שחר של עמית
New member
עוד קצת חומר למחשבה
גם אם כבר נמאס... בכל זאת - עוד דעה בנושא המדובר. העדפה מתקנת לכל האמהות ביבי רוצה לחנך את האמהות החד-הוריות וכוונתו רצויה, אבל גם המורה הנמרץ ביותר לא ישיג דבר מבלי שתלמידותיו יזכו לעזרי לימוד בוויכוח על חובת החברה כלפי אמהות חד-הוריות נעשה שימוש גם בנימוק הבא: התמיכה המופרזת מעודדת גירושים, כי המתגרשים יודעים שהחברה תעמיס על עצמה חלק מהנטל הכלכלי הכרוך במעשה שלהם. לכאורה, נתמכת הטענה הזאת בשכל הישר ובסטטיסטיקה: מאז נחקקו כמה חוקים נדיבים, בראשית העשור הקודם, עלה במהירות מספרן של הנתמכות הגרושות. למה צריך הציבור לשלם עבור תוצאות מעשיהם של מי שאינם מכלכלים את מעשיהם בתבונה ובאחריות? השאלה מרמזת על כך שעל אדם למשוך בעוּלם של נישואים אומללים מפני שהם הפשרה הנבונה בין כיסופים לאושר ובין אחריות. יש קו של דמיון בין הטענה הזאת ובין הטענה שאדם צריך להוליד צאצאים במספר ההולם את יכולתו לפרנסם. אם טיפשותו או ערכיו מניעים אותו להרבות ילדים מעבר לכך, אין לו רשות לדרוש סיוע מן הציבור. נניח להיבט הערכי ורק נאמר שלא בישראל ולא בארצות אחרות הוכח קשר ברור בין גודל התמיכות ובין גודל המשפחות ושיעור הגירושים. הטוענים כי מדיניות רווחה מופלגת בנדיבותה משפיעה על יציבותו של התא המשפחתי המסורתי מצביעים על ריבוי המשפחות החד-הוריות בסקנדינביה. לעומת זאת הם מתעלמים מן הנעשה בארה"ב: רבע מן המשפחות שם הן חד-הוריות ואילו מדיניות הרווחה היא קמצנית ביותר. הדעת נותנת כי גורמים תרבותיים, כגון דבקות במסורת, טיב החינוך המיני, מידת החשיפה לתקשורת, התגברות העיוּר, עלייה ברמת החיים וברמת השכלתן של הנשים משפיעים יותר. כך או כך, המגמות החברתיות בישראל מפגרות בשנים אחדות אחרי המגמות במדינות המערב ולכן נראה כי שיעור המשפחות החד-הוריות בישראל יגדל בהתמדה. גם בעתיד יעמדו נשים בראש 90% מהמשפחות האלה. המדיניות החברתית צריכה להיגזר מהתהליכים שבמציאות ולא מגעגועים אל העבר, שבו נחשבה רק משפחה בראשות זוג נשוי לתקינה. הערכים השתנו – ובעיני הרוב, לטובה. רוב האזרחים דוגלים בזכותן של הנשים לממש את מלוא יכולתן, להשתכר כגבר בעל אותם כישורים, לבטל נישואים מאמללים, לבחור במבנה המשפחתי הרצוי להן וגם ללדת. מצוקתן של אמהות חד-הוריות רבות נובעת מכך שהחברה המודרנית לא תרגמה את ההסכמה הזאת למצוות עשה. בעיקר, במה שנוגע לכך שהטיפול בצאצאים מכביד על מימושן של הזכויות האחרות; האמהות מקדישות שנים רבות לטיפול בדור ההמשך ורק במקרים מעטים הן חולקות במעמסה חלק כחלק עם האבות. השנים האלה הן התקופה שבה נרכשת היכולת להתמודד בשוק-העבודה. לכן מוטל בעצם על החברה לפצות את האמהות על כך שהן יוצאות למירוץ ונטל נוסף על גבן. כלומר, לו היה הצדק שוקק בעולם, צריכה הייתה כל אם ליהנות מהעדפה מתקנת. אבל עד שנמתין לבואו של הצדק המוחלט, נסתפק בתיקונים: אמהות המטפלות בילדים נכים זכאיות לתשלום מלא תמורת עבודת הטיפול הנחסכת מן הקופה הציבורית, וכלל האמהות העובדות ראויות לכך שילדיהן יטופלו במעונות-יום. נכון שאפילו בעולם כמות שהוא מצליחות אמהות רבות להיות "גם יפות וגם אופות", אם מפני שהן מוכשרות ובעלות רצון עז ואם מפני שמשפחות המוצא שלהן היטיבו לציידן במשאבים רבים של חומר ורוח. אבל הנשים העומדות בראש המאבק מייצגות את האחרות. רובן דור שני או שלישי למצוקה, רובן גדלו בבתים שבהם שלטה ידו הכבדה של האב, רובן מעוטות השכלה, רובן נישאו בגיל צעיר מפני שכך ציוו עליהן ערכי הסביבה שבה גדלו, ורובן מתגוררות ברצועת העוני הגיאוגרפית והכלכלית. ביבי רוצה לחנכן וכוונתו רצויה, אבל עד כה לא צייד את חדר הכיתה. גם המורה הנמרץ ביותר לא ישיג דבר מבלי שתלמידותיו יזכו לעזרי לימוד.
גם אם כבר נמאס... בכל זאת - עוד דעה בנושא המדובר. העדפה מתקנת לכל האמהות ביבי רוצה לחנך את האמהות החד-הוריות וכוונתו רצויה, אבל גם המורה הנמרץ ביותר לא ישיג דבר מבלי שתלמידותיו יזכו לעזרי לימוד בוויכוח על חובת החברה כלפי אמהות חד-הוריות נעשה שימוש גם בנימוק הבא: התמיכה המופרזת מעודדת גירושים, כי המתגרשים יודעים שהחברה תעמיס על עצמה חלק מהנטל הכלכלי הכרוך במעשה שלהם. לכאורה, נתמכת הטענה הזאת בשכל הישר ובסטטיסטיקה: מאז נחקקו כמה חוקים נדיבים, בראשית העשור הקודם, עלה במהירות מספרן של הנתמכות הגרושות. למה צריך הציבור לשלם עבור תוצאות מעשיהם של מי שאינם מכלכלים את מעשיהם בתבונה ובאחריות? השאלה מרמזת על כך שעל אדם למשוך בעוּלם של נישואים אומללים מפני שהם הפשרה הנבונה בין כיסופים לאושר ובין אחריות. יש קו של דמיון בין הטענה הזאת ובין הטענה שאדם צריך להוליד צאצאים במספר ההולם את יכולתו לפרנסם. אם טיפשותו או ערכיו מניעים אותו להרבות ילדים מעבר לכך, אין לו רשות לדרוש סיוע מן הציבור. נניח להיבט הערכי ורק נאמר שלא בישראל ולא בארצות אחרות הוכח קשר ברור בין גודל התמיכות ובין גודל המשפחות ושיעור הגירושים. הטוענים כי מדיניות רווחה מופלגת בנדיבותה משפיעה על יציבותו של התא המשפחתי המסורתי מצביעים על ריבוי המשפחות החד-הוריות בסקנדינביה. לעומת זאת הם מתעלמים מן הנעשה בארה"ב: רבע מן המשפחות שם הן חד-הוריות ואילו מדיניות הרווחה היא קמצנית ביותר. הדעת נותנת כי גורמים תרבותיים, כגון דבקות במסורת, טיב החינוך המיני, מידת החשיפה לתקשורת, התגברות העיוּר, עלייה ברמת החיים וברמת השכלתן של הנשים משפיעים יותר. כך או כך, המגמות החברתיות בישראל מפגרות בשנים אחדות אחרי המגמות במדינות המערב ולכן נראה כי שיעור המשפחות החד-הוריות בישראל יגדל בהתמדה. גם בעתיד יעמדו נשים בראש 90% מהמשפחות האלה. המדיניות החברתית צריכה להיגזר מהתהליכים שבמציאות ולא מגעגועים אל העבר, שבו נחשבה רק משפחה בראשות זוג נשוי לתקינה. הערכים השתנו – ובעיני הרוב, לטובה. רוב האזרחים דוגלים בזכותן של הנשים לממש את מלוא יכולתן, להשתכר כגבר בעל אותם כישורים, לבטל נישואים מאמללים, לבחור במבנה המשפחתי הרצוי להן וגם ללדת. מצוקתן של אמהות חד-הוריות רבות נובעת מכך שהחברה המודרנית לא תרגמה את ההסכמה הזאת למצוות עשה. בעיקר, במה שנוגע לכך שהטיפול בצאצאים מכביד על מימושן של הזכויות האחרות; האמהות מקדישות שנים רבות לטיפול בדור ההמשך ורק במקרים מעטים הן חולקות במעמסה חלק כחלק עם האבות. השנים האלה הן התקופה שבה נרכשת היכולת להתמודד בשוק-העבודה. לכן מוטל בעצם על החברה לפצות את האמהות על כך שהן יוצאות למירוץ ונטל נוסף על גבן. כלומר, לו היה הצדק שוקק בעולם, צריכה הייתה כל אם ליהנות מהעדפה מתקנת. אבל עד שנמתין לבואו של הצדק המוחלט, נסתפק בתיקונים: אמהות המטפלות בילדים נכים זכאיות לתשלום מלא תמורת עבודת הטיפול הנחסכת מן הקופה הציבורית, וכלל האמהות העובדות ראויות לכך שילדיהן יטופלו במעונות-יום. נכון שאפילו בעולם כמות שהוא מצליחות אמהות רבות להיות "גם יפות וגם אופות", אם מפני שהן מוכשרות ובעלות רצון עז ואם מפני שמשפחות המוצא שלהן היטיבו לציידן במשאבים רבים של חומר ורוח. אבל הנשים העומדות בראש המאבק מייצגות את האחרות. רובן דור שני או שלישי למצוקה, רובן גדלו בבתים שבהם שלטה ידו הכבדה של האב, רובן מעוטות השכלה, רובן נישאו בגיל צעיר מפני שכך ציוו עליהן ערכי הסביבה שבה גדלו, ורובן מתגוררות ברצועת העוני הגיאוגרפית והכלכלית. ביבי רוצה לחנכן וכוונתו רצויה, אבל עד כה לא צייד את חדר הכיתה. גם המורה הנמרץ ביותר לא ישיג דבר מבלי שתלמידותיו יזכו לעזרי לימוד.