, אבל הטיוטה המדוברת נשלחה באפריל ולא קבלה מענה עד אוגוסט. שסופסוף הגיעו ההערות של המנחה התברר שהעבודה שעוד נדרשת על התיזה תיקח לפחות שלושה חודשים, מה שמכניס אותנו לשנה"ל הבאה. שקבלתי בפני המנחה על כך טענת המנחה היתה ש"ממילא אין כאן בעיה כי המשכורת מהפרוייקט ממשיכה כסדרה בין אם אתה מאסטרנט או דוקטורנט",
אבל יש בעיה- כי בתור דוקטורנט הייתי זכאי לפטור משכ"ל אך בתור מאסטרנט- לא. שקבלתי על כך התגובה שזכיתי לה היתה משיכת כתפיים והפטרה של "נו, כמה זה כבר? כולה איזה 3000 ש"ח, לא?". עכשיו לך תסביר - שכן, הוצאה של 3000 ש"ח עבור שכ"ל זה משהו ששובר לי את התקציב ואני פשוט לא יכול לעמוד בו- וזה מרגיז כי התוספת מגיעה בעקבות רשלנות של המנחה. מה שהכי פגע בי זה הזלזול בתקציב האישי שלי וביכולת שלי לנהל אותו עצמאית מבלי שהלימודים נכנסים לי לתוך הכיס (ובלי קצת אדהומינם אי אפשר: המרצים הרבה פעמים נמצאים במערכת כמה עשורים וחלקם מעולם לא הוצרכו לשלם על לימודיהם כי הוריהם מרצים וחוצמזה בנות ובני זוגם הם בכירים בארגון צבורי גדול מה שמציב את בעיות היומיום שלנו במרחק שנות אור מהחוויה היומימית שלהם)".
ספור דומה היה לי עם שני כנסים שהמרצה שלי מאוד רצה שאייצג בהם את הפרוייקט- עכשיו שלא תבינו מדובר במחמאה ענקית, הזדמנות פז וכנסים משגעים - אבל המנחה רצה לממן רק את שתי הטיסות כשהמלון / אש"ל/ העברות יהיו עליי.
שניסתי להסביר לקראת הטיסה השניה שהמלון הכי זול באותן ערים אירופאית (גם באזור תחנה מרכזית עם כל המסוממים וקרבנות סחר בבני-אדם) עומד על כ-70 יורו ללילה ורכבת משדה"ת לאותן ערים היא מחיר דומה ופשוט אין, אין יכולת לממן את זה פעם שניה, כי גם ככה אנחנו נחנקים עם שכ"ד ושאר הוצאות (ולא שאני מחזיקה רכב או שוכרת וילה ברמת השרון), המנחה אמר: אבל לפני שלושה חודשים לא היתה לך בעיה, אז למה עכשיו זה פתאום בעייתי?
ואז הבנתי שפשוט הוא לא מסוגל לקלוט ממרום גילו את ההבדל בין הוצאה של 2000 ש"ח להוצאה של 4000 ש"ח, ועד כמה עבורי הפער הזה הוא קריטי.
האמת שאין לי איזו פואנטה לסיום, אז אשאיר את מחשבותיי וספוריי הלא קשורים כאן באוויר ואפנה את הבמה למתדיינים אחרים.
תודה!
בעקבות הערות אגב שעלו כאן בכמה פוסטים בתקופה האחרונה לגבי כסף ומימון, חשבתי להעלות כאן כמה מחשבות לגבי כסף ודוקטורט (האמת היא שסתם מתחשק לי לכתוב משהו שהו איותר מסאי ולא לפתוח סוגריים ומראה מקום כל שניה בכתיבה).
הנתון שממנו אני מתעלמת בפוסט הזה הוא שכלכלית (אלא אם משהו מתכנן להיות סופרסטאר באוניברסיטת עילית בצפון אמריקה/ אירופה המערבית), דוקטורט (במדעי החברה והרוח) לא שווה את ההשקעה מבחינת אובדן הכנסה, אובדן הפרשות לפנסיה וחסכון, תשלום יחסי מבחינת השקעת זמן ומאמץ ועוד.
יש לדוקטורט מטרות אחרות, סכוי להשגת תקן, התפתחות אישית, אהבת הלימודים והמחקר, כיף (?), חשיפה, מיומנויות מחקר, חוסר רצון ויכולת להתחיל את החיים המבוגרים האמיתיים ועוד.
סגרנו פינה, אפשר להתחיל.
שאלת השאלות- עד כמה כסף להשקיע בדוקטורט/ בקריירה האקדמית?
ברור שישנו שביל הזהב שנמצא בין המודל של "בלי מימון אני לא מזיזה את עצי במילימטר" לבין: "האקדמיה היא חלום חיי, אני מוכנה לממן את הדוקטורט, עריכה, כנסים ופוסט מהלוואות וחסכונות" (ספור שיכול בקלות להגיע לחצי מליון שקל). השאלה היכן אנשים ממקמים עצמם, ואיזה סוג של הוצאות נראה להם לגיטימי להוציא נהכיס ואילו דברים בחיים הם לא יממנו.
חלק מההתלבטות הוא האם לראות בדוקטורט/ מחקר, "עבודה- שכירה" וכמו שלא נממן את מקום העבודה שלנו, כך לא נממן אספקטים שונים מהדוקטורט- בעקרון הגישה הזאת מניחה ניתוק של הדוקטורט מהחיים ומודל שבו הדוקטורט הוא "מקצועי" ופחות טוטאלי.
מודל שני הוא המודל המקצועני- כמו רקדנית מחוננת או נגנית שכוכבה דרך, שם המשחק הוא טוטאליות, השקעה נטולת פשרות ומיקוד לקראת המטרה הגדולה. במודל הזה חישובי העלות תועלת הם פחות כלכליים והרווח מוערך בהתקדמות המקצועית. כך משלמים אלפי שקלים לעריכה והגהה של טקסטים, טסים לכנסים על חשבון החסכונות ונושמים, אוכלים וחולמים את הדוקטורט הקריירה 24/7.
מצד שלישי אפשר להציע את מודל התחביב וכאן יש גישת אמצע. כי בתחביבים אנשים מוכנים להשקיע לעיתים לא מעט כסף וזמן (בין אם זה מוזיקה, ספורט אתגרי או למשל שיפוץ מכוניות עתיקות) ורמת ההשקעה יכולה להיות משתנה ומגוונת, אך אין את הטוטאליות של המודל המקצועני.
אני חושבת שאני נמצאת באמצע- אני לא מוכנה להשקיע את כל חסכונותיי והאנרגיה הרשית שלי בקריירה האקדמית, מצד שני אני לא חושבת שצריך להתבכיין על כל הוצאה בדוקטורט שלא ממומנת מתקציב מחקר או מלגה.
לפני כמה זמן שהיתי תקופה באוניברסיטה בחו"ל, היה לי ברור שהמלגה לא מממנת את כל השהות וההוצאות ואניאצטרך להכניס יד לכיס, קולגה שלי שנשלח במקביל אלי לחו"ל עלה על עצביי באיזשהו שלב שהוא ניסה להחתים אותי על עצומה ש"מה פתאום המלגה לא מכסה את כל ההוצאות הקשורות בהשתלמות, והחוצפה שהאוניברסיטה מצפה שנממן אותה".
אני ניסיתי להסביר שהגישה שלי שונה ואין מצידי ציפייה שהכל ימומן מבחוץ (ובלי קשר שיעזוב אותי בשקט ויתן לי ללמוד).
עכשיו מצד אחד נכון, ללא ספק יש אלמנט של ניצול באקדמיה שתהילת המלגה הולכת לקרן הממנת, למרות הסבסוד של הסטודנטית (אף אחד לא יכתוב בקורות חיו:"סדנת דוקטורנטים במימון קרן יחיא רוזנקרנץ עם מצ'ינג מכיסי הפרטי"). מצד שני לא חושבת שהאוניבסיטה אמורה לממן את הדוקטורט והפעילויות הנלוות אליו ללא שום השקעה ומעורבות של הסטודנט (בבחינת פתחו לי כחודו של מחט ואפתח לכם פתחו של אולם).
דוגמא אחת למשהו שאנ מוכנה להוציא עליו כסף: במסגרת הדוקטורט הייתי צריכה לקנות תוכנה מסויימת שעלתה כ1000 יורו, אני ללא הסוס הוצאתי את הכסף מהכיס כי הבנתי שבלי התוכנה לא אוכל להתקדם והמחקר שלי יהיה ברמה אחרת לחלוטין (וגם מתוך הבנה שהתוכנה תמשיך איתי הלאה לאחר הדוקטורט). עכשיו ניתן להסתדר עם עותקים פיראטים או חינמיים מוגבלים או רשיונות רשת אקדמיים, מצד שני לי היה ברור שאני רוצה עותק זמין אצלי על המחשב כי אני חייבת את הגמישות והעצמאות הזאת- וכך החיים שלי יהיה יותר קלים ופשוטים והדוקטורט זרום יותר טוב.
אבל אם יש משהו שאני לא מוכנה להשקיע בשבילו כסף (ואני יודעת שאני חריגה בתחום הזה) הוא ספרים, חברות ועמיתים קונים ספרים באלפי שקלים בדוקטורט. אני חושבת שבעידן האלקטרוני זה די מיותר ובטח אחרי שסכמתי ספר אין לי רצון מיוחד לחזור אליו שיצבור אבק על המדף (ותמיד חשוב לתחזק קשרים עם קולגות מעבר לים, להם יש גישה ליותר מקורות אלקטרוניים ובחלק מהאוניברסיאטות אפשר לבקש סריקה מוגבלת של פרקים מספרים).
לסיום עוד הערה- המערכת, מעבר לכך שהיא תמיד קצרה בכסף ותמיד תצרח געוואלד, אנחנו במחסור- לא תמיד יש את את האמפטיה הדרושה למצבן של הסטודנטיות מבחינה כלכלית.
ספור של עמית יקר לספסל הלימודים: "לקראת סיום התואר השני ושהיה ברור שאני ממשיך לדוקטורט באותו פרוייקט - המנחה התמהמה קשות עם אחת מהטיוטות, עכשיו דבר זה קורה ותמיד צריך להיות מוכנים אליו מראש, אבל הטיוטה המדוברת נשלחה באפריל ולא קבלה מענה עד אוגוסט. שסופסוף הגיעו ההערות של המנחה התברר שהעבודה שעוד נדרשת על התיזה תיקח לפחות שלושה חודשים, מה שמכניס אותנו לשנה"ל הבאה. שקבלתי בפני המנחה על כך טענת המנחה היתה ש"ממילא אין כאן בעיה כי המשכורת מהפרוייקט ממשיכה כסדרה בין אם אתה מאסטרנט או דוקטורנט",
אבל יש בעיה- כי בתור דוקטורנט הייתי זכאי לפטור משכ"ל אך בתור מאסטרנט- לא. שקבלתי על כך התגובה שזכיתי לה היתה משיכת כתפיים והפטרה של "נו, כמה זה כבר? כולה איזה 3000 ש"ח, לא?". עכשיו לך תסביר - שכן, הוצאה של 3000 ש"ח עבור שכ"ל זה משהו ששובר לי את התקציב ואני פשוט לא יכול לעמוד בו- וזה מרגיז כי התוספת מגיעה בעקבות רשלנות של המנחה. מה שהכי פגע בי זה הזלזול בתקציב האישי שלי וביכולת שלי לנהל אותו עצמאית מבלי שהלימודים נכנסים לי לתוך הכיס (ובלי קצת אדהומינם אי אפשר: המרצים הרבה פעמים נמצאים במערכת כמה עשורים וחלקם מעולם לא הוצרכו לשלם על לימודיהם כי הוריהם מרצים וחוצמזה בנות ובני זוגם הם בכירים בארגון צבורי גדול מה שמציב את בעיות היומיום שלנו במרחק שנות אור מהחוויה היומימית שלהם)".
ספור דומה היה לי עם שני כנסים שהמרצה שלי מאוד רצה שאייצג בהם את הפרוייקט- עכשיו שלא תבינו מדובר במחמאה ענקית, הזדמנות פז וכנסים משגעים - אבל המנחה רצה לממן רק את שתי הטיסות כשהמלון / אש"ל/ העברות יהיו עליי.
שניסתי להסביר לקראת הטיסה השניה שהמלון הכי זול באותן ערים אירופאית (גם באזור תחנה מרכזית עם כל המסוממים וקרבנות סחר בבני-אדם) עומד על כ-70 יורו ללילה ורכבת משדה"ת לאותן ערים היא מחיר דומה ופשוט אין, אין יכולת לממן את זה פעם שניה, כי גם ככה אנחנו נחנקים עם שכ"ד ושאר הוצאות (ולא שאני מחזיקה רכב או שוכרת וילה ברמת השרון), המנחה אמר: אבל לפני שלושה חודשים לא היתה לך בעיה, אז למה עכשיו זה פתאום בעייתי?
ואז הבנתי שפשוט הוא לא מסוגל לקלוט ממרום גילו את ההבדל בין הוצאה של 2000 ש"ח להוצאה של 4000 ש"ח, ועד כמה עבורי הפער הזה הוא קריטי.
האמת שאין לי איזו פואנטה לסיום, אז אשאיר את מחשבותיי וספוריי הלא קשורים כאן באוויר ואפנה את הבמה למתדיינים אחרים.
תודה!