JustAThrowAway
New member
עדיין פגועה משיחה מלפני שנה
מתנצלת מראש על האורך, ניסיתי לתת כמה שיותר פרטים שאולי רלוונטיים.
בן הזוג ואני ביחד מזה כשנה וחצי, שנינו במחצית השנייה של שנות העשרים לחיינו. נפגשנו דרך אתר היכרויות.
סביב הפגישות הראשונות הוא הראה התלהבות אבל די מהר היא דעכה. בשלב הזה עוד לא הכרנו לעומק ולא רציתי להציק, אבל אחרי כשלושה חודשים החלטתי להעלות את הנושא. הוא אמר ששוקל להיפרד, שלא מרגיש שמתגעגע אליי כשאנחנו לא ביחד, שההודעות שאני שולחת לו רציניות מדי ושהוא מפנטז על נשים אחרות. שאלתי אם הוא מעוניין שננסה לעבוד על הדברים, והוא השיב שכן ושרוצה שניפגש לעיתים יותר קרובות (כדי לפתור את בעיית חוסר הגעגוע?). הייתה לי הרגשה שהוא לא לגמרי גלוי איתי (לאור רצף הסיבות המוזרות ולא קשורות זו לזו שנתן, ובמיוחד לא הבנתי למה הוא מתרגש מפנטזיות על נשים אחרות – ידוע לי שזה דבר שכיח), אבל החלטתי לעשות את המירב מצידי להשתפר בהתאם למה שאמר שמפריע לו.
כחצי שנה אחרי שנפגשנו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו (דבר שרציתי לומר עוד קודם אבל דחיתי לאור ההרגשה שהוא לא הולך להגיד את זה בחזרה). פה הוא אמר שחלק ממנו רוצה להיפרד, וחלק ממנו רוצה לעבור לגור ביחד, שוב חזר על כך שאני לא "קלילה" כמו בנות זוג קודמות ושמפנטז על נשים אחרות. שוב ניסיתי להבין ממנו אם הוא רוצה לנסות לעבוד על הדברים, והבהרתי לו שאם הוא מעוניין להיפרד זה בסדר, אבל הוא צריך לומר את המילים ולקבל את ההחלטה ולא להיות פסיבי ולחכות שזה יבוא ממני. הוא החליט שלא רוצה להיפרד בינתיים (חשוב לציין שאני באמת חושבת שלא הפעלתי עליו לחץ רגשי במהלך השיחה, לא היו בכי/צעקות). בשלב הזה כבר הייתי די מוטרדת מהצורה שבה הדברים התנהלו, מהתחושה שאני מפספסת משהו שהוא לא אומר וכמובן מהתחושה שהרגשות שלי חד צדדיים. בכל זאת החלטתי שהוא שווה צ'אנס נוסף, והייתי לפני נסיעה די ארוכה לחו"ל בלעדיו (שתוכננה מראש) וקיוויתי שבשובי לשנינו יהיו יותר תובנות.
לצערי צדקתי – כמה ימים אחרי שחזרתי מחו"ל הוא שלח לי הודעה שהוא חושב שהוא מדוכא. מדובר בהצהרה שאני לוקחת מאוד ברצינות (לאור התמודדות עם דיכאון של אנשים קרובים בעבר, וכן, כנראה שאני כה רצינית וכבדה מדי כמו שהוא חשב). הצעתי שניפגש ונדבר על כך. בפגישה הזו יצא סוף סוף המרצע מן השק. הוא התחיל בכך שמרגיש שיכול לדבר איתי על הכל, שמרגיש רגוע ושלו איתי... והמשיך בכך ששם לב שירדתי כמה קילוגרמים במהלך הטיול ואמר שמרגיש שנמשך אליי יותר ככה, שרוצה שארד עוד במשקל כדי שיימשך אליי יותר, שמפנטז על נשים שרואה ברחוב בגלל שלא נמשך אליי, שמרגיש שחיי הסקס שלנו משעממים (ועד אותה נקודה ניסיתי יותר מפעם אחת לדבר איתו על מה אוהב ומה רוצה שנעשה נתקלתי בחומה בצורה וחשבתי שהוא פשוט ביישן וסגור מהבחינה הזו) והדובדבן שבקצפת, שלא אמר לי שהוא אוהב אותי עד כה בגלל המשקל שלי.
[הערת ביניים – תמיד אמרו לי שיש לי עיניים יפות ופנים יפות אבל תמיד סבלתי מעודף משקל וטונות של חוסר ביטחון שבאים עם זה. מאז תחילת שנות העשרים שלי המשקל שלי היה יציב למדי, על ערך שמבחינת BMI נחשב "עודף משקל". בהחלט הייתי שמחה להוריד כמה קילוגרמים נוספים, אבל עד השיחה הזאת הייתי בתהליך של לתפוס את עצמי כפחות "ברווזון מכוער" (במערכת היחסים הקודמת בן הזוג אמר לי לעיתים קרובות כמה אני יפה בעיניו) ולהגיע למקום של פחות שנאה עצמית (דבר שקריטי בעיניי לירידה במשקל). בן הזוג לעומתי עם כרס בירה קטנטנה אבל במשקל תקין לחלוטין ותמיד היה (וגם לחלוטין לא מבין מה כרוך בירידה במשקל, מבחינתו זה "לעשות יותר ספורט" וגמרנו), ומהרגע הראשון היה מאוד מושך בעיניי ולא היססתי לומר לו את זה.]
השיחה הזאת הותירה אותי שבורת לב, מאוד כועסת (כי לגמרי לגיטימי בעיניי לא להמשיך מערכת יחסים על בסיס חוסר משיכה – אבל זה משהו שצריך להיעשות אחרי סדר גודל של שלוש פגישות, לא אחרי שנה ביחד שבה אני חושבת לתומי שאין בעיה מהבחינה הזאת) ומאוד פגועה (אין כמו האמירה "לא יכול לומר לך שאני אוהב אותך בגלל המשקל שלך" כדי לגרום למישהו להרגיש שהוא לא שווה כלום). התייעצתי עם כמה וכמה חברים, תוך ניסיון לצטט את המילים שלו מהשיחה במדויק ולא לעוות אותן בגלל שאני פגועה. קיבלתי מנעד תגובות שנע בין "אני לא יכול/ה להגיד לך מה לעשות" העדין יחסית ובין "תזרקי אותו עכשיו". ברוח התגובות המתונות יותר פתחתי עם בן הזוג שיחה נוספת שבה הוא סיפר שמההתחלה קיווה שארד במשקל והתאכזב לגלות שזה לא קורה והרצאה דוחה על ההבדל בין "יפה" ו"סקסית". בשלב הזה לא יכולתי להתאפק והבהרתי לו (שעד אז לא הבין כמה נפגעתי) כמה אני קרובה ללהיפרד ממנו. הוא התחיל לבכות, אמר שהוא כן אוהב אותי ושהוא מבין שלא תמיד אפשר לקבל "מצויין" וצריך להסתפק ב"טוב מאוד".
בקרוב לשנה שעברה מאז השיחה האחרונה הזאת, הגישה שלו כלפיי וכלפי מערכת היחסים השתנתה ב-180 מעלות. הוא מגלה הרבה יותר חיבה, אומר שהוא אוהב, הציע שנעבור לגור ביחד (מה שעשינו וללא בעיות מיוחדות שהתעוררו עד כה). על פניו, הכל טוב. אבל... אני לא חושבת שעבר יום אחד מאז השיחה הזאת שבו לא חשבתי עליה. אני כועסת על עצמי שלא נפרדתי ממנו אז. מרגישה כבחירה שניה, כפשרה. מרגישה שהוא כנראה הבין שפגע בי והרגיש רדוד אבל לא חושבת שהגיוני שחוסר המשיכה שלו השתנה עקב ההבנה הזו. אני מוטרדת יותר מתמיד מהמשקל שלי (לא עליתי במשקל מאז אבל גם לא ירדתי ואני תוהה אם באופן תת מודע אני מנסה להעניש אותו), וכל פעם שהוא לא מעוניין בסקס משוכנעת שזה כי הוא לא נמשך. תהיתי אם לשתף אותו ברגשות שלי (אני לא חושבת שהוא מודע לכך שעדיין מדובר באישיו מבחינתי), עד כה לא עשיתי את זה מתוך חוסר רצון להזכיר לו כמה הוא פגע בי, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני לא יודעת מה אפשר יהיה להשיג מהשיחה הזו – אם יגיד שהוא כן נמשך, לא חושבת שאוכל להאמין לו. אם יגיד שהוא לא נמשך, ההרגשה המגעילה מהפעם הקודמת שאמר את זה תחזור, רק גרועה הרבה יותר לאור השנה ש"בזבזתי" מאז.
אחרי כל החפירה הזאת אומר שכבר החלטתי כצעד ראשון להתחיל טיפול (פרטני). אין ספק שחוסר הביטחון שלי הוא קרקע פוריה שהחריפה את הבעיה הזאת.
ובכל זאת לאחר לא מעט חודשים של קריאה שקטה בפורום הזה אשמח לדעות נוספות – האם העובדה שאני מוטרדת מהנושא עדיין היא לגמרי בלתי סבירה (אולי אני צריכה לנסות לאמץ גישה של – כל עוד הוא נשאר איתי זו החלטה שלו)? האם כדאי כן לאזור אומץ ולפתוח את הנושא מולו?
אשמח לכל דעה/תובנה, תודה למי ששרד עד כה
מתנצלת מראש על האורך, ניסיתי לתת כמה שיותר פרטים שאולי רלוונטיים.
בן הזוג ואני ביחד מזה כשנה וחצי, שנינו במחצית השנייה של שנות העשרים לחיינו. נפגשנו דרך אתר היכרויות.
סביב הפגישות הראשונות הוא הראה התלהבות אבל די מהר היא דעכה. בשלב הזה עוד לא הכרנו לעומק ולא רציתי להציק, אבל אחרי כשלושה חודשים החלטתי להעלות את הנושא. הוא אמר ששוקל להיפרד, שלא מרגיש שמתגעגע אליי כשאנחנו לא ביחד, שההודעות שאני שולחת לו רציניות מדי ושהוא מפנטז על נשים אחרות. שאלתי אם הוא מעוניין שננסה לעבוד על הדברים, והוא השיב שכן ושרוצה שניפגש לעיתים יותר קרובות (כדי לפתור את בעיית חוסר הגעגוע?). הייתה לי הרגשה שהוא לא לגמרי גלוי איתי (לאור רצף הסיבות המוזרות ולא קשורות זו לזו שנתן, ובמיוחד לא הבנתי למה הוא מתרגש מפנטזיות על נשים אחרות – ידוע לי שזה דבר שכיח), אבל החלטתי לעשות את המירב מצידי להשתפר בהתאם למה שאמר שמפריע לו.
כחצי שנה אחרי שנפגשנו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו (דבר שרציתי לומר עוד קודם אבל דחיתי לאור ההרגשה שהוא לא הולך להגיד את זה בחזרה). פה הוא אמר שחלק ממנו רוצה להיפרד, וחלק ממנו רוצה לעבור לגור ביחד, שוב חזר על כך שאני לא "קלילה" כמו בנות זוג קודמות ושמפנטז על נשים אחרות. שוב ניסיתי להבין ממנו אם הוא רוצה לנסות לעבוד על הדברים, והבהרתי לו שאם הוא מעוניין להיפרד זה בסדר, אבל הוא צריך לומר את המילים ולקבל את ההחלטה ולא להיות פסיבי ולחכות שזה יבוא ממני. הוא החליט שלא רוצה להיפרד בינתיים (חשוב לציין שאני באמת חושבת שלא הפעלתי עליו לחץ רגשי במהלך השיחה, לא היו בכי/צעקות). בשלב הזה כבר הייתי די מוטרדת מהצורה שבה הדברים התנהלו, מהתחושה שאני מפספסת משהו שהוא לא אומר וכמובן מהתחושה שהרגשות שלי חד צדדיים. בכל זאת החלטתי שהוא שווה צ'אנס נוסף, והייתי לפני נסיעה די ארוכה לחו"ל בלעדיו (שתוכננה מראש) וקיוויתי שבשובי לשנינו יהיו יותר תובנות.
לצערי צדקתי – כמה ימים אחרי שחזרתי מחו"ל הוא שלח לי הודעה שהוא חושב שהוא מדוכא. מדובר בהצהרה שאני לוקחת מאוד ברצינות (לאור התמודדות עם דיכאון של אנשים קרובים בעבר, וכן, כנראה שאני כה רצינית וכבדה מדי כמו שהוא חשב). הצעתי שניפגש ונדבר על כך. בפגישה הזו יצא סוף סוף המרצע מן השק. הוא התחיל בכך שמרגיש שיכול לדבר איתי על הכל, שמרגיש רגוע ושלו איתי... והמשיך בכך ששם לב שירדתי כמה קילוגרמים במהלך הטיול ואמר שמרגיש שנמשך אליי יותר ככה, שרוצה שארד עוד במשקל כדי שיימשך אליי יותר, שמפנטז על נשים שרואה ברחוב בגלל שלא נמשך אליי, שמרגיש שחיי הסקס שלנו משעממים (ועד אותה נקודה ניסיתי יותר מפעם אחת לדבר איתו על מה אוהב ומה רוצה שנעשה נתקלתי בחומה בצורה וחשבתי שהוא פשוט ביישן וסגור מהבחינה הזו) והדובדבן שבקצפת, שלא אמר לי שהוא אוהב אותי עד כה בגלל המשקל שלי.
[הערת ביניים – תמיד אמרו לי שיש לי עיניים יפות ופנים יפות אבל תמיד סבלתי מעודף משקל וטונות של חוסר ביטחון שבאים עם זה. מאז תחילת שנות העשרים שלי המשקל שלי היה יציב למדי, על ערך שמבחינת BMI נחשב "עודף משקל". בהחלט הייתי שמחה להוריד כמה קילוגרמים נוספים, אבל עד השיחה הזאת הייתי בתהליך של לתפוס את עצמי כפחות "ברווזון מכוער" (במערכת היחסים הקודמת בן הזוג אמר לי לעיתים קרובות כמה אני יפה בעיניו) ולהגיע למקום של פחות שנאה עצמית (דבר שקריטי בעיניי לירידה במשקל). בן הזוג לעומתי עם כרס בירה קטנטנה אבל במשקל תקין לחלוטין ותמיד היה (וגם לחלוטין לא מבין מה כרוך בירידה במשקל, מבחינתו זה "לעשות יותר ספורט" וגמרנו), ומהרגע הראשון היה מאוד מושך בעיניי ולא היססתי לומר לו את זה.]
השיחה הזאת הותירה אותי שבורת לב, מאוד כועסת (כי לגמרי לגיטימי בעיניי לא להמשיך מערכת יחסים על בסיס חוסר משיכה – אבל זה משהו שצריך להיעשות אחרי סדר גודל של שלוש פגישות, לא אחרי שנה ביחד שבה אני חושבת לתומי שאין בעיה מהבחינה הזאת) ומאוד פגועה (אין כמו האמירה "לא יכול לומר לך שאני אוהב אותך בגלל המשקל שלך" כדי לגרום למישהו להרגיש שהוא לא שווה כלום). התייעצתי עם כמה וכמה חברים, תוך ניסיון לצטט את המילים שלו מהשיחה במדויק ולא לעוות אותן בגלל שאני פגועה. קיבלתי מנעד תגובות שנע בין "אני לא יכול/ה להגיד לך מה לעשות" העדין יחסית ובין "תזרקי אותו עכשיו". ברוח התגובות המתונות יותר פתחתי עם בן הזוג שיחה נוספת שבה הוא סיפר שמההתחלה קיווה שארד במשקל והתאכזב לגלות שזה לא קורה והרצאה דוחה על ההבדל בין "יפה" ו"סקסית". בשלב הזה לא יכולתי להתאפק והבהרתי לו (שעד אז לא הבין כמה נפגעתי) כמה אני קרובה ללהיפרד ממנו. הוא התחיל לבכות, אמר שהוא כן אוהב אותי ושהוא מבין שלא תמיד אפשר לקבל "מצויין" וצריך להסתפק ב"טוב מאוד".
בקרוב לשנה שעברה מאז השיחה האחרונה הזאת, הגישה שלו כלפיי וכלפי מערכת היחסים השתנתה ב-180 מעלות. הוא מגלה הרבה יותר חיבה, אומר שהוא אוהב, הציע שנעבור לגור ביחד (מה שעשינו וללא בעיות מיוחדות שהתעוררו עד כה). על פניו, הכל טוב. אבל... אני לא חושבת שעבר יום אחד מאז השיחה הזאת שבו לא חשבתי עליה. אני כועסת על עצמי שלא נפרדתי ממנו אז. מרגישה כבחירה שניה, כפשרה. מרגישה שהוא כנראה הבין שפגע בי והרגיש רדוד אבל לא חושבת שהגיוני שחוסר המשיכה שלו השתנה עקב ההבנה הזו. אני מוטרדת יותר מתמיד מהמשקל שלי (לא עליתי במשקל מאז אבל גם לא ירדתי ואני תוהה אם באופן תת מודע אני מנסה להעניש אותו), וכל פעם שהוא לא מעוניין בסקס משוכנעת שזה כי הוא לא נמשך. תהיתי אם לשתף אותו ברגשות שלי (אני לא חושבת שהוא מודע לכך שעדיין מדובר באישיו מבחינתי), עד כה לא עשיתי את זה מתוך חוסר רצון להזכיר לו כמה הוא פגע בי, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני לא יודעת מה אפשר יהיה להשיג מהשיחה הזו – אם יגיד שהוא כן נמשך, לא חושבת שאוכל להאמין לו. אם יגיד שהוא לא נמשך, ההרגשה המגעילה מהפעם הקודמת שאמר את זה תחזור, רק גרועה הרבה יותר לאור השנה ש"בזבזתי" מאז.
אחרי כל החפירה הזאת אומר שכבר החלטתי כצעד ראשון להתחיל טיפול (פרטני). אין ספק שחוסר הביטחון שלי הוא קרקע פוריה שהחריפה את הבעיה הזאת.
ובכל זאת לאחר לא מעט חודשים של קריאה שקטה בפורום הזה אשמח לדעות נוספות – האם העובדה שאני מוטרדת מהנושא עדיין היא לגמרי בלתי סבירה (אולי אני צריכה לנסות לאמץ גישה של – כל עוד הוא נשאר איתי זו החלטה שלו)? האם כדאי כן לאזור אומץ ולפתוח את הנושא מולו?
אשמח לכל דעה/תובנה, תודה למי ששרד עד כה