עבר חתול

בתקופה שלפני הזריקות "עבדתי" בשיטה

הזו. כשהתחלנו את הזריקות של המנוגון, בעלי שהיה מובטל באותה תקופה, התלווה אלי לכל פגישה עם הרופא והיה מאוד מעורב, ידע בדיוק באיזה יום הביוץ וגם תפקד בהתאם. עכשיו אפילו המצב התהפך. הוא אומר - היום צריך - אולי עכשיו הביוץ, ואני זו שאומרת אז מה. דווקא נראה לי שהוא מנצל את ימי הביוץ ל"טובתו" ושנינו מנסים להנות מזה ככל האפשר. בין שתי הדרכים - אני מעדיפה את השניה. כך אני לא מרגישה שאני מרמה אותו.
 
מור

התגובה שלי באה קצת באיחור כי בבוקר אני בעבודה וכשיוצא לי אני קוראת. מה שכתבת נגע מאוד לליבי. אני ובעלי ביחד כבר 11 שנה, נשואים 5 וחצי שנים ומנסים כבר 4 וחצי שנים (מהם כמעט שנה בטיפולים). אני מבינה מה עובר עליך וזה מאוד טבעי. הטיפולים מאוד קשים ולפעמים קשה לבן הזוג להבין מה עובר עלינו ומנגד אנו מתרכזות בעצמנו ובמה שעובר עלינו ולא מתייחסות לדיכאון, לאשמה ולתיסכול שגם הוא חש. קשה לעשות סקס בימים מסוימים ושנינו היינו פעם הרבה יותר חרמנים כשעשינו את זה מתי שהתחשק לנו (גם היינו יורת צעירים). הפואנטה היא שחשוב לדבר על זה וחבל לעבור את זה לבד. אני מנסה לשתף את בעלי והוא מעורב בכל, בזריקות, בהתנפחות ובמועדי הביוץ (למרות שאנחנו כבר בהפריות אז זה לא כזה משנה). עצתי לך היא לדבר על הכל ולהסביר לבעלך שהלחץ והאיומים לא מועילים לתהליך(פסיכולוג זה רעיון מצוין) ומצד שני לא להלחיץ אותו בסקס (זה לא יעזור). אני לא חושבת שאת צריכה להשתנות, אבל אין מה לעשות, הטיפולים עושים טלטלה במערכת הזוגית וצריך לעבור את זה ביחד. ואגב, השנה הראשונה לנישואים היא באמת מאוד קשה ואין מה למהר ולהכניס עוד גורמים מלחיצים לביחד שלכם... מאחלת לך המון בהצלחה...
 
השנה הראשונה הכי קשה

ידעת שנישואין נחשבים אחד מהארועים הכי מלחצים שיש? אני זוכרת את השנה הראשונה שלנו כלא קלה בכלל (אפילו שגרנו ביחד שנתיים קודם!). אין מה לעשות - העדיפויות משתנות, צריך לקבוע גבולות חדשים, מי עושה מה, מה לא עושים ביחד... ולהוסיף לתוך זה הורמונים ולחץ זה חייב להיות קשה. בשנה הזו גם "הגדרנו" מה לא עושים. זאת אומרת שאפשר לריב, לצעוק, לבכות, אבל לא מאיימים בפרידה. כי שנינו צריכים את הביטחון זתמיד נהיה ביחד מול כל בעיה שלא תהיה.
 

Otisco 12

New member
../images/Emo24.gif מור מור

מור מור, אל תייסרי את עצמך, קשה לי להאמין שאת "הבעייתית" כפי שכתבת. זאת האשמה כבדה מדי למישהיא שעוברת כול כך הרבה בשנה הראשונה של נישואיה. רוב הזוגות לא מתמודדים אם משבר כזה בשנה הראשונה שלהם כזוג, ודוקא ניראה לי שאת זאת שמאד משתדלת כן לפשר ושפר, הרי את כותבת פה לבקש עצה. אני הודעתי לאהובי שבוע שעבר בזמן הביוץ שילך לחפש אישה אחרת, "יותר טובה" שתעשה לו ילדים ושיעזוב אותי בשקט, אז את בחברה טובה...לשמחתי הוא מבין שהאמירות שלי נובעות מהקושי ולא בגלל שאני לא רוצה להיות איתו יותר. אתם חייבים לפנים שהטיפולים הם משהוא משותף של שניכם לגמרי. את לא אחראית על הביוץ, לשים לב מתי, ולשכנע, אתם צריכים לנסות ביחד. טיפול פסיכולוגי זה דבר טוב, אני מאד בעד, ביחד, לחוד, אבל צריך שיהיה ברור לשניכם שאתם ביחד בטיפולים. ואולי עוד דבר קטן, לפעמים צריך לדבר על מה שכואב באמת ופשוט להגיד - קשה לי. הרי המריבות לא נובעות מרוע או מגעילות, פשוט קשה לך וככה זה יוצא.
 
למעלה