עזרה דחוף

עזרה דחוף

אני לא יכולה יותר עם ההתנהגות שלו. אני חייבת יועצת/תמיכה דחוף. מתווכח על כל , אבל כל דבר. עונה בחוצפה, מסרב לעשות דברים. מגיע לזה שאני צועקת עליו ורק אז הוא משת"פ. די נמאס נמאס. אני לא יכולה יותר. והוא רק בן 5.5. אני חוזרת הביתה מהעבודה ומתמהמהת מלהגיע לגן, כי אני יודעת איך הוא יתנהג. הולכת לעבודה מתוך הקלה. כבר כואב לי הגרון מצעקות ותיסכול. מישהי מכירה יועצת? (אנחנו באזור גדרה.)
 

אביב2004

New member
את יכולה!

את תמצאי יועץ (לא יכולה לעזור בעניין זה) ותמצאי פתרון כולל, אבל בינתיים תנשמי עמוק. לא מכירה אותך ואותו אבל סביר שזה גל וזה עובר וכשתתיעצי תמצאי דרך למתן את הגל. ואם לא מדובר בגל, אז תביני לעומק ביעוץ וגם לזה תמצאי פתרון. את יודעת לבקש עזרה וזה המון. בינתיים תנסי אולי כמה שפחות אחד מול אחד, תגדירי לעצמך על מה את לא מוותרת וכל השאר גם אם חשוב, ימתין לאחר כך. ובעיקר, סביר להניח שגם הוא לא נהנה מהמצב, אולי תנסי לדבר איתו קצת על זה, לבקש ממנו עצה איך אתם יכולים לנסות לשנות. הבת שלי בת 5 והיתה לנו תקופה כזו והרגשתי דומה, והנה זה מאחורינו.. אז שוב אל תשכחי את יכולה. לילה טוב ושבוע טוב
 
תודה אביב, עצם תגובתך עזרה

אני חייבת למצוא עזרה כי הגלים האלה הולכים ונעשים גדולים יותר ויותר והפעם הרגשתי שאני כמעט טובעת. הוא התחיל בזה לפני שנתיים לפחות. עדיין יש מצב שאם הוא מסרב, אני לוקחת אותו ביד, או במצב חמור על הכתף, ומזיזה אותו לאן שצריך. אבל הוא גדל והכפייה הפיזית- נו, בעוד כמה שנים הוא יוכל לקחת אותי על הכתף. בסוף הערב אתמול בכיתי מתסכול. לא מולו כמובן. וכואב לי הגרון רק מהכעס שלא ביטאתי. ותאמיני לי שביטאתי לא מעט. מן הסתם זה גם מועצם מכך שאני בטיפולים שלא מצליחים. ועדיין, בגלל שאלו גלים שהולכים ומתעצמים, בגלל שהוא רק בן 5.5 וברור שזה נהייה גרוע יותר בגיל 12 והלאה, ברור לי שהפנמת הסמכות ההורית כל כך חשובה כעת. אח"כ יהיה מאוחר מדי. ואני מחפשת לחזק את הסמכות ההורית שלי, כך שלא אתפרק מהתנהגויות שהוא מפתח, כחלק מדרכו לבדוק גבולות. כשאני שואלת אותו מה הוא מציע- הוא עונה שהוא לא יודע, שזה השד הרע של ההצקות, או השד הרע של המלחמות או כל מיני ואין לו פתרון. אבל מעל הכל- תודה על התמיכה. אני מעריכה את הניסיון שלך לעודד, לתמוך. אני חושבת שזה בעיקר מה שחיפשתי. טוב, וגם לשחרר קיטור. לילה טוב.
 
מצטרפת לעצת אביב

חפשי יועץ/ת עבורך ועבור הילד- מקום שבו תוכלי להוציא קיטור, וגם לקבל קצת תובנות ועצות... לא תמיד יחדשו לך הרבה, אבל בבחינת "מה שרואים משם לא רואים מכאן"... ונצלי את חופשת הפסח לפעילויות משותפות ו בונדינג - טיולים 1 על 1 של שניכם- ספארי, סרט, פיצה, פארק שעשועים- ותראי איך זה יכול לחולל פלאים בקשר שלכם.. לעיתים ההתנהגות שלהם , למגינת ליבנו, זו פשוט קריאה לתשומי (או לפחות תשומי מסוג מאד מסויים
), ואת צריכה לתת (לקחת?) את הזמן להבין מה הוא מחפש.... וכמובן- תבררי את המלחמות, לפחות בשלב ראשון... לא קל, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי ו...כל תהליך מתחיל בצעד הראשון- אז
 

הרמוניה

New member
הייתי מתחילה בשיחה עם פסיכולוגית הגן

ובודקת דרך השירות הפסיכולוגי חינוכי אם לא -לבדוק איתם המלצות. כמו כן יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי דרך קופות החולים. אם תעבירי לי במסר רשימה אוכל להגיד לך אם אני מכירה מישהי מהרשימות שלכם..... חשוב יהיה להבין בשלב ראשון האם זו התנהגות שאופיינית לו בכלל, או משהו שיוצא רק מולך (ובגן הוא מלאך.....) ולפי זה לתפור את העזרה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה קחי חיבוק-כי לפעמים זה הדבר שאנחנו הכי צריכות....... הרמוניה
 
אין פסיכולוגית לגן.

ולא ידעתי שבכלל יש פונקציה כזו בגנים. לגבי השפ"ח- אני בעד- בתנאי אחד- המלצה על "איכות" היועצ/ת. אין לי כסף וזמן לבזבז על מישהו שלא אתחבר אליו, אל הגישה החינוכית, אל גישת הייעוץ. מספיק ניכוויתי על בשרי כשהלכתי פעם לייעוץ פסיכולוגי ונפלתי על פסיכולוגית חדשה, ירוקה שישבה בשקט והינהנה.
או פעם אחרת , כשהלכתי ליועץ מהרשימה של הקופ"ח, לשפוך את הלב על חרדות שנוצרו מאז שהאוצר נולד. כשאמרתי לו שאני חרדה מאוד מאוד, הוא ענה לי- מה הכי חמור שיכול לקרות? עניתי- שיאשפזו אותי. את יודעת מה הוא ענה? "נו? אז? מה כל כך נורא בזה?"
ברור שהוא לא ראה אותי יותר. לכן ביקשתי המלצות. דרך המלצות ושיתוף על התמודדויות ודרכי התמודדויות הייתי מוצאת האם הגישה מתאימה לי. ההתנהגות שלו האוצר עקבית בבית ובגן. למזלן, בגן הן 4 בצוות, אז הן עושות תורנות מולו (סתאאם, לא ברצינות). ותודה על החיבוק, באמת זה אחד הדברים שהכי עוזרים. האם את יועצת ? פסיכולוגית? אני יכולה לברר את שמות היועצות בשפ"ח ולהתייעץ איתך?
 

ג e ש e ם

New member
לא מכירה באזורך, אבל נראית לי

|טובה העצה של הרמוניה. וגם הדברים של אביב. ומעבר לזה, מכירה את התחושה הזו של "לא יכולה יותר", את לא לבד בעניין הזה. זה בוודאי לא קל גם לו. זה יסתדר... ואז יהיו צרות חדשות... וגם הן יסתדרו... ו... ילדים זה שמחה כבר אמרנו? חיבוק|
 

אנה מ

New member
קצת נקודת מבט אחרת

נראה לי שנכנסתם ללופ של אינטראקציה שלילית בינכם. אז קודם כל - היינו שם. ומשיחה עם חברות זה מאוד אופייני לגיל (מיני גיל ההתבגרות, מה יהיה בגיל 15?), ואנחנו, כאמהות נופלות במלכודת הזו. מה היה אצלנו - שמתי לב שהקפריזות שלו, הסירובים שלו, נובעים קודם כל מעייפות כרונית ורעב. כשהוא חוזר מהגן מחכה לו כל יום ארוחת 4, כל יום משהו אחר (ארוחה ולא שטויות). ארוחת הערב הוקדמה, וכך ב-8 , גג 8 וחצי , הוא במיטה. וכמו שהוא שם את הראש על הכר הוא ישר נרדם. דבר נוסף - שיטת הטבלה עם מדבקןות הסמיילי, שבסוף כל סו"ש של צירופי סמיילים על התנהגות טובה ואכילה של אוכל בריא (היתה תקופה שהילד פשוט צם. כמובן שזה לווה בעצבים שלו ושלי בעקבותיו) - הוא מקבל פרסון קטן. הטבלה הכניסה לו מוטיבציה אדירה וכל הדינמיקה בבית השתנתה לחלוטן. שיהיה בהצלחה. אגב, קחי חופש ממנו יום בשבוע אחה"צ. בייבי סיטר שתהייה אתו (מזג האוויר יפה, מתחיל להחשיך מאוחר). פסק הזמן הזה אחד מהשני יקל על שניכם. תאמיני לי שגם לו לא קל.
 
תודה אנה

אני מרגישה שגם לו לא קל, אני חשה את זה ואולי זה מה שמוסיף לתסכול שלי. כי ברור לי שאני צריכה למצוא את הפטנט כל פעם, מה גורם להתנהגות ואיך "להוציא את העוקץ". ובאמת נכנסנו ללופ שלילי. יש לי התנגדות בגיל זה לשיטת המדבקות. אני מצפה ממנו שיראה מוטיבציה פנימית לעשות דברים שהוא יכול, כמו להתלבש לבד וכד', אבל אולי את צודקת. אולי הציפייה או הדרישה שלי ממנו, שאני מעבירה גם באופן לא מילולי, שיתנהג כבוגר, אינה מתאימה ואני צריכה לחזור למדבקות. אני אנסה לבדוק איתו את זה מחר. לגבי האחה"צ- קצת קשה לי עם זה, כי גם ככה יש לי רגשות אשם על זה שהוא בגן מ 07:00 עד 16:00. מה נשאר לנו יחד? 4 שעות ערות? זה כלום. (מה היה נשאר ממני אם הייתי עושה חינוך בייתי?) אז במקום אחה"צ יש לי את שישי בבוקר, אני לומדת ציור. איזה תענוג. תודה על התמיכה. חיבוק גם.
 

אורora

New member
מעבר ליעוץ

אני מציעה לך שתעשי ניסיון. תחליטי שאת לא מתרגזת ולא צועקת. נישארת רגועה ושלווה. אל תתוכחי ואל תשתפי פעולה. שהוא יקח את האחריות על ההחלטות שלו ( למשל אתם רוצים ללכת לחברים, והוא מושך זמן לא רוצה להתלבש ומעצבן. אז לא הולכים וזהו. קחי ספר ובנחת קראי בצד ). בסיכוי טוב אם תגיבי ברגיעה והוא לא יראה שזה מעצבן אותך, הוא יפסיק עם מתיחת הגבולות בכיוון. בהצלחה.
 
אורורה- זה בדיוק הקושי-

אני לא מצליחה שלא להתרגז/לצעוק. לכן אני זו שצריכה תמיכה ולא הוא. הלוואי שהייתי מצליחה להישאר שלווה. ולגבי הרעיון שיקח אחראיות- זה טוב לגבי חברים שלו, אבל זה לא מתאים כשצריך להתארגן בבוקר, לצאת בזמן לגן, לחוג וכו'. אין ספק שכשהוא יראה שאני לא מגיבה הוא יפסיק. כשאני מצליחה זה עובד מצויין. איפה קונים את גלולת השאנטי הזו? אני רוצה כזו. והרבה.
 

דש1דש

New member
יעוץ זה מעולה/

אבל עד אז וכלמודת נסיון יש כמה שיטות -
טבלה - כל יום שעובר בלי X,Y,Z יש חיוך ובסוף פרס
תבדקי את עצמך - הילדות שלי יותר עצבניות ומרגיזות בימים/זמנים בהם אני לחוצה.... לא קל לשנות את זה אבל תבדקי ותראי
הרבה תשומת לב לדברים חיוביים והתעלמות כמה שאפשר מהשליליים - כדי שתשומת לב שלך תיהיה בדברים הנכונים... ו... קח ינשימה עמוקה,. זו רק ההתחלה, חכי מה שיהיה בגיל ההתבגרות
 
תודה דש1דש

אני חושבת לקנות מסכה של שלווה. כזו שגם תסתיר את הקיטור שיוצא מהאוזניים. אין ספק ששלושת ההצעות שלך טובות. אני אנסה את שלושתן.
 
תודה, הדיון שם דומה/שונה

אני חושבת שחלק מהקושי שלי הוא שאני נעשית מאוד מעורבת ומחוברת לכעס שלי שאני לא מצליחה אח"כ לעבור הלאה ולהכיל אותו. אז אני גם נכנסת ללופ השלילי. התסכול שלי הוא גם עליו וגם עלי. במקרה שלנו אין קשר לעייפות, רעב וכד'. זה קורה בכל מצב והוא כרגע מאתר כל אפשרות לעמוד על שלו, להחליט על עצמו או על שנינו, להתנהג בחוסר הקשבה וחוסר שיתוף פעולה. וזה מרתיח אותי ברמות קיצוניות. (שומעים את שריקת הקיטור לא?) ולדעתי אני נותנת לו יותר מדי אפשרויות בחירה, יותר מדי הסברים. אולי מה שהוא מאותת לי זה דווקא שהוא עדיין ילד קטן שזקוק להובלה, לידיעה שאמא שלו קובעת ומחליטה עליו? אולי אני צריכה להפסיק להסביר ולנמק כל החלטה שלי? דווקא לצמצם לו את הבחירה עד שיתנהג בצורה בוגרת מספיק? (שתתבטא בהקשבה ושתוף פעולה) אולי, מרוב שאני לא רוצה ילד "יסמן" ורוצה שיצא ילד חושב, סקרן, חוקר, אני זו שמאפשרת בלי כוונה את הסרבנות והעמידה על שלו?
 
אני משערת שבהחלט יש בכך מן האמת.

עודף הדאגה שלך שלא יהיה צייתן מדי יוצר אצלו בעיית גבולות. את לא צריכה לחשוש מעודף צייתנות מצידו אם את מציבה לו גבולות, זה לא פוגע באישיות העצמאית שלו, זה רק מלמד אותו להבדיל בין טוב לרע, נכון ולא נכון. הוא זקוק לזה לא פחות ממך. מה שכן, את צריכה לבחור את מלחמותייך. לתת לו חבל ארוך במצבים הפחות קריטיים מבחינתך ובאלה שחד משמעיים אצלך, להבהיר מה את מחליטה וזהו. לא להיגרר לאינספור הסברים ואפולוגטיקה אלא לדעת להציב את הקו האדום, מי ההורה ומי הילד. אני מקווה שמה שייעוץ מקצועי יעשה פה, הוא לתת לך כלים להבין ולדעת איפה עובר הקו הזה.
 

Tin Tinn

New member
מצטרפת בחום לעצה המעולה של קמיל

גם עם הגוזלית שלי (חודשיים לחמש) עברנו תקופה כזו, והמסקנה היתה שיש הרבה יותר מדי דיבורים מצידי. גם אני הסברתי כל החלטה שלי, וגיליתי שככל שאני מסבירה יותר, כך היא מאתגרת אותי לדבר ולהסביר ובסופו של דבר כלום לא נעשה (חוץ מזה שאני התרגזתי ברמות על שאני מבזבזת זמן בלהסביר ולהצדיק את ההחלטות שלי). אז קיבלתי החלטה מודעת להפסיק לדבר (ומי שקצת מכירה אותי מבינה שזו החלטה שממש, אבל ממש קשה לי לבצע) ואני משתדלת לא להסביר אלא לעשות. במקביל, אני משתדלת לעצור שניה לפני שאני עונה לה לבקשה כלשהיא לחשוב אם באמת אכפת לי שכן או שלא ולענות בהתאם. כמות הריבים שלנו ירדה פלאים!
 
מסכימה איתך מאוד

מהחשש שלי לצאת שתלטנית אני מסבירה ונכנסת ללופ מלכודת שלו. באמת צריכה לדבר פחות. המשפט האחרון שלך מאוד קולע. כיוון שאין לי עם מי לדסקס מה הגבולות, מה הדרך החינוכית, אני עושה את זה חלקית עם חברות וגם פה. זו הציפיה שלי מיועצת, לעזור לי למצוא מהי הדרך הנכונה עבורי ועבור האוצר, איפה הגבולות וגם לקבל לגיטימציה (או לא) לגבולות שאני שמה. כלים מקצועיים יעזרו לי מאוד. תודה על התמיכה, את אומרת דברים חכמים וגם מנסחת אותם בצורה בהירה שעוברת טוב.
 

ג e ש e ם

New member
גם אני מהחוטאות בעודף הסברים

ויכולה להעיד שזה הרבה פעמים מיותר ואף מזיק. גם בהתייעצות נאמר לי. הם זקוקים למשפטים קצרים ברורים וחד משמעיים. אני מאבדת אותן כשאני מכבירה הסברים. אני גם מאוד מכירה את הכעס הזה שעולה, שבמבט לאחור נראה כ"כ מיותר ומטופש וגם לגמרי לא יעיל. לספור עד 10 כבר אמרו לך? לי יש מנטרה שאני אומרת לעצמי אם אני מצליחה להתרחק לשנייה ולראות אותי בסיטואציה "מבחוץ". כשאני מצליחה, אני לא פעם גם נרגעת וכל העימות משנה פנים. אני חושבת שכעס מאוד מאפיין דווקא הורים שחלשים בגבולות, גם אני הולכת לאיבוד ככב. אני והבנות שלי זקוקות לגבולות בחיים, ולצערי מי שצריכה לשים אותם כרגע זו אני. כשאני מלצליחה - החיים הרבה יותר קלים.
 
למעלה