עוד חדשה
הי, ביום רביעי לפני שבוע (איך שהזמן עובר מהר), לא ראו דופק באולטרסאונד. הייתי בשבוע 10, כשלפי גודל העובר, לבו נדם כבר בשבוע 7. למזלי, הרופא שלי הצליח לקבוע לי תור לגרידה כבר ליום שישי בצהריים. התברר לי שהרופא שלי פשוט נשמה טובה. הוא ליווה אותי אחרי ה"ניתוח" לחדר התאוששות , ישב לידי וניגב לי את הדמעות עד שקראו לבעלי. בשבת קמתי לבוקר שמשי , עם תחושת הקלה ענקית, ועם "אושר" גדול בלב. הייתי באופוריה. למחרת הגיעה הנפילה. הבכי שאי אפשר לעצור, תחושת הכאב שאי אפשר להעביר למי שלא עבר את זה. כל היום היו טלפונים מאנשים שניסו לנחם. באיזשהו שלב פשוט ניתקתי את הטלפונים. עכשיו אני בשלב הכעס על העולם ועל הנשים המאושרות וההריוניות שבו. למה ההריון של החברה שלי שהגיע בטעות, נמשך כרגיל והכל בסדר. היא שכל כך לא רצתה את ההריון הפתאומי והלא מתוכנן שלה, ממשיכה הלאה, ואני שכל כך חיכיתי ורציתי את הילד הזה, הייתי צריכה לחוות את האכזבה הזו. נמאס לי לשמוע את כולם אומרים לי : "העיקר שיש לך 3 ילדים בריאים בבית". ו"לא נורא, אם תחליטי שאת עוד רוצה תיכנסי להריון שוב". ו"להרבה נשים זה קורה". כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות בהריון שוב. סופרת את הימים עד למחזור הבא. פתאום עכשיו מתחילות להגיע כל המחשבות הפחידות של מה יקרה אם לא אוכל להיכנס להריון שוב? ומה אם ייקח לי הרבה זמן להיקלט? מישהי כתבה פה קודם שכל מה שהיא רוצה זה שיקשיבו לה. גם אני מרגישה שכל מה שאני רוצה זה רק לדבר על מה שעברתי, ולספר כמה כואב לי בלב, ושהכאב הפיזי הוא זניח לעומת הנפש הפצועה. וכמו שאחרות אמרו: הקנאה יוצאת מהחורים. פתאום כולן מסביב בהריון. כל אישה שנייה שעוברת מולי ברחוב בהריון. ורק אצלי יש עדיין את הבטן הקטנה שמבצבצת לה ומזכירה לי שאני כבר לא. עד לפני שבוע הייתי מאושרת שהכל מסתדר לי כמו שאני רוצה , שלושה הריונות שהתחילו מתי שרציתי, הסתיימו בדיוק בתאריך הלידה המשוער שאמר הרופא, 3 ילדים בריאים ויפים (טפו, טפו, טפו). מאיפה הגיעה עכשיו הפלה? הרי אצלי הכל בסדר. מה קורה איתי? מה עשיתי לא בסדר הפעם? מין תחושת אשמה נוראית שלא מפסיקה. זהו. ארוך, קצת מבולבל. נכתב מתוך סערת רגשות, אבל יצא.
הי, ביום רביעי לפני שבוע (איך שהזמן עובר מהר), לא ראו דופק באולטרסאונד. הייתי בשבוע 10, כשלפי גודל העובר, לבו נדם כבר בשבוע 7. למזלי, הרופא שלי הצליח לקבוע לי תור לגרידה כבר ליום שישי בצהריים. התברר לי שהרופא שלי פשוט נשמה טובה. הוא ליווה אותי אחרי ה"ניתוח" לחדר התאוששות , ישב לידי וניגב לי את הדמעות עד שקראו לבעלי. בשבת קמתי לבוקר שמשי , עם תחושת הקלה ענקית, ועם "אושר" גדול בלב. הייתי באופוריה. למחרת הגיעה הנפילה. הבכי שאי אפשר לעצור, תחושת הכאב שאי אפשר להעביר למי שלא עבר את זה. כל היום היו טלפונים מאנשים שניסו לנחם. באיזשהו שלב פשוט ניתקתי את הטלפונים. עכשיו אני בשלב הכעס על העולם ועל הנשים המאושרות וההריוניות שבו. למה ההריון של החברה שלי שהגיע בטעות, נמשך כרגיל והכל בסדר. היא שכל כך לא רצתה את ההריון הפתאומי והלא מתוכנן שלה, ממשיכה הלאה, ואני שכל כך חיכיתי ורציתי את הילד הזה, הייתי צריכה לחוות את האכזבה הזו. נמאס לי לשמוע את כולם אומרים לי : "העיקר שיש לך 3 ילדים בריאים בבית". ו"לא נורא, אם תחליטי שאת עוד רוצה תיכנסי להריון שוב". ו"להרבה נשים זה קורה". כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות בהריון שוב. סופרת את הימים עד למחזור הבא. פתאום עכשיו מתחילות להגיע כל המחשבות הפחידות של מה יקרה אם לא אוכל להיכנס להריון שוב? ומה אם ייקח לי הרבה זמן להיקלט? מישהי כתבה פה קודם שכל מה שהיא רוצה זה שיקשיבו לה. גם אני מרגישה שכל מה שאני רוצה זה רק לדבר על מה שעברתי, ולספר כמה כואב לי בלב, ושהכאב הפיזי הוא זניח לעומת הנפש הפצועה. וכמו שאחרות אמרו: הקנאה יוצאת מהחורים. פתאום כולן מסביב בהריון. כל אישה שנייה שעוברת מולי ברחוב בהריון. ורק אצלי יש עדיין את הבטן הקטנה שמבצבצת לה ומזכירה לי שאני כבר לא. עד לפני שבוע הייתי מאושרת שהכל מסתדר לי כמו שאני רוצה , שלושה הריונות שהתחילו מתי שרציתי, הסתיימו בדיוק בתאריך הלידה המשוער שאמר הרופא, 3 ילדים בריאים ויפים (טפו, טפו, טפו). מאיפה הגיעה עכשיו הפלה? הרי אצלי הכל בסדר. מה קורה איתי? מה עשיתי לא בסדר הפעם? מין תחושת אשמה נוראית שלא מפסיקה. זהו. ארוך, קצת מבולבל. נכתב מתוך סערת רגשות, אבל יצא.