לא, אני לא חוגג אותו אבל גם אינני מתנגד לו...
הוא נתפס בעיני כמשהו אנכרוניסטי ששייך לברית המועצות. קור, שלג, עץ אשוח, סבא כפור, סנג'ורוצ'קה, ימי חופש, "ויום אחד אביב בשנה, וגשמים וסגריר כל היתר". אחרי העלייה לארץ ניטל כל העוקץ מהיום הזה. בשנים הראשונות אמי עוד נהגה לשים עץ קטן על השולחן ולפזר עליו חתיכות של צמר גפן, אבל תוך זמן קצר זה פשוט מיצה את עצמו. הם אמנם ממשיכים לציין (отмечать) את היום הזה, בעיקר בצפייה בתוכניות בערוצים הרוסיים ובאכילה של כל מיני מאכלים מסורתיים, אבל אין שום דד מורוז, עץ אשוח, מתנות וכו'. ביום למחרת הם קמים מוקדם לעבודה וממשיכים כרגיל. לחג הזה יש ניחוח נוסטלגי עבורם, הוא מזכיר להם את עברם, את צעירותם, את ילדותם, את מתי מעט הרגעים המתוקים שהיו בתוך כל האפרוריות הסובייטית.
 
לי אישית אין שום סנטימנטים ליום הזה, לא טובים ולא רעים. בישראל יש המון חגים, קיים ראש השנה היהודי, החיים פחות או יותר טובים, תלוי ברמת האופטימיות או הפסימיות שלך. אין צורך לחפש בכוח איזשהו יום מיוחד, לעשות ממנו מעין "סיבה למסיבה" ולהשתכר עד דלא ידע כדי לשכוח מכל הצרות היומיומיות, כמו שהיה בברית המועצות. אני אישית לא מתחבר בכלל לחגים ומועדים שהמהות העיקרית בהם היא להשתכר ולזלול כמו איזה חזיר. אני לא מתחבר להומור רוסי, בדיחות רוסיות אינן מצחיקות אותי, תוכניות החג בערוצים הרוסיים - שבהן מראים כל מיני פרצופים גבריים אדומים ונפוחים ונערות כמעט עירומות שמפזזות על הבמה לצלילי מוזיקה איומה - מעוררות בי גיחוך עז. כל שנה הסצינות הללו חוזרות על עצמן וכל הסיטואציה הזאת גרוטסקית להפליא.
 
אם במיזם "נובי גוד ישראלי" היו היהודים יוצאי בריה"מ פותחים לרווחה את בתיהם לכל תושבי ישראל, מספרים על ההיסטוריה שלהם במולדת הישנה, על המאמצים לעלות ארצה, על "מבצע חתונה", על אסירי ציון, על מסורבי העלייה, על לימוד העברית במחשכים, על הנסיונות לשמר את הגחלת היהודית, על ההתעוררות הלאומית בעקבות מלחמת ששת הימים, על התפילות הרבות במלחמות ישראל והתקווה שהמדינה היהודית תשרוד, אם היו מספרים את כל הדברים הללו ורבים אחרים לדור הישראלי הצעיר, אז הייתי כמובן מזדהה הרבה יותר עם ה"נובי גוד", אם כי לדידי כדאי לספר זאת בכל ימות השנה ולא לחכות לאיזשהו יום מיוחד, כאשר מתחלפת השנה האזרחית, כדי לספר את כל זה. במקום להראות לישראלים הצעירים סרטי תעמולה סובייטים מלפני 60 שנה, אפשר להראות את סרטה הדוקומנטרי של ענת קוזנצוב על המאבק של יהדות הדממה. אפשר גם להראות את סרטו העלילתי של מנחם גולן, "הבריחה אל השמש", שמבוסס על אותה חטיפת מטוס כדי לברוח אל החופש. אם רוצים "להנכיח", כדבריהם, את סיפורם של יהודי ברית המועצות, אז זה מה שצריך לעשות. אפשר וצריך כמובן לספר גם על החיים בארץ, על הקשיים, על הכשלונות, על ההצלחות, על ההתקדמות וכו'. את אותו הסיפור אפשר לספר בדרכים שונות לגמרי. האחד יבליט בעיקר את הדברים הרעים והשליליים והשני יבליט בעיקר את הדברים הטובים והחיוביים. כאמור, אם יצקו תוכן משמעותי לתוך הערב הזה ולא יהפכוהו לתחרות זלילה וסביאה, אזי אני אראה אותו בעין הרבה יותר יפה.