עוד שנה עברה
יום אחרי. עוד שנה עברה לבד. את החלפת הקידומת עברתי, כמובן, בצבא. בעיצומה של האינתיפאדה לא היה ממש זמן לחגוג. בערב מצאתי את עצמי מנהלת שיחות נפש עם ידיד טוב, שהביע נכונות להיות הרבה יותר מידיד, אבל לשנינו היה ברור שזה לא ילך. ביומי הראשון כבת "עשרים פלוס" גיליתי כמה החיים לא הוגנים. בעודי מלקקת את פצעי הפרידה מהחבר הבוגר והרציני הזמינו אותי חברים לחגוג את היומולדת במסיבה, בה תיכננו להכיר לי חבר של חבר. ההיכרות לא יצאה לפועל, לאחר שאדיוט אחד שנסע קצת מהר מדי גרם לכך שאת הלילה אבלה במיון. בשנה שעברה הרמתי הפקה. דבקתי באמרה הידועה (והמדוייקת להכאיב) "אם אין אני לי - מי לי", הזמנתי מקומות במועדון נחשב עם מלצרים מזמרים והזמנתי את חברי הקרובים, שהרעיפו עלי ועל בני/בנות זוגם/ן אהבה רבה. ועכשיו... עד הרגע האחרון לא היה ברור לי מה ומו, אבל היה ברור שזה יהיה שונה. פסטיבל חגיגות ה-23 היה מהנה ומבדר. את כניסתי לגיל הבוגר והמבאס משהו העברתי בחברת חברים טובים ושתיה רבה - אך שוב, ללא חבר. את המתנה שתכננתי לקבל מההורים - שעון, שימנה את דקות רווקותי, קיבלתי לבסוף מעובר אורח חמוד שהיה מתחיל איתי, אלמלא היה בן 30+ וגרוש+. בשבוע שקדם זכיתי להצעות שזמן רב לא זכיתי להם, במקומות שלא הכי ציפיתי להם. גם בערב היומולדת עצמו, לאחר שמספרי טלפון הועברו אלי דרך המלצריות,ואחרי שבעיצומה של השכרות שיתפתי את חבריי בעובדה שבקרוב ייתכן שסוף סוף אני אתמסד - ועם בחור שמאוד נראה לי, מצא לנכון חברו הטוב של בנזוגה של חברתי הטובה, להציע לי לשבת איתו לבד על כוס בירה בהזדמנות. ואפילו בערב למחרת, כשישבתי עם חברים בפאב האהוב עלינו, נשלחו לעברי מבטים מכיוון של אחד... שאפילו שרון הייתה לוקחת. ומה רבה הייתה הפליאה בקרב הנוכחים כשהבחור קם, העיף מבט אחרון והלך לדרכו מבלי לומר מילה. בהקשר זה אציין גם עד כמה התאכזבתי מאנשים מסויימים פה בפורום, שידעו על היומולדת שלי ולא טרחו לאחל לי כלום (גם לא במסרים). אני רק מקווה שבשנה הבאה כשאצא לחגוג את יום הולדתי ה-24, יהיה איתי מי שיחבק וישמור שלא אשתכר ויעניק לי את המתנה היפה מכולן - את אהבתו.
יום אחרי. עוד שנה עברה לבד. את החלפת הקידומת עברתי, כמובן, בצבא. בעיצומה של האינתיפאדה לא היה ממש זמן לחגוג. בערב מצאתי את עצמי מנהלת שיחות נפש עם ידיד טוב, שהביע נכונות להיות הרבה יותר מידיד, אבל לשנינו היה ברור שזה לא ילך. ביומי הראשון כבת "עשרים פלוס" גיליתי כמה החיים לא הוגנים. בעודי מלקקת את פצעי הפרידה מהחבר הבוגר והרציני הזמינו אותי חברים לחגוג את היומולדת במסיבה, בה תיכננו להכיר לי חבר של חבר. ההיכרות לא יצאה לפועל, לאחר שאדיוט אחד שנסע קצת מהר מדי גרם לכך שאת הלילה אבלה במיון. בשנה שעברה הרמתי הפקה. דבקתי באמרה הידועה (והמדוייקת להכאיב) "אם אין אני לי - מי לי", הזמנתי מקומות במועדון נחשב עם מלצרים מזמרים והזמנתי את חברי הקרובים, שהרעיפו עלי ועל בני/בנות זוגם/ן אהבה רבה. ועכשיו... עד הרגע האחרון לא היה ברור לי מה ומו, אבל היה ברור שזה יהיה שונה. פסטיבל חגיגות ה-23 היה מהנה ומבדר. את כניסתי לגיל הבוגר והמבאס משהו העברתי בחברת חברים טובים ושתיה רבה - אך שוב, ללא חבר. את המתנה שתכננתי לקבל מההורים - שעון, שימנה את דקות רווקותי, קיבלתי לבסוף מעובר אורח חמוד שהיה מתחיל איתי, אלמלא היה בן 30+ וגרוש+. בשבוע שקדם זכיתי להצעות שזמן רב לא זכיתי להם, במקומות שלא הכי ציפיתי להם. גם בערב היומולדת עצמו, לאחר שמספרי טלפון הועברו אלי דרך המלצריות,ואחרי שבעיצומה של השכרות שיתפתי את חבריי בעובדה שבקרוב ייתכן שסוף סוף אני אתמסד - ועם בחור שמאוד נראה לי, מצא לנכון חברו הטוב של בנזוגה של חברתי הטובה, להציע לי לשבת איתו לבד על כוס בירה בהזדמנות. ואפילו בערב למחרת, כשישבתי עם חברים בפאב האהוב עלינו, נשלחו לעברי מבטים מכיוון של אחד... שאפילו שרון הייתה לוקחת. ומה רבה הייתה הפליאה בקרב הנוכחים כשהבחור קם, העיף מבט אחרון והלך לדרכו מבלי לומר מילה. בהקשר זה אציין גם עד כמה התאכזבתי מאנשים מסויימים פה בפורום, שידעו על היומולדת שלי ולא טרחו לאחל לי כלום (גם לא במסרים). אני רק מקווה שבשנה הבאה כשאצא לחגוג את יום הולדתי ה-24, יהיה איתי מי שיחבק וישמור שלא אשתכר ויעניק לי את המתנה היפה מכולן - את אהבתו.
