עוד פעם כישלון

עוד פעם כישלון

היי בנות, לא משנה כמה פעמים נכנסתי לכל הפורומים הקיימים על מנת לקבל תמיכה, מידע, תקווה, אני עדיין מרגישה לבד. מכירות את התחושה?
אנחנו אחרי הזרעה רביעית (נראה יותר) שנכשלה. כמו שזה נראה, בדרך להפריית מבחנה. אני כבר לא יודעת מה עדיף - לקוות שהצלחנו, ולפרש כל סימן ככיוון להריון, כולל בדיקות הריון בסתר לפני הזמן ואז לראות ששוב לא הצלחנו, או להפסיק לקוות. אז להפסיק לקוות אי אפשר, כי אנחנו רוצות את זה... במיוחד שכבר יש לנו ילדה מתוקה מתוקה בבית, והשנים חולפות ואני רוצה גם בשבילה עוד.. אבל התהליך קשה. ושוב דמעות. והיחידים שיודעים מעבר לבעל ולמרפאה, הם מקום העבודה, כמה אבסורד. ששם התמיכה היא לא באמת תמיכה כמובן.. כי מספרים כי חייבים.
אבל באמת שהתחושה הזו של החוסר אונים, וזה שעוד חודש הלך, ככ מייאשת אותי. ואפילו אם אספר למשפחה/לחברה קרובה - הרי ההתמודדות עדיין תהיה שלי. ולהיפך - לפעמים אני מעדיפה שלא ידעו. שזה לא תמיד יהיה תלוי באוויר. כי גם ככה הראש שלי כל הזמן בזה.
כולל זה שגם עכשיו, אני כותבת לבד מול המחשב, אחרי הרבה דמעות, ואלכוהול (קצת) והרבה הרבה יאוש ותחושת לבד.
מה לעשות, גברים ונשים מתמודדים עם זה אחרת. אני לא אומרת שלא כואב לבעלי. שהוא לא רוצה או לא מנסה לתמוך. אבל אולי כי מנסה לגרום לי להרגשה טובה יותר, או לא רוצה להראות שכואב לו המון ואולי כי שונים - אבל העובדה היא שאני לא מצליחה לישון בלילות. כל השיחות שבעולם, כל הטיפולים שמחוץ - אני לא מתכוונת לנסות מעבר למרפאת פוריות. שגם ככה קשה. קשה לשמוע את האחות אומרת "את צריכה להיות יותר אופטימית". כאילו אפשר לקוות יותר מממני להריון..
אז למה בכל אופן אני כותבת כאן? אני חושבת שכולנו רוצות לדבר על הרגשות שלנו בצורה הזו. לא משנה כמה תקשורת טובה תהיה לנו עם בני הזוג.
קראתי מקודם על תחושות הבושה העצמית, הכישלון שנשים חשות בטיפולי פוריות שכושלים. כן, גם זה קיים. אז מאיפה לוקחים כוחות נוספים? ישבתי הרגע הרבה זמן ליד המיטה של הבת שלי ובכיתי המון. אני שמה הכל בפרספקטיבה, ויודעת שלפעמים אפילו ילד אחד אין. אבל זה לא נשלט.
ואני לא מבינה מאיפה לקחת את הכוחות לטיפול הבא. כי אעשה אותו - כי אני רוצה וכי זה כמו אוטומט. אבל כשאני קוראת עוד על התהליך, והסכנות, זה מדכא. מעציב. מייאש. מתסכל. גורם לבכי בלתי נשלט. ואני רואה כמה הדרך יכולה עוד להיות ארוכה, ומקווה שלא כך יהיה, אבל גם רואה כמה כוחות יש לבנות אחרות. הלוואי שלי ולבעלי יהיו אותם.
 
מצטערת על השלילי


גם אם השלב הבא הוא הפרייה זה לא סוף העולם, העיקר שיש תקווה ועוד דרכים לנסות להביא ילד לעולם.
אני מאוד חששתי מכל הנושא של הפרייה,הזריקות וכו' וזה לא פשוט-זה מעצבן,כואב, מתסכל אבל גם מעלה את הסיכוי מבחינת הצלחות וגם השד לא נורא כל כך.
&nbsp
כולנו גיבורות

&nbsp
וזה מאוד חשוב בעיני לפרוק מהלב ולשתף, זה עוזר גם אם לפעמים זה לא נראה ככה. עדיף שיהיה למי לפרוק שהוא לא בן הזוג.
 
אישה יקרה

החזרת אותי לסרטים שהייתי בהם ולבדיקות הביתיות שעשיתי ב 4-5 לפנות בוקר עם איחור קל במחזור, מדמיינת את הטוב ונתקלת במציאות.

הפריות זה לא סוף העולם. אני לא יכולה להגיד לך על הזרעות כי "שודרגנו" כמעט מייד והיה לי את זמן הבדיקות לעכל שזו דרכנו מכאן ולהבא.
זה נראה נורא ואיום.. בפועל כשמגיעים לזה, אני מסתכלת על זה כ-סיכוי.
זה מה שזה. טיפול = סיכוי.

חשוב ללכת למומחה לבעיה הספציפית שלכם (זרע/שחלות פוליציסטיות/רזרבה) ומשם להמשיך.

מאחלת לך שהדרך תהיה קצרה.
 

אמאלוסי

New member


ממש מבינה את היאוש שלך. אבל עוד לא ניסית הכל - כל עוד יש עוד שיטה - IVF, אז יש פתח לתקווה. וגם, את בת 36, נכון ? זה לא גיל "מופלג".
מאיפה לקחת כוחות ? אני עושה הכל על אוטומט - הולכת לרופא, קונה מה שצריך, מזריקה מה שצריך.
וגם, ניסים קורים, נכון ? אז בואי נקווה שיקרה גם לנו...
 

בלונזית

New member
מציעה

התהליך הוא שוחק ברמות ומצריך תעצומות נפש. אבל... אפשר להיעזר בפסיכולוג בקבוצת תמיכה בקופה וכד׳ זה עוזר לדבר על זה ואל תחמירי עם עצמך- כוחותיך לא נבחנים באותו רגע של שבר, אלא ביכולת שלך להמשיל הלאה
 

פאשון

New member
זה קשה נורא

וזה שיש לך ילדה בבית לא הופך את זה לקל יותר. הילדה שלך אינו פרס ניחומים.
אני יודעת שזה קשה. זה מתיש. זה חוסר וודאות וזה מייאש.
אני יכולה לספר לך על בעלי שרק בחודשים האחרונים הבנתי כמה הוא מתמודד שונה ממני. השיא הגיע לפני השאיבה שרבנו נורא ושיחה עם חברה מקסימה עזרה לי להבין את זוית המבט שלו. ואז דברנו. שקפתי לו מה אני מרגישה ומה גרם לו להתנהג איך שהוא התנהג. התקשורת בינינו ידעה עליות ומורדות וחייבים לדבר על הדברים. אני גם חושבת שזמן איכות זוגי הוא חשוב. ילדה בבית ותוסיפי לזה טיפולים. הזוגיות נפגעת באופן בלתי נמנע. צאו ביחד. דברו על הדברים. לי עוזר לצאת איתו לבית קפה לאורחת בוקר טובה ולשפוך.
אני מצטערת בשבילך על הדרך שאת עוברת. לא קל....
 
למעלה