עושה המילים החכמות - אודות שאנדור מאראי
ואילו לא הייתי נוגעת בספריו אולי לא הייתי יודעת את דרך התבוננות היפה והבשלה הזו הנאספת אל יצירותיו המלאות מרבדים של עומק וממדים, זהו שאנדור סיפרתי, "עושה המילים החכמות" כך הגדרתי, שאנדור מאראי, שאנדור מאראי אחד הסופרים ההונגריים המדוברים ביותר במאה ה- 20. כתב יותר מ-50 יצירות, שבכולם ישנה נגיעה של סיפור חייו, שאנדור גלה מארצו כשהיה בן 48 והתאבד בארה"ב 41 שנה לאחר מכן, לתהילתו הוא זכה כעשר שנים לאחר מותו הטרגי, הסופר ההונגרי, עושה המילים החכמות, המהגר, שהתאבד בארץ ההזדמנויות, אמריקה, ייחודה העיקרי של כתיבתו טמונה בהצלחתו לפענח את מבטי הזרות של הגולה והתלוש וביכולתה לרדת ליסודות תחושת הניכור של האדם המודרני, הזרות והניכור הינם היסודות המרכזיים ביצירתו. חוויות הכתיבה שלי את ספריו, הן כאלה שתמיד אוחזות את גופי ואת התודעה כולה, שאנדור מאראי אחד הסופרים האלה המלאים תבונה, הסופרים החכמים ולא בעבור הידע הנרכש אלא בעבור ההתבוננות הכל-כך מדויקת וכל-כך עמוקה אל תוך האנושות כולה, אל תוך הבתים של הבריות, הבתים הפנימיים, איך זה? איך זה? כך מצאתי את עצמי שואלת לא פעם אל בין שורותיו, איך זה, שהוא מוצא כזה עומק ועד דיוק כל כך רב. מכירים את זה? המחברים הללו שגורמים את התודעה והרגש ביחד ואז זה עובר אל הגוף? ככה זה אצל שאנדור. הספר האחרון שקראתי שלו "האמיתית" נוגע בארבע דמויות המספרות כל אחת מהן את נתח ההיסטוריה המחבר את ההיסטוריה הכוללת של העלילה הנפרסת, ארבע דמויות, מעמדות שונים, עולם אחר לגמרי של כל אחת מהן, שורשיות לצד זרות, אישאויות שונות ובכל זאת יש את הקו הזה המחבר את כולן, בין אפשרי לבלתי אפשרי, בין סערות לשקט ומהפכות ורודנות בין עוני לממון בין זיעת אפיים ובורגנות ואם יורשה לי לנסח זאת כך בשפה, אני אומר שאני מתה עליו, אני מתה עליו על שאנדור ועל איך שהוא יודע לראות את הקצוות, נדמה לי שזוהי אישיות הקצה שלו שלמדה את התבונות שבסופו של דבר ההכלה כבר הייתה בלתי נסבלת עוד. "לפעמים אני מרגישה שכאשר הגברים אוהבים אותנו, כי הם לא יכולים שלא לאהוב אותנו, הם גם מזלזלים קצת בכל זה. בכל גבר אמיתי יש הסתייגות, כאילו הוא נועל תחום מסוים בישות שלו ובנפש שלו מפני האישה שהוא אוהב, כאילו הוא אומר "עד כאן חביבתי, ולא יותר, כאן בחדר השביעי אני רוצה להיות לבד". הנשים הטיפשות מתפוצצות מכעס, החכמות עצובות, מסתקרנות ואחר כך משלימות עם זה" (שאנדור "האמיתית" עמ' 13). שאנדור ראה בלשון ההונגרית את ביתו, ספריו מסתובבים שם במחוזות הונגריה, בעת גדולתה ובעת מפלתה, ויחד עם זאת היה שאנדור אזרח העולם ואדם שרוב חייו עבורו עליו בניכר ובדידותו הייתה לכזו שלא פעם נדמה שהייתה לאהובתו. הוא מדבר בשבחה של הבדידות בהיותה עושה את האדם למלא ועשיר יותר בעת קיומו. "אתה יודע, אני חושב על הבדידות העמוקה, הסמיכה, שמקיפה כל אדם שיש לו נפש יצירתית, על הבדידות שבחיים כאלה, היא חלק מהאווירה סביבו, כמו האוויר סביב האדמה, כן, זה כך, מי שיש לו דברים לעסוק בהם הוא בודד. אבל לא בהכרח שכל הבדידות הזאת גומרת סבל, אני סבלתי תמיד יותר מהתקרבות בין אנשים, מהזוגיות, מאשר הבדידות האמיתית, במשך זמן מסוים אנחנו רואים בבדידות עונש, כמו ילד שהשאירו אותו לבד בחדר החשוך בעוד המבוגרים משוחחים ומבלים בחדר הסמוך. אבל יום אחד גם אנחנו נעשים מבוגרים ואז אנחנו לומדים שהבדידות האמיתית שמודעת לעצמה היא לא עונש בחיים והיא גם לא פרישה פגיעה וחולנית או תמהונית, אלא זה המצב היחיד שהכי טוב לאדם. ואז כבר לא כל כך קשה לסבול אותה. כאילו ואתה חי תמיד בהרבה אוויר רך" (שאנדור "האמיתית" עמ' 131) קשה להפריד את הטקסט הזה לבין מה שלמדתי על שאנדור בחודש האחרון, בו החלטתי שאני חוקרת הכל אודותיו, לא מעט טקסטים אודות עושה המילים החכמות, מעדים על שמבטו התבונתי בספריו על החיים אינו נעדר את עצב הניכר ויחד עם זאת היכולת שלו לראות מעבר לכאב העולמי ולחבור את המלאות והלמידה האישית של גיבוריי ספריו מעוררת בנו הקוראים אותם תחושה של חמלה ורגש אנושי רך כל כך שכמעט ונדמה שחמק. לפני כשנתיים קראתי את "הירושה" שלו, ספרתי עליו אז, שהוא הספר שהכי נגע בי לאחרונה, את עוצמת הרגש הרך תחושת החמלה אפשר לספוג בספרו זה, עד תימהון כך נדמה לי, ניסיתי לחשוב כבר אז, מה עשה את הספר הזה כל כך מרגיע עבורי שהריי הוא מספר סיפור אהבה המלא ברמייה וכאב, מלא במשקעים שבין אישה לאיש שאהבתה אליו כה רבה והוא משאיר עבורה חובות שלא נפרעו ומילים ללא אכיפה וגם שם ב"ירושה" כמו ב"אמיתית" מצאתי שהתשובה לזה היא, התבונה הכל כך רבה שממלאת את הספר. משהו חכם בשל וצנוע בעבור עומס המציאות, משהו מתעגל, שבניגוד לדמויות הקצה שבספר, הקריאה אינה משאירה בסופה קצוות מתפוררים אלא מן השלמה שנוחתת ונאספת. "שלוש שנים שאני דוחה את הכתיבה, עכשיו אני מרגישה כאילו קול שאיני יכולה לעמוד בפניו מאיץ בי להעלות על הכתב את אירועי היום ההוא, כי זו חובתי וכבר לא נותר לי זמן רב, בקול כזה אין לטעות לכן בשם אלוהים אני מצייתת לו...." "אולי הזמן חסר הרחמים, אולי הזיכרון שהוא אכזר כמעט כמו הזמן, אולי חסד מיוחד כלשהו, שעל פי אמונתי יש שהוא נופל גם בחלקם של מי שאינם ראויים לו וגם של שעומדים במריים, אולי פשוט בניסיון והזקנה הם שהקנו לי את תחושת השלווה...החיים היטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום, למה עוד אני יכולה לצפות..." (שאנדור "הירושה"). "עושה המילים החכמות" כך הגדרתי אותו "החיים הטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום" שאנדור מאראי 1900-1989
ואילו לא הייתי נוגעת בספריו אולי לא הייתי יודעת את דרך התבוננות היפה והבשלה הזו הנאספת אל יצירותיו המלאות מרבדים של עומק וממדים, זהו שאנדור סיפרתי, "עושה המילים החכמות" כך הגדרתי, שאנדור מאראי, שאנדור מאראי אחד הסופרים ההונגריים המדוברים ביותר במאה ה- 20. כתב יותר מ-50 יצירות, שבכולם ישנה נגיעה של סיפור חייו, שאנדור גלה מארצו כשהיה בן 48 והתאבד בארה"ב 41 שנה לאחר מכן, לתהילתו הוא זכה כעשר שנים לאחר מותו הטרגי, הסופר ההונגרי, עושה המילים החכמות, המהגר, שהתאבד בארץ ההזדמנויות, אמריקה, ייחודה העיקרי של כתיבתו טמונה בהצלחתו לפענח את מבטי הזרות של הגולה והתלוש וביכולתה לרדת ליסודות תחושת הניכור של האדם המודרני, הזרות והניכור הינם היסודות המרכזיים ביצירתו. חוויות הכתיבה שלי את ספריו, הן כאלה שתמיד אוחזות את גופי ואת התודעה כולה, שאנדור מאראי אחד הסופרים האלה המלאים תבונה, הסופרים החכמים ולא בעבור הידע הנרכש אלא בעבור ההתבוננות הכל-כך מדויקת וכל-כך עמוקה אל תוך האנושות כולה, אל תוך הבתים של הבריות, הבתים הפנימיים, איך זה? איך זה? כך מצאתי את עצמי שואלת לא פעם אל בין שורותיו, איך זה, שהוא מוצא כזה עומק ועד דיוק כל כך רב. מכירים את זה? המחברים הללו שגורמים את התודעה והרגש ביחד ואז זה עובר אל הגוף? ככה זה אצל שאנדור. הספר האחרון שקראתי שלו "האמיתית" נוגע בארבע דמויות המספרות כל אחת מהן את נתח ההיסטוריה המחבר את ההיסטוריה הכוללת של העלילה הנפרסת, ארבע דמויות, מעמדות שונים, עולם אחר לגמרי של כל אחת מהן, שורשיות לצד זרות, אישאויות שונות ובכל זאת יש את הקו הזה המחבר את כולן, בין אפשרי לבלתי אפשרי, בין סערות לשקט ומהפכות ורודנות בין עוני לממון בין זיעת אפיים ובורגנות ואם יורשה לי לנסח זאת כך בשפה, אני אומר שאני מתה עליו, אני מתה עליו על שאנדור ועל איך שהוא יודע לראות את הקצוות, נדמה לי שזוהי אישיות הקצה שלו שלמדה את התבונות שבסופו של דבר ההכלה כבר הייתה בלתי נסבלת עוד. "לפעמים אני מרגישה שכאשר הגברים אוהבים אותנו, כי הם לא יכולים שלא לאהוב אותנו, הם גם מזלזלים קצת בכל זה. בכל גבר אמיתי יש הסתייגות, כאילו הוא נועל תחום מסוים בישות שלו ובנפש שלו מפני האישה שהוא אוהב, כאילו הוא אומר "עד כאן חביבתי, ולא יותר, כאן בחדר השביעי אני רוצה להיות לבד". הנשים הטיפשות מתפוצצות מכעס, החכמות עצובות, מסתקרנות ואחר כך משלימות עם זה" (שאנדור "האמיתית" עמ' 13). שאנדור ראה בלשון ההונגרית את ביתו, ספריו מסתובבים שם במחוזות הונגריה, בעת גדולתה ובעת מפלתה, ויחד עם זאת היה שאנדור אזרח העולם ואדם שרוב חייו עבורו עליו בניכר ובדידותו הייתה לכזו שלא פעם נדמה שהייתה לאהובתו. הוא מדבר בשבחה של הבדידות בהיותה עושה את האדם למלא ועשיר יותר בעת קיומו. "אתה יודע, אני חושב על הבדידות העמוקה, הסמיכה, שמקיפה כל אדם שיש לו נפש יצירתית, על הבדידות שבחיים כאלה, היא חלק מהאווירה סביבו, כמו האוויר סביב האדמה, כן, זה כך, מי שיש לו דברים לעסוק בהם הוא בודד. אבל לא בהכרח שכל הבדידות הזאת גומרת סבל, אני סבלתי תמיד יותר מהתקרבות בין אנשים, מהזוגיות, מאשר הבדידות האמיתית, במשך זמן מסוים אנחנו רואים בבדידות עונש, כמו ילד שהשאירו אותו לבד בחדר החשוך בעוד המבוגרים משוחחים ומבלים בחדר הסמוך. אבל יום אחד גם אנחנו נעשים מבוגרים ואז אנחנו לומדים שהבדידות האמיתית שמודעת לעצמה היא לא עונש בחיים והיא גם לא פרישה פגיעה וחולנית או תמהונית, אלא זה המצב היחיד שהכי טוב לאדם. ואז כבר לא כל כך קשה לסבול אותה. כאילו ואתה חי תמיד בהרבה אוויר רך" (שאנדור "האמיתית" עמ' 131) קשה להפריד את הטקסט הזה לבין מה שלמדתי על שאנדור בחודש האחרון, בו החלטתי שאני חוקרת הכל אודותיו, לא מעט טקסטים אודות עושה המילים החכמות, מעדים על שמבטו התבונתי בספריו על החיים אינו נעדר את עצב הניכר ויחד עם זאת היכולת שלו לראות מעבר לכאב העולמי ולחבור את המלאות והלמידה האישית של גיבוריי ספריו מעוררת בנו הקוראים אותם תחושה של חמלה ורגש אנושי רך כל כך שכמעט ונדמה שחמק. לפני כשנתיים קראתי את "הירושה" שלו, ספרתי עליו אז, שהוא הספר שהכי נגע בי לאחרונה, את עוצמת הרגש הרך תחושת החמלה אפשר לספוג בספרו זה, עד תימהון כך נדמה לי, ניסיתי לחשוב כבר אז, מה עשה את הספר הזה כל כך מרגיע עבורי שהריי הוא מספר סיפור אהבה המלא ברמייה וכאב, מלא במשקעים שבין אישה לאיש שאהבתה אליו כה רבה והוא משאיר עבורה חובות שלא נפרעו ומילים ללא אכיפה וגם שם ב"ירושה" כמו ב"אמיתית" מצאתי שהתשובה לזה היא, התבונה הכל כך רבה שממלאת את הספר. משהו חכם בשל וצנוע בעבור עומס המציאות, משהו מתעגל, שבניגוד לדמויות הקצה שבספר, הקריאה אינה משאירה בסופה קצוות מתפוררים אלא מן השלמה שנוחתת ונאספת. "שלוש שנים שאני דוחה את הכתיבה, עכשיו אני מרגישה כאילו קול שאיני יכולה לעמוד בפניו מאיץ בי להעלות על הכתב את אירועי היום ההוא, כי זו חובתי וכבר לא נותר לי זמן רב, בקול כזה אין לטעות לכן בשם אלוהים אני מצייתת לו...." "אולי הזמן חסר הרחמים, אולי הזיכרון שהוא אכזר כמעט כמו הזמן, אולי חסד מיוחד כלשהו, שעל פי אמונתי יש שהוא נופל גם בחלקם של מי שאינם ראויים לו וגם של שעומדים במריים, אולי פשוט בניסיון והזקנה הם שהקנו לי את תחושת השלווה...החיים היטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום, למה עוד אני יכולה לצפות..." (שאנדור "הירושה"). "עושה המילים החכמות" כך הגדרתי אותו "החיים הטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום" שאנדור מאראי 1900-1989
