על התרחקות ודחייה
על התרחקות ודחייה ************** במוצאי יוה"כ נראה לי חשוב לדבר על הרגשות המורכבים כל כך של התרחקות ודחיה, שמאחוריהם עומדים אנשים שיכולים לפצוע ולהיפצע... כשלפעמים פציעה נפשית יכולה להיות יותר קשה מפציעה גופנית. אולי בעקיפין, זה יכול להיות קשור לטיפול, לטיפול מונע... ננסה להגדיר את ההבדל בין התרחקות לדחייה. התרחקות תהיה מוגדרת כפעולה שהאדם פועל על עצמו, בניגוד לדחייה שאותה נגדיר כפעולה שהאדם פועל על זולתו. נדבר על ההתרחקות: יש כמה סוגים של התרחקות. התרחקות טבעית: שממלאת את רוב הזמן בכל מערכות היחסים. הרי גם ביחסי אהבה הכי גדולה, אדם צריך זמן לעצמו, זמן לקשר עם ידידים וקרובים וזמן לעבודה. כאשר ילדים, או אנשים מאד תלותיים יכולים לפרש את ההתרחקות הטבעית הזאת כדחייה. התרחקות הברוגז: קורה במשפחות הכי טובות..., הברוגז כשמו כן הוא, להיות במצב רוגז של אדם על חברו. כשלעיתים קרובות (מידי...!) משתמשים בברוגז בצורה מניפולטיבית לא רק כהבעת עלבון, אלא גם כדי להעניש... התרחקות שמטרתה להעניש: למשל על ידי מניעת אהבה זמנית מילד שסרח. התרחקות הגנתית: לדוגמא התרחקות על מנת להימנע מלהתגרות מינית כתוצאה מהתנהגות פרובוקטיבית. סוג אחר של התרחקות הגנתית: הגנה מפני דחייה, חשש מדחייה ממשית או חרדה מדחייה דימיונית. (התרחקות והסתגרות כתגובת חרדה מפני דחייה דימיונית היא הרבה יותר נפוצה, אך לא בחרדה אנו דנים הפעם...). נעבור לדבר על דחייה. שאותה הגדרנו כזכור כפעולה (מילולית או ביצועית) מצד אדם או מצד החברה כלפי הזולת. הדחייה הכי חזקה הוא החרם. החרם במסורת הדתית נעשה לאחר פסיקה של בית דין, ו הוא נערך בציבור בבית הכנסת לאור נרות ובתקיעת שופר. קוראים את הקללות שבתוכחה, ובסיום קריאת הקללות מכבים את הנרות לסמל כי כבה אור שמים ונר אלוהים לא יהל עוד על המוחרם. נוסח החרם שונה לפי האיש וחטאו, ובפרט גדלה המארה על המוסרים (=המלשינים). עונשו של המוחרם: אין יושבים בד' אמותיו אין אוכלים עמו אין מונים אותו למניין עשרה. אבל מותר לדבר עמו בריחוק ד' אמות, לומד ומלמדים אותו, ואפשר לעבוד אתו. המוחרים אינו לומד ואין מלמדים אותו, אין עובדים אתו, ואסור להנותו יותר מכדי חייו (= לאפשר לו לקבל רק את הצרכים הבסיסיים ביותר). מנודה שמת, אין קורעים עליו ולא מספידים אותו. ויש רשות לבית דין להחמיר על המוחרם שלא ימולו את בניו, ולגרש את בניו מבית הספר ולקוברו קבורת חמור. ובפרט חמור עונשו של מוסר (=מלשין). בחיים החילוניים שלנו, אנו מכירים חרם אינסטינקטיבי של הציבור כלפי בוגדים בעמם, למשל, או כלפי רוצחים בדם קר (כמו כלפי זה שרצח את ראש הממשלה שלנו). * * * עד כאן דיברנו על דחייה קיצונית מוצדקת (הילכתית או חברתית), אבל הרי עיקר מטרתנו הוא לדבר על דחייה חברתית לא מוצדקת. דחייה שקשורה לסטיגמות חברתיות שונות ומשונות. למשל, במחקר שנערך על עמדות של ילדים בריאים בשאלת שילובם עם ילדים נכים, החזיקו חלק ניכר מהילדים הבריאים בעמדות של דחייה כלפי הילדים הנכים. העמדות שהם ביטאו, היו: "יש להרחיק ילד נכה מבית הספר" "יש להרחיק את הילדים הנכים מהחברה הרגילה" "מן הראוי שיהיו חוקים נגד קבלת ילד נכה בבית ספר רגיל" "אילו ילדים נכים לא ניסו להתקבל לבית ספר רגיל היה להם טוב יותר" "לילדים נכים טוב יותר להישאר בחברת ילדים נכים אחרים" מצוטט מ: http://66.102.9.104/search?q=cache:Uv60eRR18yAJ:justice.gov.il/NR/rdonlyres/9ECC51AD-B2FB-4369-8840- איך זה נשמע לכם? נ-ו-ר-א לא? אם אלה הילדים, לא פלא שחלק ניכר מהמבוגרים נוקטים בעמדות דומות... קצת הסבר לסיבת החרדה מפני האחר השונה ******************************* ההתייחסות לאחר השונה, מלווה בתחושות חרדה קמאיות, ובשל כך, בדחף חריף של דחייה. האחר השונה מאיים על הזהות העצמית שלנו, בכך שהוא משקף לנו איזהו חלק חבוי בתוכנו שאנו מכחישים אותו. או שהוא שמעורר בקרבנו איזושהי חרדה כמוסה. לפי שוהם (שוהם,ש., גיורא, רהב, ג. אות קין, שוקן, 1983 ) ההתייחסות הדוחה כלפי האדם השונה משחררת מהאנרגיה התוקפנית הנובעת מתסכוליו של המתבונן. האחרון מפנה את הטינה שבו אל מושא חיצוני ומצליח לשמור על שפיותו שלו. "על ידי הסחת תשומת לבו מפקעת הצפעונים התוקפניים שבתוך נפשו, הבלטת סימני השוני של האחרים ודחייתם אל מחוץ למערכת; מצמצמות את סכנת הזיהוי אתם ומחזקים את תחושת הנורמליות של הדוחים. אין ספק שיחס זה של 'הנורמליים' זוכה, ברוב המקרים, לתמיכת 'החריגים' עצמם המסכימים עם תיוגם" (שם, עמ' 91). מדובר בחרדה ראשונית הנובעת מתחושת איום מיסטית והמלווה בחשש של נגיעה בכאב טראומטי אישי המודחק/ מוסתר/ מחופה, במצב של הזדהות עם כאבו הדומה או השונה של הזולת. (את ההסבר הנ"ל של שוהם ביחד עם עוד דברים מהממים מפי הורים של תלמידים לקויי למידה, מפי התלמידים עצמם ובייחוד מפי מוריהם שהתוודו על רגשותיהם תמצאו במאמרה של ד"ר עמלה עינת שכתבה אודות "המורה ולקוי הלמידה, מאזן של חרדות". באתר הבא: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=4840&CategoryID=749&Page=1 רק כהדגמה לדבריו של שוהם הנ"ל אודות המאבק עם פקעת הצפעונים התוקפניים שבתוך הנפש שיכולים להתעורר במגע עם האחר השונה, אצטט מדבריה של מורה אחת: ""הייתי מאוד חסרת אונים. הילדים נראו לי מפלצות שבאות לחבל בתוכנית שלי. היו ילדים שממש שנאתי אותם. קיוויתי בכל בוקר שהם יחלו. הרבה אכזבה וחוסר אונים. הרבה רגעים קשים של חוסר אונים. היה לי נורא קשה עם זה... אני במבוי סתום, אני במבוי סתום... איך הגעתי לאן שהגעתי, לאין אונים הזה? אני כועסת נורא אז. אני מאוכזבת... הייתי רוצה שהילד הזה פשוט ייעלם, יתאדה... מין תחושת חוסר ערך עצמי... הוא מפריע לי בחיים. הוא כמו קיר שאי אפשר... חוסר אונים וחוסר פתרונות יוצרים הרגשה של כישלון, ואם אני מרגישה כישלון, אני מפתחת טינה כלפי אותו תלמיד שגרם לי להיכשל. אני נורא לא רוצה שזה יקרה לי, אבל זה קורה לי..." האם הקטע הזה לא מזכיר לנו הרגשות דומות שהתעוררו לאחרונה בפורום בגלל מישהו שהרגיז אותנו ופגע בכבודנו... * * * * * * * ההמשך בהודעה הבאה !
על התרחקות ודחייה ************** במוצאי יוה"כ נראה לי חשוב לדבר על הרגשות המורכבים כל כך של התרחקות ודחיה, שמאחוריהם עומדים אנשים שיכולים לפצוע ולהיפצע... כשלפעמים פציעה נפשית יכולה להיות יותר קשה מפציעה גופנית. אולי בעקיפין, זה יכול להיות קשור לטיפול, לטיפול מונע... ננסה להגדיר את ההבדל בין התרחקות לדחייה. התרחקות תהיה מוגדרת כפעולה שהאדם פועל על עצמו, בניגוד לדחייה שאותה נגדיר כפעולה שהאדם פועל על זולתו. נדבר על ההתרחקות: יש כמה סוגים של התרחקות. התרחקות טבעית: שממלאת את רוב הזמן בכל מערכות היחסים. הרי גם ביחסי אהבה הכי גדולה, אדם צריך זמן לעצמו, זמן לקשר עם ידידים וקרובים וזמן לעבודה. כאשר ילדים, או אנשים מאד תלותיים יכולים לפרש את ההתרחקות הטבעית הזאת כדחייה. התרחקות הברוגז: קורה במשפחות הכי טובות..., הברוגז כשמו כן הוא, להיות במצב רוגז של אדם על חברו. כשלעיתים קרובות (מידי...!) משתמשים בברוגז בצורה מניפולטיבית לא רק כהבעת עלבון, אלא גם כדי להעניש... התרחקות שמטרתה להעניש: למשל על ידי מניעת אהבה זמנית מילד שסרח. התרחקות הגנתית: לדוגמא התרחקות על מנת להימנע מלהתגרות מינית כתוצאה מהתנהגות פרובוקטיבית. סוג אחר של התרחקות הגנתית: הגנה מפני דחייה, חשש מדחייה ממשית או חרדה מדחייה דימיונית. (התרחקות והסתגרות כתגובת חרדה מפני דחייה דימיונית היא הרבה יותר נפוצה, אך לא בחרדה אנו דנים הפעם...). נעבור לדבר על דחייה. שאותה הגדרנו כזכור כפעולה (מילולית או ביצועית) מצד אדם או מצד החברה כלפי הזולת. הדחייה הכי חזקה הוא החרם. החרם במסורת הדתית נעשה לאחר פסיקה של בית דין, ו הוא נערך בציבור בבית הכנסת לאור נרות ובתקיעת שופר. קוראים את הקללות שבתוכחה, ובסיום קריאת הקללות מכבים את הנרות לסמל כי כבה אור שמים ונר אלוהים לא יהל עוד על המוחרם. נוסח החרם שונה לפי האיש וחטאו, ובפרט גדלה המארה על המוסרים (=המלשינים). עונשו של המוחרם: אין יושבים בד' אמותיו אין אוכלים עמו אין מונים אותו למניין עשרה. אבל מותר לדבר עמו בריחוק ד' אמות, לומד ומלמדים אותו, ואפשר לעבוד אתו. המוחרים אינו לומד ואין מלמדים אותו, אין עובדים אתו, ואסור להנותו יותר מכדי חייו (= לאפשר לו לקבל רק את הצרכים הבסיסיים ביותר). מנודה שמת, אין קורעים עליו ולא מספידים אותו. ויש רשות לבית דין להחמיר על המוחרם שלא ימולו את בניו, ולגרש את בניו מבית הספר ולקוברו קבורת חמור. ובפרט חמור עונשו של מוסר (=מלשין). בחיים החילוניים שלנו, אנו מכירים חרם אינסטינקטיבי של הציבור כלפי בוגדים בעמם, למשל, או כלפי רוצחים בדם קר (כמו כלפי זה שרצח את ראש הממשלה שלנו). * * * עד כאן דיברנו על דחייה קיצונית מוצדקת (הילכתית או חברתית), אבל הרי עיקר מטרתנו הוא לדבר על דחייה חברתית לא מוצדקת. דחייה שקשורה לסטיגמות חברתיות שונות ומשונות. למשל, במחקר שנערך על עמדות של ילדים בריאים בשאלת שילובם עם ילדים נכים, החזיקו חלק ניכר מהילדים הבריאים בעמדות של דחייה כלפי הילדים הנכים. העמדות שהם ביטאו, היו: "יש להרחיק ילד נכה מבית הספר" "יש להרחיק את הילדים הנכים מהחברה הרגילה" "מן הראוי שיהיו חוקים נגד קבלת ילד נכה בבית ספר רגיל" "אילו ילדים נכים לא ניסו להתקבל לבית ספר רגיל היה להם טוב יותר" "לילדים נכים טוב יותר להישאר בחברת ילדים נכים אחרים" מצוטט מ: http://66.102.9.104/search?q=cache:Uv60eRR18yAJ:justice.gov.il/NR/rdonlyres/9ECC51AD-B2FB-4369-8840- איך זה נשמע לכם? נ-ו-ר-א לא? אם אלה הילדים, לא פלא שחלק ניכר מהמבוגרים נוקטים בעמדות דומות... קצת הסבר לסיבת החרדה מפני האחר השונה ******************************* ההתייחסות לאחר השונה, מלווה בתחושות חרדה קמאיות, ובשל כך, בדחף חריף של דחייה. האחר השונה מאיים על הזהות העצמית שלנו, בכך שהוא משקף לנו איזהו חלק חבוי בתוכנו שאנו מכחישים אותו. או שהוא שמעורר בקרבנו איזושהי חרדה כמוסה. לפי שוהם (שוהם,ש., גיורא, רהב, ג. אות קין, שוקן, 1983 ) ההתייחסות הדוחה כלפי האדם השונה משחררת מהאנרגיה התוקפנית הנובעת מתסכוליו של המתבונן. האחרון מפנה את הטינה שבו אל מושא חיצוני ומצליח לשמור על שפיותו שלו. "על ידי הסחת תשומת לבו מפקעת הצפעונים התוקפניים שבתוך נפשו, הבלטת סימני השוני של האחרים ודחייתם אל מחוץ למערכת; מצמצמות את סכנת הזיהוי אתם ומחזקים את תחושת הנורמליות של הדוחים. אין ספק שיחס זה של 'הנורמליים' זוכה, ברוב המקרים, לתמיכת 'החריגים' עצמם המסכימים עם תיוגם" (שם, עמ' 91). מדובר בחרדה ראשונית הנובעת מתחושת איום מיסטית והמלווה בחשש של נגיעה בכאב טראומטי אישי המודחק/ מוסתר/ מחופה, במצב של הזדהות עם כאבו הדומה או השונה של הזולת. (את ההסבר הנ"ל של שוהם ביחד עם עוד דברים מהממים מפי הורים של תלמידים לקויי למידה, מפי התלמידים עצמם ובייחוד מפי מוריהם שהתוודו על רגשותיהם תמצאו במאמרה של ד"ר עמלה עינת שכתבה אודות "המורה ולקוי הלמידה, מאזן של חרדות". באתר הבא: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=4840&CategoryID=749&Page=1 רק כהדגמה לדבריו של שוהם הנ"ל אודות המאבק עם פקעת הצפעונים התוקפניים שבתוך הנפש שיכולים להתעורר במגע עם האחר השונה, אצטט מדבריה של מורה אחת: ""הייתי מאוד חסרת אונים. הילדים נראו לי מפלצות שבאות לחבל בתוכנית שלי. היו ילדים שממש שנאתי אותם. קיוויתי בכל בוקר שהם יחלו. הרבה אכזבה וחוסר אונים. הרבה רגעים קשים של חוסר אונים. היה לי נורא קשה עם זה... אני במבוי סתום, אני במבוי סתום... איך הגעתי לאן שהגעתי, לאין אונים הזה? אני כועסת נורא אז. אני מאוכזבת... הייתי רוצה שהילד הזה פשוט ייעלם, יתאדה... מין תחושת חוסר ערך עצמי... הוא מפריע לי בחיים. הוא כמו קיר שאי אפשר... חוסר אונים וחוסר פתרונות יוצרים הרגשה של כישלון, ואם אני מרגישה כישלון, אני מפתחת טינה כלפי אותו תלמיד שגרם לי להיכשל. אני נורא לא רוצה שזה יקרה לי, אבל זה קורה לי..." האם הקטע הזה לא מזכיר לנו הרגשות דומות שהתעוררו לאחרונה בפורום בגלל מישהו שהרגיז אותנו ופגע בכבודנו... * * * * * * * ההמשך בהודעה הבאה !
