עוד בולמוס...

[y a l d a 1 7]

עוד בולמוס...

אחרי תקופה יחסית שקטה הרגשתי כבר טוב... קצת שלווה אבל כ"כ כואב עכשיו למה זה טוב? למה אני הורסת את עצמי? הסתכלתי במראה ואמרתי שאני נראית בסדר. אז למה עכשיו אני מרגישה כמו פרה? ולמה שוב זה קורה לי? החלונות שנסגרים, הארונות שמתרוקנים... מה גורם לי לאכול ולפוצץ את עצמי גם שאני בכלל לא רעבה? לעשות לעצמי עוד רע? עוד נזק? ויושבת כאן ואוכלת... לא אוכלת כמו בן אדם שפוי, כמו בן אדם רגיל הגזמתי הגזמתי לגמרי זה לא בראש שלי לא מאמינה שעשיתי את זה לעצמי. אין דבר שהייתי רוצה יותר מלהקיא עכשיו. אבל זה לא יקרה. אני רוצה לשים לזה סוף. האמנתי כבר שיש תקווה האמנתי שאני יצא מזה. אבל כל פעם חוזרת אחורה. אוף... כואב כואב כואב

 

[התקווה שבתוכי]

ילדה

לפעמים יש נפילות, החוכמה היא לצאת מהן. לדעת לאסוף את הכוחות, ולהתרומם למעלה. הדרך היחידה להמנע מבולומוסים היא שמירה על תפריט מאוזן, אבל גם כשקורה בולמוס, אל תשברי, חיזרי לתפריט שלך. וכמו שאמרת "אין דבר שהייתי רוצה יותר מלהקיא עכשיו. אבל זה לא יקרה" זו בדיוק המחשבה! היאחזי בה... ככה, לאט לאט, את תצאי מהבולומוסים, אף אחד לא מבטיח שזה יהיה בגרף של עלייה, ישנן ירידות! שימרי על עצמך ילדונת איתך תמיד

 

[y a l d a 1 7]

את צודקת

מחר יום חדש, לא ככה? מחר אני אתחיל מחדש. פשוט כ"כ רע לי עם זה שנשברתי, לא צפיתי את זה. היה לי קצת שקט, זה עשה לי טוב אני מרגישה שכל פעם עד שנהייה לי טוב, הוא חומק ממני בשניות. כ"כ נמאס לי מהמצב הזה, מהמחלה הזאת. אני רק רוצה להיות בריאה רק רוצה להיות ילדה רגילה רק רוצה לחיות... אבל לחיות באמת. כי יש תקופות שהמחלה לוקחת לי את החיים, שאני לא מתפקדת, שאני לא בן אדם אני לא רוצה את זה. רוצה שמחת חיים זה בקשה גדולה? כנראה שכן. לא חושבת שאני בן אדם רע, אבל אולי באמת לא מגיע לי? אחרת אין לי דרך להסביר את המצב. תודה

 

[טובלת באור]

אני רוצה לענות על זה

לא רק שמחר יום חדש, כבר עכשיו יש רגע חדש. לא צריך לחכות למחר. לקום, לשפשף ברכיים ברוק, להמשיך הלאה בדיוק ככתוב. את רוצה להיות ילדה בריאה - זה נפלא. את רוצה להיות ילדה רגילה - בשביל זה את חייבת להשלים עם זה שכרגע יש לך הפרעה. וכשיש הפרעה, כדי להבריא, צריך לטפל בה. אין חוכמות. את רוצה שמחת חיים? אין "ארוחות חינם" [תרתי משמע...]. צריך להשקיע בשביל שמחת חיים. את צריכה להביא את הפתרון אליך, הפתרון לא ינחת עלייך מהשמיים. ואני מאד מבקשת ממך לזנוח את התיאוריה שהמחלה שלך היא עונש על זה שאת בן אדם רע. זו שטות גמורה. יש ילדים שחולים בסרטן, אז מה זה אומר עליהם? שהם רעים ובגלל זה מגיע להם? אבל הם עדיין תינוקות, מה הם כבר הספיקו לעשות בחיים שזה מגיע להם??? את ככה, כי אלו הקלפים שחילק לך אלוהים. זה מה יש, ועם זה את צריכה לנצח. את חייבת לבחור את הבחירות שלך בחיים. במה תבחרי היום, בהחלמה או במחלה?

 

[חי זר]

../images/Emo24.gif

"אלו הקלפים שחילק לך אלוהים. זה מה יש, ועם זה את צריכה לנצח." תודה על זה, טובי. כל כך.

 

[טובלת באור]

../images/Emo24.gif../images/Emo92.gif

 

[lital172]

ילדה שלי, חשוב לי לענות לך גם על זה.

קשה לך עם זה שנשברת וזה טבעי אבל את חייבת לזכור שלא הכי ילך חלק שלפעמים יש נפילות בדרך וצריך לדעת איך להתחזק מהן ולהמשיך הלאה. כמו שטובי שלנו אמרה זה הקלפים שאלוהים חילק לנו ובזה אנחנו צריכים לעשות שיהיה טוב לדעת להתגבר על הנפילות והפחדים ולצאת אל החיים להתמודד איתם. כמו שאמרת את הבן האדם האחרון שאני יגיד עליו שהוא רע. למה את חשובת שלא מגיע לך? את רק רוהצ הליות מאושרת רק רוצה שמחת חיים ושיהיה לך טוב וזה לא הרבה לבקש. ויבוא יום ותזכי לזה ותהיי הכי מאושרת בעולם. רק אל תוותרי. קורה שיש נפילה עכשיו את צריכה לקום ממנה ולהמשיך הלאה לדלת הבאה. בתקווה שהיא תהיה דלת של בריאות ואהבה. בבקשה אל תשברי. את חשובה לי ולנו מאוד.

 

[טובלת באור]

../images/Emo18.gif טריגר מעלי

ילדה יקרה, התשובה לשאלות ה"למה" ששאלת פשוטה מאד: ככה. כי את סובלת מהפרעת אכילה. כי את משתמשת באוכל כדי לפתור בעיות אחרות, ומן הסתם, לא ממש מצליחה [כמו רובנו כאן בפורום]. השאלה היא לא למה, אלא איך. איך לצאת מזה. את לא אוכלת כמו בן אדם שפוי, כי את לא יכולה, כי יש לך הפרעה, מחלה, או איך שתקראי לזה. זה כמו שתשאלי מישהו שיש לו סוכרת "למה יש לך סוכר גבוה". למה יש לו? כי הוא חולה! אותו דבר את. את לא הזמנת את המחלה הזאת ולא ביקשת אותה להיכנס לחייך, אבל היא כאן, ועכשיו צריך לחשוב ולראות איך מטפלים בה ואיך מתמודדים איתה. אם תקיאי עכשיו, רק תחמירי את המצב ותרחיבי את המעגל החולה אצלך. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עכשיו זה לתכנן את הארוחה הבאה לפי התפריט ולא לקזז ממנה כלום. להמשיך הלאה ללא צומות או הקאות. רק ככה תוכלי לשבור את המעגל החולה הזה. ויש תקווה. בטח שיש. את תצאי מזה. את לא חוזרת אחורה. את פשוט מועדת קצת בדרך, אבל אני מאמינה שאת בדרך הנכונה, אם כבר היו לך ימים נקיים. פשוט לקום, לנגב את הברכיים, ולהמשיך הלאה בדרך. אין לך ברירה אחרת.

טובי

 

[y a l d a 1 7]

דומי

מקווה שזה בסדר שאני קוראת לך ככה... כבר די התרגלתי. תראי, אני מבינה כ"כ את מה שאת כותבת. וזה לא פעם ראשונה שאני כותבת הודעה כזאת בפורום, לגבי בולמוס, ומגיבים לי בצורה דומה. למרות שבכל זאת אני מרגישה כל פעם את הצורך לבוא ולפרוק מחדש. קשה לי להתמודד עם זה שזה קרה. באיזשהו מקום הייתי גאה בעצמי, על זה שהצלחתי להמנע מהבולמוסים האלה במשך תקופה... ועכשיו שזה חזר. אני מרגישה שנפלתי, שחזרתי אחורה. אני מפחדת. אני לא רוצה לחזור לדכאונות האלה. אני מפחדת כ"כ. אז אני לא מאושרת, לא יכולה להגיד את זה אבל אחרי תקופה ארוכה הצלחתי להגיד סופסוף שלא רע לי. אז למה אני חוזרת לשם? את צודקת, זה לא משנה. מה שמשנה זה איך אני יוצאת מהמצב הזה. ולצערי אין לי תשובה לזה. ואת בטח תחזרי עכשיו לתשובה הרגילה שלך.. באמצעות טיפול. אבל אני באמת לא יכולה ללכת עכשיו לטיפול, לא מסוגלת. רוצה להתמודד עם הדברים בעצמי. זה יותר מידי קשה

 

[טובלת באור]

ילדונת ../images/Emo201.gif

נתחיל מהשם - אין לי בעיה שתמשיכי לקרוא לי דומי אם את אוהבת את השם הזה

תראי. אני אספר לך משהו על עצמי. כשאני מצליחה לשמור על יום נקי מאכילת יתר כפייתית, אצלנו באו. איי קוראים לזה "המנעות". המנעות מאכילת יתר כפייתית היא בעצם התאפקות מלאכול מאכלים שגורמים לנו בולמוס ו/או להגזים בכמויות ו/או לאכול בשעות שלא מתאימות, לאכול על רגשות, ואצל חלקנו זה לצום / לקזז / להקיא [אצלי לא]. בכל פעם שמישהו מאיתנו משתף בקבוצה ואומר שיש לו כך וכך ימים נקיים [לא כולנו סופרים, אני אישית לא סופרת] או שירד כך וכך קילוגרמים במשקל [אין שום צורך לשתף בזה, אבל יש בכל זאת כאלה שרוצים] - אנחנו מקפידים להוסיף "בחסד האל", כדי לזכור שבעצם ההמנעות שלנו היא פרי של עבודת תכנית ושקורים ניסים. אנחנו לא מתגאים בעצמנו על יום נקי, פשוט, כי לא יכולנו להביא אותו לעצמנו בזכות עצמנו בלבד. אנחנו עושים עבודה רוחנית עם עצמנו ועם אחרים. אני לא יכולה לשמור על יום נקי ללא החברים מהתכנית, מאמנת האוכל שלי, והכוח העליון שלי. ומכיון שאני לא מתגאה בעצמי על יום נקי, אלא פשוט שמחה בו ומודה עליו, אני גם לא גוערת בעצמי כשיש פה ושם מעידות, כשאני אוכלת יותר מדי, למשל. אני זוכרת שאני רק בן אדם, אני אנושית, יש לי הפרעת אכילה, וזה קורה. אני בתכנית של התקדמות, לא שלמות. וזה שאכלתי בארוחה אחת יותר מדי? אז מה! אני קמה, מנגבת את הברכיים, מספרת למישהו מהתכנית שאכלתי יותר מדי, ומדפדפת הלאה, לארוחה הבאה. בלי קיזוזים, בלי ספירת קלוריות, בלי צומות והרעבות וחלילה הקאות!!! אם אני רוצה באמת לשבור את המעגל הזה של אכילת יתר כפייתית, אסור לי לקזז וכו'. זה פשוט אסור, כי הגוף אחר כך ידרוש את הפיצוי שלו, ויהיה עוד בולמוס. למזלי אני לא נוגעת בחומרים הממכרים שלי כבר כמעט שלוש שנים, שזה נס בפני עצמו, לא מבינה איך זה קורה לי. אבל אכילת יתר פה ושם בהחלט עדיין יש. אני לא מושלמת. יש סטיות, אבל יש לי דרך. יש לי תכנית. יש לי לאן לחזור. אני לא נשארת עם זה לבד. אני באה ומספרת ומשתפת ואני לא מתביישת בעצמי, כי לא פשעתי נגד האנושות. אין לי מה להתבייש. זה לא שאני נורא מתגאה בעצמי, אבל אני מיד מתעשתת ועושה את הפעולות שאני צריכה לעשות כדי להחלים. וכן, אני בעד טיפול, אבל מאד בעד התכנית גם. שנים ארוכות מאד של טיפול לא הצליחו לעשות לי מה שעשתה לי התכנית בשלוש השנים שאני בתוכה [והשינויים התחילו מאד מהר, והם נמשכים מאד לאט, ובעצם כל החיים]. את רוצה להתמודד עם הדברים בעצמך? בבקשה. נסי! אם תצליחי, שתפי אותי איך עשית זאת. אני, באופן אישי, לא יכולה לבד. בשום פנים ואופן לא יכולה. ניסיתי, לא הלך.

ט.

 

[the silence girl1]

ילדונת...

זו הייתה נפילה. ואת יודעת שאת יכולה גם לקום ממנה. ואת יכולה לבחור לקום ממנה. תשמרי על עצמך.

 

[y a l d a 1 7]

אני אנסה

כי השגתי משהו ולא כדאי לותר עליו, נכון? מחר יום חדש. יהיה בסדר. כבר אמרתי שאני לא אקיא. ואני לא יקח כדורים מזיקים. אבל... אולי להפחית באוכל זה כן פיתרון? קשה לי בלי זה. אני עייפה, כואב לי. בדמעות בעיניים. רק רוצה שיהיה בסדר. רוצה רק לצאת מזה. אני שבורה... ש-ב-ו-ר-ה וכ"כ עצוב להגיד שזה בגלל אוכל מזון... משהו שאמורים להתקיים ולהנות ממנו למה אותי הוא צריך להרוס? אני שונאת אוכל שונאת אוכל ועצוב לי עם זה... סליחה תודה סיילנס

 

[the silence girl1]

ילדונת...

לא. זה לא הפיתרון. שתינו יודעות את זה. אני כל כך מקווה שתתני לעצמך את ההזדמנות שיהיה בסדר. תעשי שיהיה בסדר. את רוצה. זו ההתחלה. ומחר יום חדש. שבוע חדש. תעשי לך שבוע נעים. תשמרי עלייך.. (ואל תתנצלי. אין לך על מה. באמת)

 

[y a l d a 1 7]

מקווה שאני אצליח.

התחלה חדשה. אולי התחלה של משהו טוב? נקווה. רק שלא תהייה התחלה של משהו עוד יותר רע. פחדתי להגיד שטוב, פחדתי להגיד שבסדר. כי מהרגע שאני מבינה שאני מרגישה ככה, ההרגשה הזאת הולכת ומתחלפת עם הרגשה כ"כ הרבה יותר גרועה. זאת לא פעם ראשונה. לא טעיתי, לא טעיתי. רציתי לקוות שכן. ואני רק רוצה לקוות שאני אצליח. מאמינה, לא מאמינה, מבולבלת. תודה על הכל את מקסימה!

 

[the silence girl1]

ילדונת..

מקווה איתך ובשבילך שתצליחי. ואני יודעת שזה אפשרי. באמת שכן. למרות הקושי. תשמרי עלייך.

 

[JuSt A GiRl 94]

ילדה ../images/Emo24.gif

אין לי מה לומר לך חוץ מזה שאני כל-כך מזדהה איתך

מנפילות לומדים לעמוד....מקווה שעכשיו את קצת יותר טוב.

 

[y a l d a 1 7]

תודה ילדה

תודה שאת פה בשבילי... עצוב לי לקרוא רק שאת מזדהה אותי... כי אני יודעת אישית כמה לי זה קשה. הלוואי ואני אצליח לעמוד. מרגישה שנפלתי חזק, וזה כואב. תודה

 

[JuSt A GiRl 94]

../images/Emo25.gif

את תצליחי לעמוד, אני בטוחה =]

 

[lital172]

ילדה יקרה שלי.

כמו שכולן כבר אמרו לך. זאת נפילה והחוכמה היא לקום ממנה להודות שטעינו ולהמשיך הלאה ולא לוותר. מה הדבר שתמיד מחזיר אותך אחורה? אולי תנסי לכתוב קצת איך את מרגישה. בבקשה אל תאבדי את התקווה שלך. ולפי דעתי את צריכה טפיול שילמדו אותך כלים איך להתמודד עם נפילות ולקום מהן. מקווה שלא פגעתי. אני מאמינה בך תמיד. תאמיני בעצמך. את יכולה לקום ממנה. אל תשברי

 

[y a l d a 1 7]

ליטלי

אני מבינה את זה שצריך לקום, והגבתי על זה גם לבנות, פשוט... זה לא קל. בכלל... כל ההתמודדות עם המחלה/הפרעה הזאת לא קלה בכלל. לא יודעת מה מחזיר אותי אחורה, לא יודעת מה גורם לזה. אולי זה ההרגשה שפתאום נהייה טוב ושקט, והדכאונות קצת מרפים. אני לא רוצה לחזור לבולמוסים, לא רוצה להשמין ולא רוצה לשנוא אץ עצמי ולא רוצה לשנוא את החיים שלי ולא רוצה להיות כ"כ בדכאון עד כדי ככה שלא מתחשק לי לעשות כלום ולא מתחשק לי לתפקד ואני גם לא יכולה. נמאס לי... כל פעם לפול מחדש. אני רק בן אדם אני רק ילדה אני לא יכולה להתמודד עם כל זה. ודווקא בתקופה האחרונה אמרתי שאני מאמינה בעצמי שאני אצא מזה שיהיה בסדר. אבל אם כל פעם אני אומרת את זה ונופלת בסוף מחדש, אז למה זה שווה? אני לא יכולה ללכת עכשיו לטיפול. לא פגעת, את לא היחידה שאמרה לי את זה. אני לא יכולה אבל. תודה שאת מאמינה בי, אני כבר לא יודעת למה להאמין. חשבתי שאני מאמינה, אבל אולי שוב חזרתי להיות חסרת אונים. אוף... תודה!