לא משנה איך קוראים לזה.
כשאני רואה את בעלי החיים שלי אני לא מגיבה באופן שכלתני ומתוכנן, אלא אני מגיבה מתוך דחף רגשי. אולי לא נכון לקרוא לזה אינסטינקט, אולי שם אחר יותר מתאים. מה שהיה חשוב לי להדגיש שאלה תגובות או תחושות טבעיות וספונטניות, שלא ממש יש לי שליטה עליהן, הן פשוט צצות. זה לא שאני אומרת לעצמי: אה, יש כאן בעל חיים, בואו נחשוב רגע איך נכון להרגיש כלפיו או להתייחס אליו. מה פתאום שאקרא לו תינוקי או פוציניו מוציניו כי הרי ברור שהוא לא בן אדם. או, לחילופין, אז מה שהוא לא בן אדם? הוא עדיין חביב מאוד אז זה בסדר אם אקרא לו בשמות חיבה שנותנים לתינוקות. אני כל הזמן מודעת לזה שמדובר בחיית מחמד ולא באדם, זה תמיד ברקע, ויחד עם זאת התגובה שגורמת לי להרעיף עליהם חיבה בצורה כזאת היא לגמרי טבעית, ספונטאנית ולא מתוכננת, לא משהו שאני משקיעה בו מחשבה מודעת.