עבודה וחיים מעבר לים

[Tangled]

מצב הרפואה יותר גרוע

לא אין רפואה פרטית. בקנדה כל אחד יקבל טיפול בלי קשר לרמת הכנסתו או גודל ביטוח הבריאות בארה"ב לא. הרפואה הציבורית גרועה. מאוד. לפחות יש פרטית, אבל לא לכולם היא ברת השגה.

 

[Kermit2m]

נראה לי שאת עושה סמטוחה שלמה

בארה"ב הרוב הגדול מבוטח בביטוח פרטי. רוב אלו בעלי הביטוח הפרטי מקבלים את הביטוח דרך העבודה, חלק קונים ביטוח באופן פרטי. כיום ישנם אנשים שאינם מבוטחים כלל, וישנו סקטור קטן יחסית שזכאי לתוכניות ביטוח ציבוריות (medicaid, medicare ועוד כמה קטנות).
אז זה לא "לפחות יש פרטית" בארה"ב, אלא הרוב זה פרטי. ונכון שזה יקר מאוד, אבל מה שאת מקבלת (לפחות מנסיוני) הוא ברמה גבוהה מאוד.
כלומר, רוב האנשים בארה"ב מקבלים טיפול רפואי טוב בהרבה מזה שבקנדה, למרות שזה עולה הרבה כסף.
ואת צודקת, מי שאין לו כסף, ואינו זכאי דרך העבודה, ואינו זכאי לתוכנית פדרלית, נדפק (למרות שיש בכל מקום קליניקות שנותנות שירותי רפואה בהתנדבות).

 

[Tangled]

אני לא

אני התייחסתי בדיוק לאלו שאין להם.

 

[Kermit2m]

סליחה על הקטנוניות

אבל אני לא ממש מבינה.
את התייחסת ל"הרפואה הציבורית גרועה. מאוד.", ואומרת שאת מדברת על אלו שאין להם.
אלו שאין להם ביטוח בריאות, פשוט אין להם. הם לא זכאיים באופן פתאומי לביטוח ציבורי (כאמור, יש מגזרים שכן זכאים לביטוח במימון פדרלי). פשוט אין כלום.
ואגב, אלו שזכאים לביטוח פדרלי, משתמשים בדיוק באותה מערכת רפואית בה משתמשים בעלי הביטוח הפרטי. ההבדל הוא מי משלם עבור הביטוח.

 

[shuttles]

לכל אחד יש סיבות משלו

לא כל אחד מתחבר לשקט,
לא כל אחד מתחבר למזג האויר (שמבחינתי הוא מושלם. גרתי ב-35- מעלות),
לא כל אחד מסוגל להיות רחוק מהמשפחה (אנחנו בעצמנו גדלנו כך),
לא כל אחד מסוגל למצוא חברים טובים בגילאים "מתקדמים" (לנו בישראל לא היתה גם עשירית ממספר החברים שיש לנו כאן),
לא כל אחד מסוגל לנהל את חייו בשפה שאיננה שפת אם שלו (אנחנו גם בישראל התנהלנו לא בשפת האם),
לא כל אחד מסוגל לוותר על המקצוע שלו ולשנות כיוון (אנחנו לא היינו צריכים לעשות את זה, אבל מהגרים רבים - כן צריכים),
לא כל אחד מדמיין את ההגירה קרוב למה שהיא באמת, ולא חי בחלומות שמתנפצים מהר מאוד (בשבילנו זו הגירה שניה, כך שכבר היה לנו גם מושג לקראת מה אנחנו הולכים וגם כוחות נפשיים להתמודד איתה. מה עוד שאין מה להשוות בינהן...).

לכל אחד יש "חבילה" משלו. בין חבילות אלה אי אפשר להשוות ואותן גם אי אפשר להסביר.

 

[T i k t a k i t]

אותי חוויית ההגירה ( עם קליטה מוצלחת ביותר וללא קשיים אובייקטיביים ) בגיל הנעורים השאירה עם אפס רצון להגירה נוספת בהמשך ...

 

[Indie62]

אוף

פתחתי את החלון לכתוב הודעה בתגובה אלייך. רציתי להגיד שמבחינתי חויית ההגירה היא הדיל ברייקר.
חמש שנים בארה"ב כנערה הביאו אותי להבין שאני לא רוצה לחיות בתרבות שבה אני מרגישה זרה ולא מכירה את תוכנית הטלוויזיה של הילדות, את הבדיחות ואת הדקויות.
מצד שני, בין הרגע שפתחתי את ההודעה הזו לבין הרגע שכתבתי אותה, נכנסתי לרגע לקחת משהו במטבח המשרדי ונפלתי על השיחה הזו
"איך אני מקנא באנשים שמסוגלים להתמודד עם השכול. אני לא מסוגל. אני מעביר את זה קדימה".
"כמה זמן?"
"שלוש וחצי שנים"
"אה. טוב אצלי זה כבר 11 שנים".
פותחים סלולרי ומשוויםתמונות של המנוחים.
פתאום אני קצת רוצה לחיות בקנדה והרבה רוצה לבכות.

 

[Kermit2m]

אני חושבת שהכרת כל תוכניות הטלויזיה

של הילדות היא קצת overrated. תחשבי כמה פעמים בשנה את מדברת על רגע עם דודלי או ריץ' רץ'. זה לא מה שקובע הרגשת שייכות.
לגבי הבדיחות, אני בטוחה שאפילו עכשיו כשאת גרה בארץ, אם תסתכלי על קונאן אובריין או ג'יי לנו לדוגמה, תביני את רוב הבדיחות שלהם. ואלו שלא, לאחר מגורים של מספר חודשים כאן תביני את רובן אם לא את כולן.
כמו כן, לא הבנתי מה גרם לך לבכות בשיחה העצובה שהיית עדה לה בעבודה. חוץ מהמשפט הקצת מוזר אך עדיין מובן "אני מעביר את זה קדימה", לא הבנתי את השוק שלך.

 

[Indie62]

אני גיליתי שעבורי זה חשוב מאוד

רגע עם דודלי התגלה כמשקולת על הרגל שלי הרבה יותר ממה שהייתי חושבת... תחושת הזרות הייתה לי לזרא (ומדליה למי שמזהה את המקור של המשפט הזה).
לגבי מה גרם לי לבכות, ובכן... אני יושבת פה ודנה בשאלת תחושת זרות כן או לא, מצב כלכלי כזה או אחר.... ועבור אנשים מסויימים ההחלטה להישאר בארץ עלתה להם כבר בחיים. קל להדחיק את זה ביומיום אם אתה לא חלק מזה, אבל פתאום בחדר האוכל זה עולה - בחדר האוכל בישראל. אני מניחה שבקנדה אין מספיק שכול כדי שאנשים ישוו את זה במסדרון.

 

[Kermit2m]

הבנתי...

אני פירשתי שלכל אחד מת אהוב כתוצאה ממחלה או זיקנה, לא עלתה על דעתי האפשרות שאת מדברת על מוות כתוצאה ממלחמות או פיגועים.

 

[Indie62]

נדמה לי שהמילה שכול ספציפית למלחמה/טרור

ונדמה לי שזה מתייחס בדרך כלל לבנים/אחים מתים ולא לילדים שאיבדו את ההורים שלהם.
אבל אולי אני טועה לגבי המילה. לגבי אחד מהדוברים אני יודעת שאכן מדובר במוות בפיגוע. למרבה הצער הגירה לקנדה לא מגינה ממוות בכלליותו כמובן... אני אפילו לא יודעת מה שיעורי המוות של צעירים בקנדה ומה ההבדל מישראל, אבל בכל זאת ההקשר העציבו אותי.

 

[Kermit2m]

שכול מתייחס לכל האבלים

 

[Indie62]

כן הסתכלתי אח"כ וראיתי שזה השימוש התקני במילה

 

[tuanda]

עצם העובדה שאפשרות זו

לא הייתה הראשונה שעלתה על דעתך , אומרת המון . לי לפחות.

 

[Kermit2m]

גם לי

חשבתי שאינדי מתייחסת לעברית לכאורה לא תקנית...
באמת זה עצוב. אין הרבה מילים.

 

[Tula1]

אפשר לשאול באיזה גיל עברתם לחמש שנים?

את לא חייבת כמובן,אני סתם תוהה אם בעידן של היום שאפשר לראות תכנים של טלויזיה ישראלית גם בחו"ל
וגם בעידן של היום שאם את רוצה לשמר את הגחלת הישראלית גם כשאת בחו"ל את מוצאת את הקהילה הישראלית בהמון המון מקומות,
אז אני תוהה אם גם היום תחושת הזרות שאת חווית היתה יכולה להיות בכאלה עוצמות כמו שתיארת.

אם זה אאוטינג גדול מידיי אז כמובן - לא חייבת

סקרנית מסיבה אישית,זה הכל.

 

[Indie62]

גרתי שם שלוש שנים ביסודי ושנתיים בתיכון

בשני מקומותש ונים. כל אחד מהם מקסים על פי דרכו.
אמנם לא היו אז לא אינטרנט ואפילו לא טלפון במחירים סבירים, אבל שמרתי על קשר עם הישראליות שלי. אבל אני חושבת שזו טעות למהגרים-לכל-החיים לפעול ככה. הדואליות הזו של לחיות גם כאן וגם כאן לדעתי מזיקה יותר מכפי שהיא מועילה, למרות ששמירה על קשר עם החברים זה חשוב. נראה לי שמבחינה נפשית נוח יותר כבר להתערות עד הסוף, אם כבר עברת. אחרת אתה כל הזמן זר כפול.
כלומר, יש אנשים נדירים שמצליחים להיות אזרח כפול ולא זר באף אחד מן המקומות, אבל אני חושבת שהם נדירים והתרחיש השני הוא יותר נפוץ. כך היה בקרב המשפחות שאני פגשתי בנסיעה שלי.

 

[בא לה לייקה]

רק לציין שהתרחיש הזה- של אזרחות כפולה

כמו שאת קוראת לזה, היא תופעה יותר ויותר נפוצה, ויש לה אפילו שם "רישמי" וערך בויקיפדיה. אני לא זוכרת איך זה נקרא, והבעל עודנו ישן- אבל אם זה מעניין אותך, אני אשים קישור לערך אח"כ.
הבעל שלי כזה- הוא גדל בישראל ובארה"ב (הוא למעשה היגר פעמיים, פעם לארה"ב בכתה א', וחזרה לישראל בכתה ט'). המטען התרבותי שלו כולל את זהו זה וגבעת חלפון, וגם את תוכניות הקלאט האמריקאיות. הוא דובר עברית ואנגלית ברמת שפת אם, ומרגיש בבית גם פה וגם בארץ. אני מאמינה שגם הילדים שלי יהיו כאלה, למרות שהם לא גדלים בישראל. הם נולדו פה, וגדלו על כל ספרי הקלסיקה הישראלית, הם שרים את השירים בעברית, מכירים את הבדיחות את הנופים ואת האוירה. הם גם דוברי עברית, ואם תשאלי את הבת שלי, בת האוטוטו 6 מה היא, היא תענה לך שהיא גם אמריקאית וגם ישראלית. זה קיים, ולא מחייב משבר זהות (מה שכן- הילדים שלי לא חוו הגירה- הם נולדו פה, ונולדו לתוך הזהות הכפולה הזו).

אני היגרתי לארה"ב לפני 12 שנה בעקבות אהבה. החוויה הזו חיזקה אותי מהרבה בחינות, אבל גם הותירה בי צלקות. למדתי פה, עבדתי פה, למעשה- חייתי פה את כל החיים הבוגרים שלי, ועדיין, אני לא מרגישה שייכת. האובדן הכי גדול שלי, למעשה, הוא אבדן תחושת השייכות בכלל- לפני שלוש שנים בביקור בארץ הבנתי שאני גם לא שייכת שם, ובעצם, שאני לא שייכת בשום מקום. זה היה, ועודנו, משבר.
אני שייכת למשפחה המיידית שלי- בעלי והילדים, זה נהדר, אבל לפעמים אני מתגעגעת לתחושת השייכות הגדולה יותר- למקום, למדינה. להסתכל בשמיים ולהתרגש שאני פה, ולא בשום מקום אחר.

אני חיה בקרבת ישראלים, ורואה את כל סוגי המהגרים- אלו שחיים עם רגל אחת במזוודה, אלו שהשלימו עם החיים פה. הסוג הראשון הרבה יותר נפוץ. זה נורא בעיניי לחיות בתחושה ארעית, בספק מתמשך. אני רואה איך זה משפיע על הילדים- ששומעים את ההורים מדברים, ובמודע או שלא במודע מרגישים שהחיים שלהם על תנאי, ואיום העקירה מרחף על ראשם בכל רגע נתון.

לא יודעת מה רציתי לאמר. רק לשתף.. <שלח>

 

[Indie62]

תודה על השיתוף. נהניתי לקרוא

למרות שקצת נחמץ הלב על הקושי.
אני מאמינה שלו הייתי אני מהגרת, הייתי מרגישה יותר כמוך. זה לא שבישראל אני מרגישה אחידות מוחלטת עם התרבות המקומית (ככל שיש אחת ויחידה כזו) אבל דווקא בגלל זה, חשוב לי לשמר את תחושת השייכות המסויימת שיש לי. למרות שאני חושבת שלהגר בשביל אהבה זו לא בחירה רעה כל כך

וגם לתת לילדים חיים טובים במדינה שבה הם מרגישים טוב, זה גם לא רעיון כ"כ רע. הרי חרב הארעיות מרחפת גם מעל ישראלים מלידה ועד מוות...

אני גם מכירה דוגמאות לכאן ולכאן. יש לי חברה שגרה באנגליה ולמעשה אין לה מדינה. בריטית היא ממש לא וגם ישראלית לא. לעומת זאת חברה אחרת שגרה בארה,ב תמיד הייתה אשת שתי המדינות, עד כדי כך שאני חושבת שאם אדבר איתה על "סוגיית ההגירה" לא יהיה לה מושג על מה אני מדברת. זה נון אישיו מוחלט עבורה.

לי קשה מאוד להתנתק מההוויה והשפה הישראלית ולכן קיללתי גם את הבת שלי לגורל כזה. לפעמים אני תוהה למה זה מגיע לי (לכל אחד מאיתנו) להיות קשורה דווקא למדינה הזו... ולחשוב איך ייצגתי בהתלהבות את ישראל כתיכוניסטית מול חברי האמריקנים. איך הסברתי בהתלהבות כמה חלשים כאן יחסית השחיתות (חה) והעולם התחתון (חה חה!) והאכוהוליזם (זה היה דווקא נכון לזמנו) ועוד כל מיני דברים כאלה.
אבל אני מתחברת למה שבנצי מודו אמר. יש סיכוי טוב שאם נקדיש כולנו לשינוי מאמץ שווה ערך למה שאנחנו נצטרך להקדיש אם נעזוב, אשכרה נוכל לשפר משהו.

 

[סביונית ההרים]

אני שמחה על הדיון הזה, הוא מעניין מאד

כבת למשפחה שחיה לא מעט בחו"ל, וכמישהי שהתלבטה לא מעט לגבי הגירה נותרתי בתחושה שישראל והמגורים בה הם פשוט ה"חבילה" שלי. לטוב ולרע.