ים של אורות
New member
עוד יום (טריגר רק בסוף).
את תסיימי משמרת, עם רגליים כואבות, אבל הרגשת סיפוק ותועלת, ותלכי הביתה. אימא תציע שתאכלו בחוץ, במסעדה, אחותך תחליט שהיא לא רוצה ללכת למסעדה שאת בחרת, כי היא מפחדת להפסיד אוטובוס, שיש לה לקחת, עוד שעתיים מאותה נקודה, והיא בלחץ, (כי היא לא מבינה שזה מלא זמן, גם אם מסבירים לה 4 פעמים), ואפילו שהמרחק בין 2 האופציות (התחנה ה"רחוקה" וה"קרובה") הוא 5 דקות נסיעה בדיוק. אחרי בכי ועצבים שלה,רק שלה, (את כבר רגילה לשלוט בעצמך, להתאפק, מישהו צריך להתאפק, כי אתם רוצים להנות, ואם תתעצבני, לא יצא כלום, רק תריבו ויהיה חרא), היא משתכנעת לבוא למסעדה שבחרת. בדרך היא תבכה, בדיוק שתעברו עם האוטו ליד איפה שאת עובדת, בדיוק מתי שכל הילדים של התיכון שם, יוצאים החוצה לרחוב, בדיוק יהיה עצור, בדיוק יהיו 4 מכוניות לפניך, כדי שכולם יוכלו להסתכל טוב טוב לתוך האוטו, לראות את אחותך בוכה וצועקת, ואימא מרגיעה ומסבירה, שיש זמן, שלא תילחץ, היא לא תאחר. ואת תתכווצי בכיסא, אולי תעצמי את העיניים, אולי תסיטי מבט הצידה, "זה לא את, זה היא, אין ממה להתבייש, הם לא מזהים אותך, לא רואים אותך, לאף אחד לא אכפת, זה בסדר, זה בסדר"-תרגיעי את עצמך. בדיוק כשתקבלו את התפריט, אחותך תגלה שהיא לא מוצאת את הפלאפון שלה, והיא לא מוכנה לחכות שנייה, היא חייבת ללכת באותו הרגע, לחפש את הפלאפון באוטו, אז תנשמי עמוק, שתלך, בעיה שלה, לא שלך, ברוך השם אלוהים התערב, היא מצאה אותו שם. (אם לא עוד הייתם הולכים הביתה לחפש, או יושבים במסעדה עם פרצוף חמוץ שלה כל הזמן, מבטים בשעון). את תשבי שם, ותתנהל שיחה דו כיוונית, אחותך ואימך, בינן לעצמן, ואת תאכלי ותשתקי, תחכי להזדמנות להגיד משהו, לספר משהו, להיות נוכחת, כל הזמן הזה, השיחה תתנהל סביב אחותך, דברים שקשורים לחברות שלה, לדיור המוגן שלה, לנסיעה הקרבה שלה. כשתתחילי כבר לספר קצת, איך עבר עלייך היום בעבודה, או על לקוח מעצבן במיוחד, אימא תהיה חייבת בדיוק לטעום מהצלחת של אחותך, ולשאול אותך שאלה שמתייחסת למשפט שאמרת לפני 5 דקות, מה שמבהיר לך, שלא מקשיבים לך. את מדברת לאוויר, את אוויר. ואז, היא תהיה חייבת ללכת לשירותים, בדיוק באמצע המשפט, היא תקום ותלך. את תגידי משהו כמו "יופי שמקשיבים לי", מה שיגרור התנצלויות, ורגשות אשם אולי, אבל לא יעזור לך, את כבר מרגישה מיותרת.
ולא משנה כמה יתנצלו, וכמה ינסו, ומה יגידו, ומה יעשו, את כבר 23 שנה, מרגישה מיותרת, דחויה, מקום שני, אוויר, מעין דבר שאמור להתקיים בעצמו ולבדו, להיות ולהקשיב, אבל שלא ירגישו. כי זה מכביד מדי, כי אין מקום, כי כל מילה שלך, כל תשומת לב אלייך, לוקחת להם, לאימא בעיקר, את רגעי השקט, רגעי השקט שצריכים, אחרי כל האינטנסיביות סביב אחותך. זה לדבר כדי לפרוק קצת, כדי לקחת קצת, רק קצת, כי גם אני צריכה, ולראות את העייפות בעיניים, את התשישות, את החוסר כוח וחשק להקשיב. (ואני יודעת שזו רגישות שלי, בגלל הכל, ולא אמור להיות אכפת לי, אבל גם כאן, בזמן האחרון, אני מרגישה אוויר, בגלל הרבה דברים, ואני יודעת שאני לא עוזרת המון כמו פעם, אבל אמרו שזה גם מותר, ואני יודעת שאני כותבת מתוך כאב אחר, ישן, עמוק, אבל זה פצע פתוח, וזה מלח על הפצעים, סליחה, אבל הייתי חייבת לכתוב את זה). ואני לא אתפלא אם לא יהיו תגובות. כי מה כבר אפשר לומר לי?. ומה אני רוצה שיגידו?. כלום. אני רק רוצה לדעת שקראו. שיש מישהו שיודע.
(ואם חייב להכניס הפרעת אכילה לזה, כדי שיהיה רלוונטי), אז אכלתי, ולא הקאתי, וזו כבר לא ממש אופציה, רק מעין בדיחה לעצמי, לזכור שהקאתי כבר במסעדה הזו, כאילו משהו מאחורה זוכר, שזה היה, שואל, אם אפשר שוב?. ולהכניס את הבטן אחרי האוכל, ולהרגיש שאני נראית בחודש תשיעי, אפילו שאני לא נושמת מהבטן שבפנים, ולתהות מה עשיתי שגרם לה לצאת ככה, איזה אכילה סיגלתי לעצמי שהביאה עליי את הגוף בצורתו הנוכחית, להרגיש שהלוואי והבטן הזו לא הייתה, וכמה היה יכול להיות נפלא בלי הבטן, ולזכור שאין דבר כזה. וכל זה לא יביא אותי לשום שינוי, לשום כפיפות בטן, שאני מזמן לא עושה, כי הם מזכירים לי עבר רחוק מדי, קשה מדי, של אנורקסיה, ולא להצליח לקלוט, שעכשיו, מותר, אפילו רצוי, אפילו צריך, את הכפיפות בטן האלה. ואני לא מסוגלת. (כמו שמשא אמרה פעם, אפילו שעה בחדר כושר, בצורה בריאה ומותרת, יכולה לכאוב, כי הקצוות החדים של ההפרעה סורטים, מזכירים, דברים כואבים מדי).
את תסיימי משמרת, עם רגליים כואבות, אבל הרגשת סיפוק ותועלת, ותלכי הביתה. אימא תציע שתאכלו בחוץ, במסעדה, אחותך תחליט שהיא לא רוצה ללכת למסעדה שאת בחרת, כי היא מפחדת להפסיד אוטובוס, שיש לה לקחת, עוד שעתיים מאותה נקודה, והיא בלחץ, (כי היא לא מבינה שזה מלא זמן, גם אם מסבירים לה 4 פעמים), ואפילו שהמרחק בין 2 האופציות (התחנה ה"רחוקה" וה"קרובה") הוא 5 דקות נסיעה בדיוק. אחרי בכי ועצבים שלה,רק שלה, (את כבר רגילה לשלוט בעצמך, להתאפק, מישהו צריך להתאפק, כי אתם רוצים להנות, ואם תתעצבני, לא יצא כלום, רק תריבו ויהיה חרא), היא משתכנעת לבוא למסעדה שבחרת. בדרך היא תבכה, בדיוק שתעברו עם האוטו ליד איפה שאת עובדת, בדיוק מתי שכל הילדים של התיכון שם, יוצאים החוצה לרחוב, בדיוק יהיה עצור, בדיוק יהיו 4 מכוניות לפניך, כדי שכולם יוכלו להסתכל טוב טוב לתוך האוטו, לראות את אחותך בוכה וצועקת, ואימא מרגיעה ומסבירה, שיש זמן, שלא תילחץ, היא לא תאחר. ואת תתכווצי בכיסא, אולי תעצמי את העיניים, אולי תסיטי מבט הצידה, "זה לא את, זה היא, אין ממה להתבייש, הם לא מזהים אותך, לא רואים אותך, לאף אחד לא אכפת, זה בסדר, זה בסדר"-תרגיעי את עצמך. בדיוק כשתקבלו את התפריט, אחותך תגלה שהיא לא מוצאת את הפלאפון שלה, והיא לא מוכנה לחכות שנייה, היא חייבת ללכת באותו הרגע, לחפש את הפלאפון באוטו, אז תנשמי עמוק, שתלך, בעיה שלה, לא שלך, ברוך השם אלוהים התערב, היא מצאה אותו שם. (אם לא עוד הייתם הולכים הביתה לחפש, או יושבים במסעדה עם פרצוף חמוץ שלה כל הזמן, מבטים בשעון). את תשבי שם, ותתנהל שיחה דו כיוונית, אחותך ואימך, בינן לעצמן, ואת תאכלי ותשתקי, תחכי להזדמנות להגיד משהו, לספר משהו, להיות נוכחת, כל הזמן הזה, השיחה תתנהל סביב אחותך, דברים שקשורים לחברות שלה, לדיור המוגן שלה, לנסיעה הקרבה שלה. כשתתחילי כבר לספר קצת, איך עבר עלייך היום בעבודה, או על לקוח מעצבן במיוחד, אימא תהיה חייבת בדיוק לטעום מהצלחת של אחותך, ולשאול אותך שאלה שמתייחסת למשפט שאמרת לפני 5 דקות, מה שמבהיר לך, שלא מקשיבים לך. את מדברת לאוויר, את אוויר. ואז, היא תהיה חייבת ללכת לשירותים, בדיוק באמצע המשפט, היא תקום ותלך. את תגידי משהו כמו "יופי שמקשיבים לי", מה שיגרור התנצלויות, ורגשות אשם אולי, אבל לא יעזור לך, את כבר מרגישה מיותרת.
