עיר החטאים - ביקורת אישית
"עיר החטאים" הוא אחד הסרטים המרתקים ביותר שראיתי בזמן האחרון. מבוסס על הקומיקסים של פרנק מילר, שנחשבים ליצירת מופת (אני לא מכיר), "עיר החטאים" נראה בעצמו כאילו נשלף היישר מתוך חוברת קומיקס ורק הוסרט עבור הקולנוע. ואין פלא - הסטוריבורד נלקח כמעט ללא שינוי מציורי הקומיקס המקוריים. הסרט מורכב משלושה סיפורים המתרחשים בתוך עיר החטאים, מטרופולין ענק שיכול להיות כל עיר גדולה בעולם. בעיר הזו אין דין ואין דיין - אנשים פורעי חוק, אנסים ורוצחים מסתובבים חופשי ברחובות ועושים כרצונם, רוב הנשים הן זונות ורוצחות לא קטנות בעצמן, וגם אנשי החוק מושחתים מהיסוד. הסיפור הראשון הוא על בריון מפלצתי בעל כוחות פיזיים אדירים (מיקי רורק) שיוצא לנקום את הרצחה של גולדי, הזונה האהובה שלו. במהלך מסע החיפוש אחר האשם הוא הורג את כל מי שנקרה בדרכו ללא הבחנה, ודרכו שטופת נהרות של דם, אש ותמרות עשן. בסיפור השני יוצא קלייב אוון לעזרת הזונות שעובדות ומתגוררות ב"איזור האסור", כי המשטרה מתכוונת לשבור את ההסכם שנחתם איתן ולפתוח במלחמה גדולה נגד הזונות. קלייב אוון האמיץ מנסה למנוע זאת. הסיפור השלישי הוא על שוטר מזדקן שפרש לגמלאות (ברוס וויליס) אך בכל זאת מנסה, בדרכו האלימה במיוחד אך מלאת סבל פנימי-אישי, לעצור פדופיל מטורף שמחזיק בילדה קטנה ותמימה. שלושת הסיפורים מסופרים בסגנון הפילם נוואר - הגיבור עצמו מדבר ברקע ומתאר את השתלשלות העניינים, ובעיקר מה הוא חשב/הרגיש/התכוון לעשות בכל אחת מהסצנות. הסרט כולו מצולם בשחור-לבן עם כתמי צבע (בעיקר אדום) פה ושם, שמרככים קצת את האווירה האפלה, הקרה והקודרת שמשרה הסרט, ויוצרים מראות ויזואליים יפהפיים. בכלל, מבחינה ויזואלית הסרט הזה מהפנט: גם האווירה השחורה הכללית שלו, גם הסגנון הקולי שלו, וגם האפקטים המעולים שלו יוצרים חוויה לעיניים. את הסרט ביימו במשותף פרנק מילר עצמו ורוברט רודריגז, מעריצו ותלמידו של קוונטין טרנטינו, שאף ביים בעצמו סצנה מסויימת בסרט. רודריגז גם הפיק וכתב את המוזיקה, ובתור תלמידו של טרנטינו, הסרט מאוד מזכיר את סרטיו של טרנטינו, גם מהבחינה שיש קפיצות קטנות בזמן ובסוף שלושת הסיפורים מתערבבים ביניהם (אם כי לא מתחברים לעלילה שלמה אחת, כמו למשל ב"ספרות זולה"), וגם באלימות הרבה שיש לכל אורכו. זה אחד הסרטים האלימים ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, ומה שמצפה לכם שם בין היתר זה שיסוף אנשים, כריתות ראשים, קטיעות גפיים, שליפות קרביים וגם סתם צרורות למכביר מתתי-מקלע. בגלל הצילום בשחור-לבן, זה נראה פחות מזעזע ממה שזה נשמע, אך עדיין זה די מזוויע. כל הסיפורים והדמויות נאמנים מאוד לקומיקס - הריאליסטיות היא מהם והלאה, הדמויות כולן מאוד אקסצנטריות, העלילות יכולות להתרחש רק ב"עיר חטאים" מדומה שכזו, הסצנות לעיתים כ"כ מוגזמות ומטורפות עד שהן אפילו מצחיקות. אבל אין ספק שזה עובד. הסיפור הראשון (בערך) הוא הסיפור הכי טוב מבין השלושה. מיקי רורק, שאופר שם בכבדות כדי ליצור לו פרצוף שהיה מניס ג'וקים כל עוד נפשם בם, עושה קאמבק גדול (כמעט כמו הקאמבק של ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה"), במשחק טוטאלי וחסר עכבות שמתאים מאוד למארב, הדמות המשוגעת שהוא מגלם. הסיפור שלו פשוט יותיר אותכם מרותקים בכיסא. ברוס וויליס הוא ברוס וויליס וקלייב אוון ("קרוב יותר") שנראה בהתחלה כלא מתאים לסרט בגלל הבייבי-פייס שלו, מוכיח שהוא מסוגל להיות רשע ואלים כשהנסיבות והתסריט דורשים. אחרי הסיפור הראשון מלא האקשן הסרט נרגע קצת, אולי קצת יותר מידי, אך בהמשך הוא שוב תופס תאוצה וחוזר לעניינים. בכל אופן, בהחלט מדובר בשעתיים של התנתקות טוטאלית מהמציאות - אבל התנתקות בכיוון ההפוך, כזו שתגרום לכם לחוסר שקט על גבול העצבנות. אבל בין כל הסרטים האחרים שמנסים להתחנף לקהל ולהציף אותו בסכרין, זה בהחלט לטובה.
"עיר החטאים" הוא אחד הסרטים המרתקים ביותר שראיתי בזמן האחרון. מבוסס על הקומיקסים של פרנק מילר, שנחשבים ליצירת מופת (אני לא מכיר), "עיר החטאים" נראה בעצמו כאילו נשלף היישר מתוך חוברת קומיקס ורק הוסרט עבור הקולנוע. ואין פלא - הסטוריבורד נלקח כמעט ללא שינוי מציורי הקומיקס המקוריים. הסרט מורכב משלושה סיפורים המתרחשים בתוך עיר החטאים, מטרופולין ענק שיכול להיות כל עיר גדולה בעולם. בעיר הזו אין דין ואין דיין - אנשים פורעי חוק, אנסים ורוצחים מסתובבים חופשי ברחובות ועושים כרצונם, רוב הנשים הן זונות ורוצחות לא קטנות בעצמן, וגם אנשי החוק מושחתים מהיסוד. הסיפור הראשון הוא על בריון מפלצתי בעל כוחות פיזיים אדירים (מיקי רורק) שיוצא לנקום את הרצחה של גולדי, הזונה האהובה שלו. במהלך מסע החיפוש אחר האשם הוא הורג את כל מי שנקרה בדרכו ללא הבחנה, ודרכו שטופת נהרות של דם, אש ותמרות עשן. בסיפור השני יוצא קלייב אוון לעזרת הזונות שעובדות ומתגוררות ב"איזור האסור", כי המשטרה מתכוונת לשבור את ההסכם שנחתם איתן ולפתוח במלחמה גדולה נגד הזונות. קלייב אוון האמיץ מנסה למנוע זאת. הסיפור השלישי הוא על שוטר מזדקן שפרש לגמלאות (ברוס וויליס) אך בכל זאת מנסה, בדרכו האלימה במיוחד אך מלאת סבל פנימי-אישי, לעצור פדופיל מטורף שמחזיק בילדה קטנה ותמימה. שלושת הסיפורים מסופרים בסגנון הפילם נוואר - הגיבור עצמו מדבר ברקע ומתאר את השתלשלות העניינים, ובעיקר מה הוא חשב/הרגיש/התכוון לעשות בכל אחת מהסצנות. הסרט כולו מצולם בשחור-לבן עם כתמי צבע (בעיקר אדום) פה ושם, שמרככים קצת את האווירה האפלה, הקרה והקודרת שמשרה הסרט, ויוצרים מראות ויזואליים יפהפיים. בכלל, מבחינה ויזואלית הסרט הזה מהפנט: גם האווירה השחורה הכללית שלו, גם הסגנון הקולי שלו, וגם האפקטים המעולים שלו יוצרים חוויה לעיניים. את הסרט ביימו במשותף פרנק מילר עצמו ורוברט רודריגז, מעריצו ותלמידו של קוונטין טרנטינו, שאף ביים בעצמו סצנה מסויימת בסרט. רודריגז גם הפיק וכתב את המוזיקה, ובתור תלמידו של טרנטינו, הסרט מאוד מזכיר את סרטיו של טרנטינו, גם מהבחינה שיש קפיצות קטנות בזמן ובסוף שלושת הסיפורים מתערבבים ביניהם (אם כי לא מתחברים לעלילה שלמה אחת, כמו למשל ב"ספרות זולה"), וגם באלימות הרבה שיש לכל אורכו. זה אחד הסרטים האלימים ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, ומה שמצפה לכם שם בין היתר זה שיסוף אנשים, כריתות ראשים, קטיעות גפיים, שליפות קרביים וגם סתם צרורות למכביר מתתי-מקלע. בגלל הצילום בשחור-לבן, זה נראה פחות מזעזע ממה שזה נשמע, אך עדיין זה די מזוויע. כל הסיפורים והדמויות נאמנים מאוד לקומיקס - הריאליסטיות היא מהם והלאה, הדמויות כולן מאוד אקסצנטריות, העלילות יכולות להתרחש רק ב"עיר חטאים" מדומה שכזו, הסצנות לעיתים כ"כ מוגזמות ומטורפות עד שהן אפילו מצחיקות. אבל אין ספק שזה עובד. הסיפור הראשון (בערך) הוא הסיפור הכי טוב מבין השלושה. מיקי רורק, שאופר שם בכבדות כדי ליצור לו פרצוף שהיה מניס ג'וקים כל עוד נפשם בם, עושה קאמבק גדול (כמעט כמו הקאמבק של ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה"), במשחק טוטאלי וחסר עכבות שמתאים מאוד למארב, הדמות המשוגעת שהוא מגלם. הסיפור שלו פשוט יותיר אותכם מרותקים בכיסא. ברוס וויליס הוא ברוס וויליס וקלייב אוון ("קרוב יותר") שנראה בהתחלה כלא מתאים לסרט בגלל הבייבי-פייס שלו, מוכיח שהוא מסוגל להיות רשע ואלים כשהנסיבות והתסריט דורשים. אחרי הסיפור הראשון מלא האקשן הסרט נרגע קצת, אולי קצת יותר מידי, אך בהמשך הוא שוב תופס תאוצה וחוזר לעניינים. בכל אופן, בהחלט מדובר בשעתיים של התנתקות טוטאלית מהמציאות - אבל התנתקות בכיוון ההפוך, כזו שתגרום לכם לחוסר שקט על גבול העצבנות. אבל בין כל הסרטים האחרים שמנסים להתחנף לקהל ולהציף אותו בסכרין, זה בהחלט לטובה.
