סתם יום של חול
נכנסתי לפורום אחרי כמעט חודש שלא התעדכנתי מה קורה אצל כולם, לפני שאקרא את ההודעות, יש בי תחושה מאוד מוזרה שקשה לי אפילו, להבין מה אני רוצה לכתוב. נכנסתי למין מלנכוליה כזו כנראה בגלל בדיקת התפתחות שנערכה לעפרי היום. לא אמרו לי משהו שאיני כבר יודעת ולא בישרו לי ניסים ונפלאות ובכל זאת יש בי תחושה מוזרה של כלום. לא בוכה ולא צוחקת. אני לא יודעת בינתיים אם אני אשלח הודעה זו, אבל בינתים אני מעלה את זה על הכתב אולי אצליח להבין מה היה כל-כך מדכא בבדיקה. זו כבר פעם שניה שהיינו אצל רופא התפתחות וזה קרה גם בפעם הראשונה. הפעם היינו אצל רופאה שמתמחה בהתפתחות עם שילוב ראייתי לקטנטנים. נאלצנו לחכות שעה וחצי בחוץ משום ששינו לנו את שעת הבדיקה ואף אחד לא הודיע לנו, כבר 24 שעות אני כולי בתכנונים מתי עפרי צריכה לאכול / לישון כך שתהיה עירנית לבדיקה (יש לה נטיה להירדם תמיד בשעת השין). ואכן הצלחתי. בשעת הבדיקה הייעודה עפרי היתה עירנית מתמיד, חייכנית ומלאת מרץ. אחרי שעה וחצי עפרי כבר היתה רדומה, עוד לפני שנכנסנו לחדר. רופאים כבר אמרו לי שאולי כדאי שעפרי תיבדק ע"י נוירולוג משום שאף אחד לא מצליח לבדוק אותה בשעת עירנות מלאה. אני עדיין מתעקשת שבשעות העירות שלה שמשתנות עדיין ואינן קבועות, היא בסדר גמור. אז הפעם היה לי חשוב, התיזמון אני מתכוונת. בכל מקרה, איבדתי שם קצת את הסבלנות, הבעתי את כל תחושותיי כלפי הרופאה, ששינויים של שעה וחצי עדיף היה אילו היו נעשים בהפרשים של 24 שעות כפי שמצפים מאיתנו להודיע על איחור או אי הגעה ולעיתים אנו נאלצים לשלם אם לא הגענו ולא הודענו. למזלי הטוב, בדיוק בזמן, הגיע בהפתעה הפזיוטרתיסטית של עפרי שהחליטה שחשוב שהיא תעזור לרופאה להתרשם מעפרי ולהיות נוכחת בבדיקה. הרגשתי שהיא כמו גלגל הצלה, היא תוכל לעזור לי להעביר לרופאה תמונה מלאה על עפרי שהרי היא נפגשת איתה פעם בשבוע לשעה, לא כמו הרופאה שרואה אותה כל שלושה חודשים וכל זה בזמן שהיא ישנה. כמו שאמרתי, היא לא אמרה לי דברים שלא ידעתי אבל התחושה הכבדה הזו לא עוזבת אותי מאז שחזרנו, אני מהלכת כמו זומביט, אולי אני כועסת על עצמי שאיבדתי סבלנות ואמרתי את מה שחשבתי. אולי אני כועסת משום שלא ביקשתי בדיקה כזו נוספת אולי עם רופא אחר, אולי איתה. קראתי כך בחטף באחת ההודעות מאמא של אפון שבנה התהפך והוא בן 10 חודשים כרונולוגי, אולי אני מצפה לדברים מהר מדי. אני יודעת שכל מקרה הוא לגופו ואל לי לחשוב ולהשוות בין תינוקות שהלא כל אחד עבר דברים קשים אחרים, שהשפיעו שונה מאחד לשני. התחושה המרכזית שנשארה לי היא תחושת כאב. אני חושבת. אני יודעת שההודעה ארוכה ומייגעת. סתם יום של חול. מירב
נכנסתי לפורום אחרי כמעט חודש שלא התעדכנתי מה קורה אצל כולם, לפני שאקרא את ההודעות, יש בי תחושה מאוד מוזרה שקשה לי אפילו, להבין מה אני רוצה לכתוב. נכנסתי למין מלנכוליה כזו כנראה בגלל בדיקת התפתחות שנערכה לעפרי היום. לא אמרו לי משהו שאיני כבר יודעת ולא בישרו לי ניסים ונפלאות ובכל זאת יש בי תחושה מוזרה של כלום. לא בוכה ולא צוחקת. אני לא יודעת בינתיים אם אני אשלח הודעה זו, אבל בינתים אני מעלה את זה על הכתב אולי אצליח להבין מה היה כל-כך מדכא בבדיקה. זו כבר פעם שניה שהיינו אצל רופא התפתחות וזה קרה גם בפעם הראשונה. הפעם היינו אצל רופאה שמתמחה בהתפתחות עם שילוב ראייתי לקטנטנים. נאלצנו לחכות שעה וחצי בחוץ משום ששינו לנו את שעת הבדיקה ואף אחד לא הודיע לנו, כבר 24 שעות אני כולי בתכנונים מתי עפרי צריכה לאכול / לישון כך שתהיה עירנית לבדיקה (יש לה נטיה להירדם תמיד בשעת השין). ואכן הצלחתי. בשעת הבדיקה הייעודה עפרי היתה עירנית מתמיד, חייכנית ומלאת מרץ. אחרי שעה וחצי עפרי כבר היתה רדומה, עוד לפני שנכנסנו לחדר. רופאים כבר אמרו לי שאולי כדאי שעפרי תיבדק ע"י נוירולוג משום שאף אחד לא מצליח לבדוק אותה בשעת עירנות מלאה. אני עדיין מתעקשת שבשעות העירות שלה שמשתנות עדיין ואינן קבועות, היא בסדר גמור. אז הפעם היה לי חשוב, התיזמון אני מתכוונת. בכל מקרה, איבדתי שם קצת את הסבלנות, הבעתי את כל תחושותיי כלפי הרופאה, ששינויים של שעה וחצי עדיף היה אילו היו נעשים בהפרשים של 24 שעות כפי שמצפים מאיתנו להודיע על איחור או אי הגעה ולעיתים אנו נאלצים לשלם אם לא הגענו ולא הודענו. למזלי הטוב, בדיוק בזמן, הגיע בהפתעה הפזיוטרתיסטית של עפרי שהחליטה שחשוב שהיא תעזור לרופאה להתרשם מעפרי ולהיות נוכחת בבדיקה. הרגשתי שהיא כמו גלגל הצלה, היא תוכל לעזור לי להעביר לרופאה תמונה מלאה על עפרי שהרי היא נפגשת איתה פעם בשבוע לשעה, לא כמו הרופאה שרואה אותה כל שלושה חודשים וכל זה בזמן שהיא ישנה. כמו שאמרתי, היא לא אמרה לי דברים שלא ידעתי אבל התחושה הכבדה הזו לא עוזבת אותי מאז שחזרנו, אני מהלכת כמו זומביט, אולי אני כועסת על עצמי שאיבדתי סבלנות ואמרתי את מה שחשבתי. אולי אני כועסת משום שלא ביקשתי בדיקה כזו נוספת אולי עם רופא אחר, אולי איתה. קראתי כך בחטף באחת ההודעות מאמא של אפון שבנה התהפך והוא בן 10 חודשים כרונולוגי, אולי אני מצפה לדברים מהר מדי. אני יודעת שכל מקרה הוא לגופו ואל לי לחשוב ולהשוות בין תינוקות שהלא כל אחד עבר דברים קשים אחרים, שהשפיעו שונה מאחד לשני. התחושה המרכזית שנשארה לי היא תחושת כאב. אני חושבת. אני יודעת שההודעה ארוכה ומייגעת. סתם יום של חול. מירב
