עונת המלפפונים (סיפור אירוטי)

[עודד א]

נשמה...מנהלת הפורום היא כישרון

בכתיבה, שאין להתחרות בו. אני הכישרון בביצוע הדברים... חלוקה ניהולית שכזו.

 

[S h a m i]

נו אז בשביל זה המארח...

גב' אודט היקרה היא אשת אשכולות ללא ספק. כישרון ביצועי יש לה לגברת, אבל ביצועי שטח בלבד. אמנם גם כשרון כתיבה לא חסר לה, אבל יעלי שלנו היא משהו אחר. וחוץ מזה אדוני הפתן - כדי להיות בסטטוס של דרישות מהנהלת הפורום עליך להיות בניק קבוע. למרות שיש לי הרגשה שיש לך כזה או שכבר הכרנו אותך... לא???

 

[יעל נור]

עונת המלפפונים (סיפור אירוטי)

[סיפור לשעת לילה מאוחרת] עונת המלפפונים / המכשפה של המילים כשהרוח שורקת בחלונות והאוויר הופך יבש במיוחד אני זוכרת אותה. ככה, בכל שנה, ביחד עם רוחות הסתיו המזרחיות עולה ניחוחה באפי. כשזה קורה אני נכנסת לי מתחת לשמיכות חמושה במלפפון ארוך וקריר, עוצמת עיניים, מדמיינת ונזכרת... "בואי", היא לוחשת אז באוזניי, "יש לי משהו להראות לך". "להראות לי?" אני שואלת "ששש..." היא מניחה אצבע קרה על שפתיי, היבשות מהרוח הנוראה, "אל תדאגי". אני נאנחת ומתמסרת לה. קשה להתנהג אחרת כשהיא מתחילה להיות מסתורית. הניסיון מראה שבד"כ מוטב פשוט לתת לה לקחת אותי. כמו תמיד, אני מבינה לבסוף שנייה אחרי שכבר מאוחר מדי, כנראה שזאת תהיה הרפתקה בלתי נשכחת. אני הולכת בעקבותיה, הרוח קרה וחמה גם יחד, האוויר יבש מדי ואני משתעלת. השמש כבר שקעה והכל עטוף באור דמדומים מתעתע. מתחת לעצים כבר משתלט החושך על הכל. היד שלה קרירה בידי. אני נאחזת בה, החושך מעביר בי צמרמורת. "לאן אנחנו הולכות?", "אל תדאגי" והיא מחייכת. אני דווקא דואגת, אבל מבינה שזה לא יעזור לי. אני נאנחת וממשיכה, היא כבר רק צל חמקן בחושך שלפניי. אני מביטה למטה, מנסה לא למעוד על המדרכות השבורות, כבר מזמן הפסקתי להצליח להבין איפה אנחנו בכלל. זה נראה לי כמו אתר בנייה שומם באמצע שומקום. טוב, לא שומקום, אם אני מרימה את ראשי אני רואה אורות מנצנצים במרחק, ובכל זאת. אנחנו מגיעות לגדר, היא מזיזה קרש ואני רואה פתח. היא זוחלת בעדו. "בואי", היא מצווה ואני כבר על ארבע, מזדחלת דרך הפתח הצר. השתגעת, אני שואלת את עצמי בדממה, זה נראה מסוכן, אבל אני שותקת. יודעת שאין טעם להתווכח, היא הרי רק תביט בי בעיניי האיילה שלה ותשאל "מה יש לך לפחד כשאת איתי?" ואני כבר אראה בעיניה רמז קל לדמעות. אני הולכת אחריה, היא מטפסת על גרם מדרגות בנוי בחלקו, מסיטה וילון ניילון ונעלמת בצדו השני של הפתח. אני ממהרת בעקבותיה, החשיכה שמסביב נראית לי מאיימת. החשיכה שמאחורי הוילון אטומה לגמרי, אני מושיטה יד למול פניי, אני יודעת שהיא שם, אבל אני לא רואה אותה. אני מחניקה צעקה כשיד אוחזת פתאום בכתפי. אני שומעת אותה צוחקת. "טיפשונת, זאת רק אני" היא לוחשת. "שבי כאן" ואני מרגישה איך היא מובילה אותי לכסא. קר לי ואני רועדת, הפחד והקור שוברים את היכולת שלי להיסחף להרפתקה. אני מרגישה את היד שלה עוזבת את כתפי והחשיכה מאיימת עוד יותר, אני מנסה נורא, אבל החשיכה נשארת סמיכה. בדיוק כשאני חושבת שאני רואה נצנוץ אני מרגישה מטפחת נקשרת מסביב לעיניי. אני נדרכת, אבל כשהיא נושקת לעורפי אני נרגעת, מפתלת את אצבעות הרגליים בתוך הנעליים ומנסה להסדיר את הנשימה. "רק עוד כמה דקות" היא מכריזה פתאום, הקול שלה שובר את הדממה. אני נאנחת. הדקות נראות כנצח. אני חושבת שאולי נרדמתי לרגע, כי פתאום התעוררתי. משהו היה שונה. הרמתי ידיים לפנים, המטפחת עדיין הייתה שם, אבל משהו בחשכה שמסביב היה פחות סמיך. פתאום אני מרגישה אותה עומדת לפניי, הנוכחות שלה חזקה כל כך שאני מרגישה בה גם מבעד לעיניי הקשורות. "זמן להוריד את המטפחת" היא מכריזה בחגיגיות. אני מורידה אותה לאיטי, תוהה מה מחכה לי. היא עומדת מולי, ערומה ומחייכת. החדר כולו מנצנץ באור של מאות נרות בגוונים שונים. הרצפה מכוסה כולה בנסורת עם ריח חמים ומנחם של עץ רטוב. במרכז החדר פרושה שמיכת פוך עבה ועליה מפוזרות כמה כריות. מהתקרה משתלשל קריסטל שגורם לאור הנרות לנצנץ עוד יותר ולהשתקף בקירות החשופים, ערומים מטיח וצבע. אני שבה ומתבוננת בה, הגוף המלא שלה, החמוקיים הנפלאים, הכבדות הנעימה של שדיה בתוך התפאורה המהממת, אני מחסירה נשימה. בין רגליי אני מרגישה פתאום בחמימות מוכרת. אני מושיטה יד והיא מתקרבת, אני נושמת אותה. אני מקרבת אותה אליי וקוברת את פניי בין רגליה, נושמת אותה. עולה ממנה ריח טוב של סבון ומיניות שמתערבב לי עם ריח הנסורת והנרות. "לאט, לאט", היא שוב צוחקת והודפת אותי ממנה "בואי" והיא מושיטה יד. אני מתרוממת ונעמדת לצידה, היא נושקת לצווארי. אני מרגישה איך כולי מצטמררת, גם היא מרגישה והיא מעבירה יד מרפרפת על השד הימני שלי. אני מרגישה איך הפטמות מזדקרות דרך הבד. אני מנסה לגעת בה, אבל היא הודפת אותי. "עוד לא", היא לוחשת ומתחילה להפשיט אותי. נעל ועוד נעל, גרביים, הידיים שלה מדגדגות אותי ואני מצחקקת. היא פותחת את הרוכסן שלי באיטיות, אני לא מתאפקת ומצמידה אותה אלי. היא הודפת אותי בחיוך, נושקת על שפתיי, ופתאום אני מרגישה את היד שלה זוחלת בין הרגליים שלי. היא קרה ואני מצטמררת, השערות על ראשי סומרות פתאום. הפה שלי נפער בהבעה מטופשת של תענוג. היא חופנת את הישבן שלי ומחממת את הידיים שלה בין התחתונים לעור החשוף. המכנסיים והתחתונים שלי נופלים בדממה, עוטפים את קרסוליי. היא נושקת לתלולית הלחה שלי, הרגליים שלי מרגישות כמו מרגרינה. היא רואה איך אני כמעט מועדת וצוחקת, הידיים שלה מחבקות את הירכיים שלי. האף שלה תקוע בין רגליי, נושמת אותי. אני לא מתאפקת ומניחה את ידיי על הראש שלה. היא מרימה ראש ומסתכלת עליי, בתוך העיניים שלה אלפי נצנוצים של אור. חצי חיוך נסוך על שפתיה. פתאום היא צוללת בין רגליי ואני מרגישה לשון רטובה טועמת אותי, צמרמורת עולה בי ואני מרגישה את השערות על עורפי כאילו היו להן חיים משל עצמן. היא מעיפה אליי מבט בוחן מלמטה, צוחקת לי ומתרחקת. מתגרה בי פתאום ויושבת עירומה על הרצפה למרגלותיי. אני עומדת בדממה, מחקת את המשחק, מחכה לראות מה יהיה הצעד הבא שלה. אנחנו עומדות ככה כמה דקות, אני מרגישה איך הציפייה הופכת להיות בלתי נסבלת. אני מנסה לספור את הלהבות המרצדות, מנסה להתעלם מגלי התשוקה המציפים, אבל נשברת. כשאני יורדת על ברכיי ונושקת לה היא צוחקת. תמיד אני נשברת לפניה, לא מסוגלת להכיל יותר את הצורך. הפה שלה חם ואני מרגישה איך השפתיים לה נפתחות שאני מנשקת אותה. הלשון שלי מגששת בתוך פיה, מוצאת את קצה הלשון שלה ומשחקת איתה. אני עוצמת עיניים ומתמסרת לטעם שלנו שמתערבב. הפטמות שלי מזדקרות. היד שלי נמשכת לעורף שלה ואני מרגישה איך אני רועדת מתחושת השיער שלה על האצבעות שלי. היא ממשיכה להפשיט אותי, הצורך מתגבר גם עליה פתאום. אני מוכנה להתנתק מפיה רק לשבריר השנייה הנדרש כדי להעביר את החולצה שלי מעל לראשי. במומחיות היא מתירה את החזייה שלי ביד אחת. השפתיים שלנו עדיין מחוברות. כשאני שולחת יד לחפון את השד השמאלי שלה היא מתרחקת פתאום. מתנתקת ממני. "סבלנות", היא לוחשת. "לאט, לאט". אני מגרגרת בתסכול, אבל זה לא עוזר לי. היא קמה ומסמנת לי לבוא אחריה. אנחנו מגיעות לשמיכה והיא מסמנת לי לשבת ברגליים משוכלות עם הגב אליה. המטפחת נקשרת שוב לעיניי לפני שאני מספיקה לסרב. היא נושקת לעורף שלי ואני מרגישה את הנשימה החמימה שלה ואז פתאום היא מתרחקת ונעלמת. קר לי ואני מצטמררת. ידיים אוהבות מניחות שמיכה קלה על כתפיי החשופות. אני מנסה להירגע, אבל כולי רועדת מקור ותשוקה וציפייה. היא דוחפת אותי אחורה לעבר הכריות והגוף שלי נמתח כשאני מיישרת רגליים ושוכבת שם, כולי ציפייה. המשך יבוא....

 

[יעל נור]

עונת המלפפונים - חלק ב' (הסוף)

אני שוב טועמת את השפתיים שלה על שלי, הלשון שלה מגששת הפעם בקדחתנות תוך פי. אני מתמסרת לה, הצמרמורת עוטפת אותי בגלים של עונג. אני מושיטה יד לבין רגליה, אבל במקום להרגיש ערימת תלתלים חמימה אני מרגישה במשהו קשה וקר ונרתעת. היא מצחקקת פתאום "את הורסת את ההפתעה" היא אומרת ומסירה את המטפחת מעל עיניי. ואז אני רואה אותה, היא עדיין ערומה כולה, אבל חגורה קשורה מסביב למותניה וסביב ירכיה וממנה מזדקר מלפפון מוצק ומבריק. אני מביטה בה בפליאה, כל כך חושנית היא נראית ככה, עם האביזר הזה, האחר, שכבר שכחתי טעמו. רק שהפעם כשאני מסתכלת עליו אני מרגישה סקרנות ותשוקה. היא מרגישה איך אני נרגעת ונרגעת בעצמה. שתינו פורצות בצחוק משחרר. "חשבתי שזה יהיה נחמד לנסות", היא אומרת לבסוף. אני נושקת לה. "טיפשונת לי", אני עוד לוחשת לה וכבר אני מנשקת אותה בתאווה. כשאנחנו מתגפפות מוזרה התחושה של המלפפון הקר מול הגוף החמים והרך. זה מעורר אותנו, מצית בנו להבות חדשות. אני מחפשת את הפטמות שלה ויונקת אותן, היא נאנחת ואני מרגישה גל של חמימות בין רגליה. אני הודפת אותה לאחור ורוכנת מעליה. המלפפון מזדקר בינינו, אני מקמרת את הגב כשאני יונקת את השד השמאלי, היד שלי מתחמקת בין רגליה. היא עוצרת אותה ומניחה אותה על המלפפון, התחושה מוזרה לי, אבל לא ממש זרה. "תזדייני איתי", היא לוחשת בקול ניחר. אני מתרוממת מעט, מכוונת את המלפפון לעבר הפתח החמים שלי ומתיישבת מעליה, אני גונחת בעונג מפתיע. התחושה הקרה מבלבלת את חושיי. אני עוצמת עיניים, מתמכרת לתחושה של החיבור. אני אוהבת להיות מחוברת אליה, להרגיש את האצבעות שלה בתוכי, אבל הפעם זה אחרת. זה מחובר ולא מחובר. זה נוגע בי בצורה שקשה להסביר. אני מרגישה איך הפטמות שלי מזדקרות ואני מתפתלת מעליה, רוכנת ונושקת לה נשיקה עמוקה. שתינו סתורות שיער ונרגשות אני מחבקת אותה חזק וזזה מעליה, מרגישה איך התנועות שלי מרגשות גם אותה. פתאום היא מחבקת אותי חזק ומסתובבת מעליי, עכשיו היא למעלה והיא יוצאת ונכנסת מתוכי. מזיינת אותי עם המלפפון שלה. הלשון שלה נדחפת לתוך פי בעוצמה. אני נושכת אותה קלות, אני מרגישה איך הירכיים שלי מתכווצות כשאני הופכת למרכז של תענוג צרוף. אני פותחת עיניים לכדי חרך צר, רואה אותה מעליי, הזיעה שלנו מתערבבת. יש לה הבעה מרוכזת ונחושה על הפנים, אבל פתאום אני רואה איך העיניים שלה מפולבלות. אני מרגישה איך חלק מהמתח שהיה בי מופשר, היא מטפסת איתי, לא צריך לדאוג. אז אני מתמסרת אליה, לגופה, לנשימות שלה, למלפפון שזז בעוז בתוכי. אני אוחזת חזק את הישבן שלה, היד חלקלקה מזיעה, אני נועצת ציפורניים, התענוג מטפס לרמות בלתי נסבלות כמעט. אני לא יכולה לנשום, ופתאום זה מציף אותי, אני מקווה שגם אותה, אבל אני מאבדת שליטה, אני כולי עונג, אני מפטירה אנחה, כולי נדרכת, הגב מתקמר כאילו מעצמו. אני שומעת צעקה, אבל לא איכפת לי. קר לי וחם לי ופתאום – דממה. הגוף שלי רועד ומתרפה. כמו מתוך חלום אני מרגישה איך היא רועדת לרגע וקורסת מעליי מתנשמת. אני פותחת עיניים ורואה איך היא מסתכלת לתוכי. אני חשופה לגמרי. היא מחייכת. "זה היה טוב", אני מצליחה ללחוש אחרי רגע ארוך. היא מהנהנת. "אני לא יכולה להזיז כלום, כולי שלווה ענוגה" אני מוסיפה מילים. "ששששש" היא לוחשת ונושקת לי רכות. היא מתכרבלת בתוכי, המלפפון שלה עדיין בתוכי ואני פועמת סביבו. נרגעת לאיטי. אנחנו שותקות ומתנשפות. האינטימיות עמוקה כל כך שאנחנו מפחדות לשבור אותה במילים, בתנועות. רגע ארוך עובר. לאט היא יוצאת מתוכי, נשכבת לצידי. אני מניחה את ראשי בשקע האהוב עליי מעל הכתף שלה כשהיד שלה מחבקת. אני מתבוננת בפניה בפרופיל. היא כל כך יפה. אור הנרות מרצד על פניה, הכל יפה כל כך מסביב. תמיד יש לה רעיונות מדהימים כל כך. אומץ יש לה לנסות אותם, להגשים את החלומות והתשוקות. אני פותחת עיניים. החדר שלי מביט בי. הנרות שמסביב נראים עלובים ביחס לנרות של אז, אבל כשהגוף שלי נרעד בתנודות אחרונות של עונג אני מחייכת, מרגישה את המלפפון בתוכי וצועקת כשאני גומרת שוב. כשהרוח שורקת בחלונות והאוויר הופך יבש במיוחד אני זוכרת אותה. ככה, בכל שנה, ביחד עם רוחות הסתיו המזרחיות עולה ניחוחה באפי. כשזה קורה אני נכנסת לי מתחת לשמיכות חמושה במלפפון ארוך וקריר, עוצמת עיניים, מדמיינת ונזכרת... יעל

|מוקדש לחוקית כמובן|

 

[החוקית]

לא יפה...

לבקש ממני לקרוא בעבודה ועוד פעמיים מה? אין רחמים? עוד שעה אני בבית כבר אמרתי תתכונני?

 

[יעל נור]

רחמים? אני?

[נו ברור שיש, בכל זאת קיבלתי רק 25% מופקרות במשאל הגדול...] איזה כייף שאת בבית. יעל

|ותודי שאת לא מצטערת שקראת בעבודה, זה בטוח יותר טוב משאר הדברים שיש לך לקרוא במשך היום|