על אהבה ודברים אחרים......
האהבה של הילד המאומץ כלפי הוריו בלי ספק חזקה וגדולה לפחות כמו של הילד ה"רגיל" להוריו,אם בכלל אפשר למדוד אהבה של ילד להורה {ובכלל גם כל אהבה אחרת}. אבל לעומת הילד שנולד מבטן אימו, אצל הילד המאומץ נכנסים רגשות נוספים כמו פחד מנטישה נוספת,כעסים שונים,חוסר שייכות ושאלה תמידית. אני כותב את כל זה על עצמי ,ואולי עוד 2-3 אנשים שדברתי איתם. כמובן שיש גם ילדים מאומצים {כמו איב שכתבה פה} שבחרו לשים את השאלות בצד ולקבל את המציאות כמו שהיא,בלי לבטים והתיסרות. זוהי דרך מצוינת ואני מאחל לכל הילדים המאומצים ולכל ההורים המאמצים שכך יראו אצלם פני הדברים,אבל ......כנראה שיש דברים שחזקים יותר מהשכל הישר,שקשורים לשאלות שאי אפשר לשים בצד,גם אם כולם מסביב נורא אוהבים ומשתדלים. אני גדלתי במשפחה מצוינת ובסביבה טובה,אבל חוסר השייכות,והמחשבות על יד הגורל ו"מה היה קורה אם",שלחו אותי לשכונות,לרחוב ולפשע. ובמשך כל השנים ,במסלול הארוך שמגן הילדים ודרך בית הספר והצבא,תמיד כאב לי על ההורים המאמצים שאהבתי וידעתי שאוהבים אותי,אבל המשכתי בחיבור אל המקומות הרעים,שמהם,לפי הפנטזיה האישית שבניתי לי,היה המקור שלי. והיה כנראה גם הקטע של "לבדוק" את המאמצים עד איפה יהיו לצידי. ברור שבמחשבה ובהגיון הכל נראה מובן - אבל זה עולם הרגש,הצד שמעבר להיגיון. הצד של קשר הדם. ותמיד כשצריך למלא טפסים-על מחלות של ההורים. ואנשים שלא יודעים אומרים:איך אתה דומה לאמא... מה הפתרון? אין מטה קסם כללי. כל משפחה צריכה לדעת להתמודד עם האימוץ יום יום,שעה שעה,ובכל משפחה התשובות יהיו אחרות ושונות,גם אם לפעמים דומות.וגם אם הילד לא שואל ולא מדבר ונראה לכם שהכל נהדר,ואתם,מכל הלב,מרגישים הורים ביולוגים "על מלא",תעלו את הנושא ותדברו,כי אולי הוא חושב שלכם יהיה יותר נעים לא לדבר.תעשו חוק לדבר לפחות פעם בשבוע,וביחד למנוע את התפתחותם של דימיונות שיובילו לסבל וקשיים גם לאוצר הקטן שלכם וגם לעצמכם.עוד מילה על עצמי,היום,כששני הורי מעל גיל שבעים, התקרבנו מאד והקשר והאהבה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת{גם עם הבת שלי}-אל תתנו לגורל לקבוע לכם,ואל תחכו עד גיל שבעים... נסחפתי קצת עם האורך של ההודעה.... חג אהבה שמח לכולנו
האהבה של הילד המאומץ כלפי הוריו בלי ספק חזקה וגדולה לפחות כמו של הילד ה"רגיל" להוריו,אם בכלל אפשר למדוד אהבה של ילד להורה {ובכלל גם כל אהבה אחרת}. אבל לעומת הילד שנולד מבטן אימו, אצל הילד המאומץ נכנסים רגשות נוספים כמו פחד מנטישה נוספת,כעסים שונים,חוסר שייכות ושאלה תמידית. אני כותב את כל זה על עצמי ,ואולי עוד 2-3 אנשים שדברתי איתם. כמובן שיש גם ילדים מאומצים {כמו איב שכתבה פה} שבחרו לשים את השאלות בצד ולקבל את המציאות כמו שהיא,בלי לבטים והתיסרות. זוהי דרך מצוינת ואני מאחל לכל הילדים המאומצים ולכל ההורים המאמצים שכך יראו אצלם פני הדברים,אבל ......כנראה שיש דברים שחזקים יותר מהשכל הישר,שקשורים לשאלות שאי אפשר לשים בצד,גם אם כולם מסביב נורא אוהבים ומשתדלים. אני גדלתי במשפחה מצוינת ובסביבה טובה,אבל חוסר השייכות,והמחשבות על יד הגורל ו"מה היה קורה אם",שלחו אותי לשכונות,לרחוב ולפשע. ובמשך כל השנים ,במסלול הארוך שמגן הילדים ודרך בית הספר והצבא,תמיד כאב לי על ההורים המאמצים שאהבתי וידעתי שאוהבים אותי,אבל המשכתי בחיבור אל המקומות הרעים,שמהם,לפי הפנטזיה האישית שבניתי לי,היה המקור שלי. והיה כנראה גם הקטע של "לבדוק" את המאמצים עד איפה יהיו לצידי. ברור שבמחשבה ובהגיון הכל נראה מובן - אבל זה עולם הרגש,הצד שמעבר להיגיון. הצד של קשר הדם. ותמיד כשצריך למלא טפסים-על מחלות של ההורים. ואנשים שלא יודעים אומרים:איך אתה דומה לאמא... מה הפתרון? אין מטה קסם כללי. כל משפחה צריכה לדעת להתמודד עם האימוץ יום יום,שעה שעה,ובכל משפחה התשובות יהיו אחרות ושונות,גם אם לפעמים דומות.וגם אם הילד לא שואל ולא מדבר ונראה לכם שהכל נהדר,ואתם,מכל הלב,מרגישים הורים ביולוגים "על מלא",תעלו את הנושא ותדברו,כי אולי הוא חושב שלכם יהיה יותר נעים לא לדבר.תעשו חוק לדבר לפחות פעם בשבוע,וביחד למנוע את התפתחותם של דימיונות שיובילו לסבל וקשיים גם לאוצר הקטן שלכם וגם לעצמכם.עוד מילה על עצמי,היום,כששני הורי מעל גיל שבעים, התקרבנו מאד והקשר והאהבה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת{גם עם הבת שלי}-אל תתנו לגורל לקבוע לכם,ואל תחכו עד גיל שבעים... נסחפתי קצת עם האורך של ההודעה.... חג אהבה שמח לכולנו
