ברוטוס ברוטוס
New member
עוד פוסט סטנדרטי
כשאתה בן 25 ולא עשית כלום כשאתה נופל בין כל הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והעובדים הסוציאליים של המערכת הציבורית שכל כך עמוסים עד שהם רואים דרכך כשאתה מחכה 4 שעות כי "אתה נראה יותר טוב מהאחרים" כשאין לך אנרגיה לעשות כלום אחרים חושבים שזה עצלנות גם אתה חושב ככה עמוק בפנים כשאתה לא יכול לספר לה למה אתה לא יכול לבוא ליום הולדת שלה כשאתה יודע שתהיה שם לחוץ ויהיה לך רע כשאתה מרגיש שכל מה שאתה רוצה כשאתה פוגש אותה זה חיבוק של שעות ושאתה חרד לצאת החוצה למקומות כשאתה מזיע כשאתה אובססיבי כשאתה מנסה לצאת מהמעגל וללמוד באוניברסיטה ושוב נופל כשאנשים שהיו איתך בתיכון מזמן הרחק קדימה במירוץ הגדול של החיים כשהכול מרגיש נכון וטהור רק ברגעים של עצב עמוק ורחמים עצמיים כשהפתרון שקופץ הוא התאבדות כשזה קורה הרבה יותר מבעבר כשאתה מרגיש שאתה מלא רעל וסרטן בפנים כשאתה נגעל מעצמך ולא משנה איך תשנה את ההופעה כשהילד הרזה שהיית הופך לשמן כי אין לך את האנרגיה לעשות משהו כשאתה צובר עשרות עיתונים שההגיון אומר שלעולם לא תקרא כשאתה מעולם לא יכולת להסתכל במראה בשוויון נפש כששום דבר לא מותיר עליך חותם ומוציא אותך מהמעגל והדפוסים שלך כששוב האופציה שישר קופצת לראש ומנחמת היא להתאבד כשאין לך אהבה להעניק לאחרים כשאתה בז לעצמך על החולשה הפתטית שלך כשאתה עייף ממילים ומתחיל להבין שגם הן נטולות משמעות כשאתה מלא ביקורת ושנאה לעצמך לאחרים כשאתה רוצה רק לברוח ולא יודע לאן לישון להכנס לרחם, לאינקובטור ולנעול את המיכסה כשאתה מרגיש כמו ילד ומפחד כמו ילד כשמזמן היית אמור להיות גבר אם מישהו יודע בכלל מה זה גבר ואיך הוא אמור להיות כשאתה מבין שאתה לבד ואין באמת מישהו שתמיד יהיה איתך, שיעדיף את טובתך על טובתו כשבא לך לבלוע כדורים רק כדי שיבינו, שיתחברו לכאב שלך, כדי לפרוץ את האטימות, כדי שהמערכת תתייחס לצרכים שלך כי אתה "נוטה לאובדנות" אבל משום מה אתה מפחד לגרום לעצמך נזק פיזי בלתי הפיך כשאתה מת לצרוח את עצמך אבל לא יודע איך כשאתה יודע שגם מה שנכתב עכשיו הוא מילים מרפרפות במרחב וירטואלי שיגררו רק כמה מילים מנחמות, משפטי הזדהות פושרים "פרווה", וכמה משפטים מנוסחים רשמית של מתנדבי "סהר" בנוסח זהיר וידוע מראש
כשאתה בן 25 ולא עשית כלום כשאתה נופל בין כל הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והעובדים הסוציאליים של המערכת הציבורית שכל כך עמוסים עד שהם רואים דרכך כשאתה מחכה 4 שעות כי "אתה נראה יותר טוב מהאחרים" כשאין לך אנרגיה לעשות כלום אחרים חושבים שזה עצלנות גם אתה חושב ככה עמוק בפנים כשאתה לא יכול לספר לה למה אתה לא יכול לבוא ליום הולדת שלה כשאתה יודע שתהיה שם לחוץ ויהיה לך רע כשאתה מרגיש שכל מה שאתה רוצה כשאתה פוגש אותה זה חיבוק של שעות ושאתה חרד לצאת החוצה למקומות כשאתה מזיע כשאתה אובססיבי כשאתה מנסה לצאת מהמעגל וללמוד באוניברסיטה ושוב נופל כשאנשים שהיו איתך בתיכון מזמן הרחק קדימה במירוץ הגדול של החיים כשהכול מרגיש נכון וטהור רק ברגעים של עצב עמוק ורחמים עצמיים כשהפתרון שקופץ הוא התאבדות כשזה קורה הרבה יותר מבעבר כשאתה מרגיש שאתה מלא רעל וסרטן בפנים כשאתה נגעל מעצמך ולא משנה איך תשנה את ההופעה כשהילד הרזה שהיית הופך לשמן כי אין לך את האנרגיה לעשות משהו כשאתה צובר עשרות עיתונים שההגיון אומר שלעולם לא תקרא כשאתה מעולם לא יכולת להסתכל במראה בשוויון נפש כששום דבר לא מותיר עליך חותם ומוציא אותך מהמעגל והדפוסים שלך כששוב האופציה שישר קופצת לראש ומנחמת היא להתאבד כשאין לך אהבה להעניק לאחרים כשאתה בז לעצמך על החולשה הפתטית שלך כשאתה עייף ממילים ומתחיל להבין שגם הן נטולות משמעות כשאתה מלא ביקורת ושנאה לעצמך לאחרים כשאתה רוצה רק לברוח ולא יודע לאן לישון להכנס לרחם, לאינקובטור ולנעול את המיכסה כשאתה מרגיש כמו ילד ומפחד כמו ילד כשמזמן היית אמור להיות גבר אם מישהו יודע בכלל מה זה גבר ואיך הוא אמור להיות כשאתה מבין שאתה לבד ואין באמת מישהו שתמיד יהיה איתך, שיעדיף את טובתך על טובתו כשבא לך לבלוע כדורים רק כדי שיבינו, שיתחברו לכאב שלך, כדי לפרוץ את האטימות, כדי שהמערכת תתייחס לצרכים שלך כי אתה "נוטה לאובדנות" אבל משום מה אתה מפחד לגרום לעצמך נזק פיזי בלתי הפיך כשאתה מת לצרוח את עצמך אבל לא יודע איך כשאתה יודע שגם מה שנכתב עכשיו הוא מילים מרפרפות במרחב וירטואלי שיגררו רק כמה מילים מנחמות, משפטי הזדהות פושרים "פרווה", וכמה משפטים מנוסחים רשמית של מתנדבי "סהר" בנוסח זהיר וידוע מראש