מאמר של עיתון הארץ בנוגע לאוטוריזם
להלן מס' קטעים מהמאמר "מה דחק אותו לשוליים?" של אורי קליין שמדבר על הבמאי רוברט וויז בו הוא בעיקר משבח את הבמאי ומאשים את האוטוריזם בדחיקתו לשולי התודעה הקולנועית: כותרת משנה: מותו של הבמאי האמריקאי רוברט וייז בשבוע שעבר הוא הזדמנות להרהר מחדש בתפישה התיאורטית שכונתה "אוטריזם", דווקא משום שמסרטיו ("צלילי המוסיקה", "קללת אנשי החתול" ורבים אחרים) נעדר אותו חותם סגנוני אחיד. רוברט וייז, שמת בשבוע שעבר והוא בן 91, הוא דוגמה מובהקת לבמאי קולנוע אמריקאי שאיננו "אוטר". המלה "אוטר", כלומר "מחבר" בצרפתית, חדרה לשיח התיאורטי הקולנועי אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר קבוצה של מבקרי קולנוע צעירים בצרפת, ובהם פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר וקלוד שברול, הניחו את היסוד למה שהם כינו "הפוליטיקה של האוטר". לשיטתם, במאי הקולנוע מתחלקים לסתם במאים ול"אוטרים", כלומר ליוצרים שמצליחים להטביע את חותם אישיותם, ראיית עולמם וסגנונם על כל אחד מסרטיהם, גם כאשר הם עובדים בהוליווד על סרט שנכפה עליהם על ידי האולפנים. ואפילו להיפך: ככל שהם עבדו בתנאים מגבילים יותר, ובכל זאת הצליחו להביע בסרטיהם את חותמם, כך נראו בעיני מייסדי "הפוליטיקה של האוטר" כיוצרי קולנוע גדולים ונעלים יותר. התפישה הזאת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בכתב העת הצרפתי רב ההשפעה "קאייה דה סינמה", עוררה כמובן התנגדות מרובה, והוויכוחים סביבה גברו כאשר מבקר הקולנוע האמריקאי אנדרו סאריס ייבא אותה לאמריקה בתחילת שנות ה-60, ואף העניק לה שם יומרני ותובעני אף יותר: "התיאוריה של האוטר". בארבעת העשורים שחלפו מאז שככו הרוחות סביב הסוגיה, והעיסוק ב"אוטריזם", כפי שכונתה התפישה התיאורטית הזאת לבסוף, נדחק לשולי השיח הקולנועי. מותו של וייז, שביים בשנות ה-50 וה-60 כמה מהסרטים הידועים והמצליחים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, הוא הזדמנות להרהר בכך שוב. וייז ביים סרטים בכל הז'אנרים האפשריים, ובכל אחד מהם יצר לפחות סרט אחד, ולפעמים אף יותר, שהם בעלי ערך הולך ונמשך בתולדות הקולנוע האמריקאי. לרבים מסרטיו של וייז יש ערך קולנועי רב. "קללת אנשי החתול" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שעוסקים באימת הילדות; ב"המתאגרף", שזמן ההקרנה שלו חופף למשך העלילה עצמה (וייז השתמש בתחבולה הזאת ארבע שנים לפני "בצהרי יום" הידוע יותר של פרד זינמן), ניכרת עדיין יכולת העריכה המרשימה של וייז; "היום שבו האדמה עמדה מלכת", שהופק בתקופת מקארתי ונשא מסר של סובלנות ושלום, היה לאחד מסרטי המדע בדיוני המשפיעים ביותר בכל הזמנים; "ידיים רעבות לשלטון" הוא מלודרמה נבונה שחושפת את אכזריותו של עולם העסקים הקפיטליסטי. האם אפשר להבחין בין סרטיו בחותם סגנוני אחיד ובראיית עולם שמאחדת ביניהם? לא. והאם העובדה שאי אפשר להבחין בכך גורעת ממקומו של וייז, למרות הישגיו הניכרים, בתולדות הקולנוע האמריקאי? כן. אינני עוד חסיד מושבע של "האוטריזם", ואני מודע לחולשותיה של התיאוריה הזאת. אך מותו של וייז בשבוע שעבר (הוא ביים את סרטו האחרון, סרט טלוויזיה ששמו "סערת קיץ", ב-2000), והצורך להעריך את דמותו ומקומו בתולדות הקולנוע האמריקאי של העשורים האחרונים, מחזירים את התופעה לרגע קצר אל מרכז השיח התיאורטי הקולנועי, ומעידים פעם נוספת שיש בה עדיין מידה של עניין. ישנם סרטים רבים של רוברט וייז שאשמח לצפות בהם שוב ושוב. אולם בסיכומו של עניין, מקומו בתולדות הקולנוע האמריקאי שולי מעט, אולי כמו התיאוריה עצמה, שדחקה אותו אל השוליים האלה. אורי קליין, "הארץ". 18.9.2005