עבודת יצירה בנושא השואה

g l o r y

New member
איוב

בין קרונות אפלים הוא נדחף
בלי פנים בלי כוח בלי שם
בין המון אחרים כמותו
רק מספר עוד מבדיל בינהם

"תחזיק בידי טוב יחזקאל"
אומרת אימו בתחינה
בידה השניה היא אוחזת
את שרה אחותו הקטנה.

ההמון מתעמר ודוחק בו
הוא יכול אך בקושי לנשום
ולפתע אימו נעצרת
"שרה!" זועקת פתאום

אז ידה מידו מתנתקת
ויחזקאל נותר מאחור
מרימה את שרה הקטנה ומחבקת
אך עתה לא תוכל לחזור

מנסה נואשות להגיע אליה
מבעד לדחק ההמון
אך נישא הוא אל תוך החלל החשוך
ומוגפת דלתו של קרון

ובתום יום ונצח של דוחק
מגיעים הקרונות ליעדם
ויחזקאל הנער קורא לאימו
עד נצרד קולו ונאלם

מקבלי הפנים במדי הפסים
בחמלה מסיטים מבטם
ולוקח לו כמה ימים להבין:
את אימו לא ימצא לעולם.

כי עלתה נשמתה השמיימה בכנף
להבה ועשן התנור
ויחזקאל נותר לבדו בעולם
באותו גהינום ארור

הוא שרד גרמני עם מגלב בידיו
הוא שרד כאב קור ורעב
הוא שרד צעדות ארוכות בשלגים
וסירב לחרף אלוקיו.

ובעוד הזוועות מתארכות כימים
עת שכח הוא כבר פני יקיריו
הזדעק הוא לנוכח שמים קרים
"לא יחזקאל הוא שמי, כי איוב."

יום אחד בעודו מצטנף בצריפו
בחצר נשמעו צעקות
יהודים!
הצבא האדום כבר מגיע!
בצורר הם באים להכות!

אז עמדו הלסטים רוביהם בידם
להרוס את כל מה שנשאר
ובחוץ צעקות "תברחו יהודים!
כי הנה גורלנו נגזר!"

ויקם הנער איוב
ויברח ויקום בו ליבו
עד נמוגו קולות המרדף
ורק יער וליל מסביבו.

אז נפל על מצע העלים
ויחבוק את הארץ ויבך
כי חייו הם כל מה שנותר
"אן אברח ואנה אלך"

כך הפכו היערות משכנו
בם הילך כעורב, כזאב
בימים הוא שיחר אל הטרף
למאורה הוא שב עת הָעָרֶב

השמים היו לו לגג
היערות קירותיו, מגינו
והשלג כיסה עקבותיו
כי ירא הוא מפני בני מינו

עד בא יום והנה לפניו
חבורת אנשים כמותו
עוטי שק ומזים ברעב
שעל אף כן חלקו פת איתו

והנער איוב לא עוד נס לבדו
כי מצא מטרה לחייו
להכות בצורר, שן ועין ללחום
ולנקום על כל מה שנגנב

כך ביער איוב נהפך פרטיזן
מנרדף הוא הפך לרודף
ושיחר הוא בשלג לטרף חדש
בסכין וגרזן על כתף

ומקץ חודשים של קרבות עקובים
וחיים על חודו של סכין
נתבשרו הם סוף סוף שניגף האוייב
ונתפס, והובא אל הדין.

או אז מחשכת הבורות והיער
הגיח מצעד הצללים
של אותם ששרדו את ניתוץ עולמם
גברים נשים ועוללים

כל אחד לעצמו הוא איוב ששכל
את כל מה שידע בחייו
בליבו לא נותר כלום מלבד אוד בוער
שזועק כי לחיות הוא חייב

ואיוב נער קט עם לב גבר זקן
השליך גורלו אל הים
ועזב את אדמת הקללה והמוות
מולדת מוכתמת בדם.

הוא נסע בקרבי אונייה מיטלטלת
שוב אחד מיני אלף בלי שם
ובדרך לא דרך חתר אל אדמת
המקום שהבטיח ה'

ושם ראה פלא, צומחת אומה
מאודי הלאום שנגדם
שבלהב טוריה סכין ואקדח
הופכת צללי איש לעם

אז איוב היטה את השכם
בקירבו בערה חדשה
להקים את חזון הדורות
בגבורה ודעה נחושה

הוא בנה עולמו במו שתי זרועותיו
הוא שרד התקפות ורעב
הוא שפך את דמו על אדמת טיפוחיו
וסירב לחרף אלוקיו.

עם חלוף השנים הוא הכיר נערה
שכמוהו ליבה אוד בוער
ובעיניה ראה השתקפות של עולם
ודבר מה בתוכו התעורר

ואיוב איש לא נער הושיט את ידיו
לחזון שדמותה לחשה
עת הושיטה אליו את ידה בברכה
ונפשו נקשרה בנפשה.

ובשקט בלילה חבקו זה את זו
עת סיוט הבעיתם משנתם
אך החושך ההוא לא נדרש למילים
העבר כבר נקבר ונחתם.

בעבור השנים הם גידלו ילדים
על ברכי המדינה הצעירה
ובימי זיכרון הם היו מסתגרים
בחדרם עד עבור הצפירה

ואם לפעמים בת או בן שאלו
"אבא מה המספר על היד?"
הוא היה מספר סיפורים על מגהץ
וכוויה ושוכח מיד

וככל שזקן, הוא גילה לעיתים
שאולי נעשה יותר קל
ללבות את האוד הבוער בנפשו
לאהוב את נכדו העולל

ואולי לפעמים הוא פחד קצת פחות
שלפתע הכל יילקח
ואולי הוא אפילו העז לקוות
שאולי יום אחד הוא ישכח

ואולי בגלל זה יום אחד כשהגיע
אחד מנכדיו ושאל
"סבא, למה שמך הוא איוב?"
הוא הרגיש שנפתח הגולל

ומפיו אז פרצו כל אותן המילים
שהחושך חתם בליבו
הן שצפו משפתיו כמו מפצע פתוח
שנמק כל העת בקרבו

ובסוף הסיפור, עת יבשו הדמעות
הוא החליט כי הגיע הזמן
בערוב הימים להקים בשנית
את מה שביער הוטמן

אז אסף את בניו ובנותיו ונכדיו
ואמר "עת יגיע יומי
כל חיי כאיוב הייתי,
אך דעו כי יחזקאל הוא שמי"

וסיפר את סיפור ילדותו
על חיים ועל מוות וכאב
אהבה ושנאה ואובדן
ועל יער, נרדף ורודף

ובתום דבריו הוא חייך
השנים כמו נשרו מעליו
ובדעוך השקיעה הוא שחרר אנחה
ושלווה נשקפה מעיניו

וסיים "שמי איוב קראתי
כי סבל מאובדן ומכאוב
והיום לאושרי ידעתי
שהייתה אחריתי כאיוב"
 
למעלה