עדויות ממקור ראשון על מלחמת העולם ה
עדויות ממקור ראשון על מלחמת העולם השניה-דוברי רוסית בוקר טוב לכולם מכיוון שגם היסטוריה צבאית של מלחמת העולם וגם היסטוריה של רוסיה "הולכים" חזק כאן, אני מניח שזה המקום לפתור שאלה שנראית די חשובה בעיני. אחרי לא מעט שנים של קריאת המקורות על ההיסטוריה הצבאית של המלחמה בחזית המזרחית, וגם גישה ללא מעט מקורות מידע עליהם מתבססים הספרים והמחקרים "הקונבנציאונליים", יש לי שליטה לא רעה בהיסטוריוגרפיה של המלחמה ובסוג המקורות, אפיים והאמינות היחסית של סוגי מקורות. גם החיבורים הסמי פופולריים שיצאו לאחרונה ("מלחמתה של רוסיה", "נפילת ברלין" "היבריס / נמסיס") מרבים להשתמש במקורות שונים ומגוונים ולציין אותם – הסיבה העקרית לכך היא שהמקורות הקלאסיים (עדויות של עדי ראיה ראשיים, מסמכים וכו') "נטחנו" במידה רבה ע"י מחקרים קודמים, במידה והמקורות היו זמינים כמובן. משב הרוח המרענן ביותר במחקרים משנות ה-90 המאוחרות, היה זרם מידע ועדויות שבאו מאחורי מסך הברזל לשעבר. עדי ראיה ראשיים (עם גרסאות שעובדו פחות ע"י המישטר), מסמכי ארכיונים, תיקי חקירה של הנ.ק.ו.ד ולא מעט עדי ראיה זוטרים, האירו באור חדש לא מעט אירועים שעד היום היו ידועים דרך עיניהם של הגרמנים, בעלות הברית ועדים אקראיים שעברו למערב לאחר המלחמה. פרשת הקרבות על אדמת גרמניה ב-1945, היא דוגמא מאלפת לכך: בחיבורים שמלפני שנות ה-90, המאורעות מוצגות תמיד ללא שזווית הראיה הלא פוליטית של הצד הרוסי באה בהם לידי ביטוי. מבחינת המישטר הסובייטי, ה"פטרובניקי" נלחמו באומץ עילאי משולב בהגינות לאוכלוסיה, הגנרלים עשו מה שנכון, המשאבים הצבאיים הופנו למקום הנכון וגם האירועים ההיסטוריים (השוליים מבחינת החשיבות ההיסטורית אבל מאוד פיקנטיים בכל זאת) של אחרוני הנאצים בברלין, הוצגו בהקשר של "איך הדברים היו צריכים להתרחש" ולא איך שהדברים התרחשו. התוצאה היא תמונה מאוד לא אחידה של האירועים ותחושה מתמדת של מידע שקיים אי שם, אבל לא בא לידי ביטוי בסיפור. ספרו של אנטוני ביוור עשה שימוש נרחב מאוד בעדויות החדשות-ישנות מרוסיה: כמה עדי ראיה נמוכי דרגה, אבל חשובים מבחינת האירועים להם היו עדים, רואיינו על ידו ובהחלט שפכו אור חדש, וגם הוסיפו פרטים מעניינים מאוד (כמו הפלס הגרוזיני שפיקד של היחידה הסדירה היחידה שהורשתה להכנס לפירהרבונקר), אבל לא זאת בלבד שהם היו מעטים, אלא שלרוב עדויותיהם היו לאקוניות מאוד ואולי גם לקויות בגלל הזמן הרב שעבר. ואחרי ההקדמה הזאת, באה השאלה: כמה עדויות חשובות כאלה, מסמכים וזכרונות, נמצאים אי שם ברחבי העולם הכתוב-מוקלט ברוסיה, מסתתרים מאחורי שפה שאינה מדוברת ע"י רוב החוקרים, בארכיונים נידחים, ספריות משניות וכתבי עת ועיתונים פרובינציאלים. האם ייתכן שהנהג של גנרל צ'וייקוב (סתם לדוגמא) התראיין לאיזה כתב עת ומסר המון פרטים חשובים לגבי אירועים, ובמערב עדיין לא יודעים? או שאדם כזה יכול פשוט להזדקן לו ברוסיה בלי שמישהו יחשוב שיש לו משהו חשוב להגיד (כמו בישראל)? האם קיימת תופעה של וטרנים בעלי יכולת כתיבה שמעלים את זכרונותיהם בדרך יותר רוויזיוניסטית לעומת ההיסטוריה הרישמית? בקרב חיילי הצבא האדום שהגיעו לישראל בשנות ה-40 וה-50, קל היה לקבל תמונת המערכה כמו שהיא מוכרת במערב: קרבות אכזריים, פצועים גוועים בשלג, רצח שבויים, שוד של אוכלוסיה והתנהגות הרסנית לא פעם של החיילים (גם משוחררי המחנות במזרח, כמו סבתי, היו עדים ללא מעט אירועים כאלה). אצל הוטרנים וצאצאיהם, שהגיעו מאוחר יותר, נפוצה הרבה יותר תופעת הנאמנות לגירסא הרישמית, או הצגת אירועים כאלה כמשהו שולי שסתם עבר הקצנה מסיבות פוליטיות. מעניין לדעת האם ישנם אנשים ברוסיה, שללא חרטת איש זקן המתקרב לסוף, קמים ומספרים: כן היינו אכזריים, כן הדרג הפוליטי שלח אותנו למשימות התאבדות מיותרות גם בסוף, וכן שדדנו ובזזנו. * אין לי שום כוונה רוויזיוניסטית, או כוונת הכפשה, דווקא העדויות האבודות כמות שהן חשובות לי, עדויות שבמערב תמיד היה אפשר למצוא.
עדויות ממקור ראשון על מלחמת העולם השניה-דוברי רוסית בוקר טוב לכולם מכיוון שגם היסטוריה צבאית של מלחמת העולם וגם היסטוריה של רוסיה "הולכים" חזק כאן, אני מניח שזה המקום לפתור שאלה שנראית די חשובה בעיני. אחרי לא מעט שנים של קריאת המקורות על ההיסטוריה הצבאית של המלחמה בחזית המזרחית, וגם גישה ללא מעט מקורות מידע עליהם מתבססים הספרים והמחקרים "הקונבנציאונליים", יש לי שליטה לא רעה בהיסטוריוגרפיה של המלחמה ובסוג המקורות, אפיים והאמינות היחסית של סוגי מקורות. גם החיבורים הסמי פופולריים שיצאו לאחרונה ("מלחמתה של רוסיה", "נפילת ברלין" "היבריס / נמסיס") מרבים להשתמש במקורות שונים ומגוונים ולציין אותם – הסיבה העקרית לכך היא שהמקורות הקלאסיים (עדויות של עדי ראיה ראשיים, מסמכים וכו') "נטחנו" במידה רבה ע"י מחקרים קודמים, במידה והמקורות היו זמינים כמובן. משב הרוח המרענן ביותר במחקרים משנות ה-90 המאוחרות, היה זרם מידע ועדויות שבאו מאחורי מסך הברזל לשעבר. עדי ראיה ראשיים (עם גרסאות שעובדו פחות ע"י המישטר), מסמכי ארכיונים, תיקי חקירה של הנ.ק.ו.ד ולא מעט עדי ראיה זוטרים, האירו באור חדש לא מעט אירועים שעד היום היו ידועים דרך עיניהם של הגרמנים, בעלות הברית ועדים אקראיים שעברו למערב לאחר המלחמה. פרשת הקרבות על אדמת גרמניה ב-1945, היא דוגמא מאלפת לכך: בחיבורים שמלפני שנות ה-90, המאורעות מוצגות תמיד ללא שזווית הראיה הלא פוליטית של הצד הרוסי באה בהם לידי ביטוי. מבחינת המישטר הסובייטי, ה"פטרובניקי" נלחמו באומץ עילאי משולב בהגינות לאוכלוסיה, הגנרלים עשו מה שנכון, המשאבים הצבאיים הופנו למקום הנכון וגם האירועים ההיסטוריים (השוליים מבחינת החשיבות ההיסטורית אבל מאוד פיקנטיים בכל זאת) של אחרוני הנאצים בברלין, הוצגו בהקשר של "איך הדברים היו צריכים להתרחש" ולא איך שהדברים התרחשו. התוצאה היא תמונה מאוד לא אחידה של האירועים ותחושה מתמדת של מידע שקיים אי שם, אבל לא בא לידי ביטוי בסיפור. ספרו של אנטוני ביוור עשה שימוש נרחב מאוד בעדויות החדשות-ישנות מרוסיה: כמה עדי ראיה נמוכי דרגה, אבל חשובים מבחינת האירועים להם היו עדים, רואיינו על ידו ובהחלט שפכו אור חדש, וגם הוסיפו פרטים מעניינים מאוד (כמו הפלס הגרוזיני שפיקד של היחידה הסדירה היחידה שהורשתה להכנס לפירהרבונקר), אבל לא זאת בלבד שהם היו מעטים, אלא שלרוב עדויותיהם היו לאקוניות מאוד ואולי גם לקויות בגלל הזמן הרב שעבר. ואחרי ההקדמה הזאת, באה השאלה: כמה עדויות חשובות כאלה, מסמכים וזכרונות, נמצאים אי שם ברחבי העולם הכתוב-מוקלט ברוסיה, מסתתרים מאחורי שפה שאינה מדוברת ע"י רוב החוקרים, בארכיונים נידחים, ספריות משניות וכתבי עת ועיתונים פרובינציאלים. האם ייתכן שהנהג של גנרל צ'וייקוב (סתם לדוגמא) התראיין לאיזה כתב עת ומסר המון פרטים חשובים לגבי אירועים, ובמערב עדיין לא יודעים? או שאדם כזה יכול פשוט להזדקן לו ברוסיה בלי שמישהו יחשוב שיש לו משהו חשוב להגיד (כמו בישראל)? האם קיימת תופעה של וטרנים בעלי יכולת כתיבה שמעלים את זכרונותיהם בדרך יותר רוויזיוניסטית לעומת ההיסטוריה הרישמית? בקרב חיילי הצבא האדום שהגיעו לישראל בשנות ה-40 וה-50, קל היה לקבל תמונת המערכה כמו שהיא מוכרת במערב: קרבות אכזריים, פצועים גוועים בשלג, רצח שבויים, שוד של אוכלוסיה והתנהגות הרסנית לא פעם של החיילים (גם משוחררי המחנות במזרח, כמו סבתי, היו עדים ללא מעט אירועים כאלה). אצל הוטרנים וצאצאיהם, שהגיעו מאוחר יותר, נפוצה הרבה יותר תופעת הנאמנות לגירסא הרישמית, או הצגת אירועים כאלה כמשהו שולי שסתם עבר הקצנה מסיבות פוליטיות. מעניין לדעת האם ישנם אנשים ברוסיה, שללא חרטת איש זקן המתקרב לסוף, קמים ומספרים: כן היינו אכזריים, כן הדרג הפוליטי שלח אותנו למשימות התאבדות מיותרות גם בסוף, וכן שדדנו ובזזנו. * אין לי שום כוונה רוויזיוניסטית, או כוונת הכפשה, דווקא העדויות האבודות כמות שהן חשובות לי, עדויות שבמערב תמיד היה אפשר למצוא.
