דרך 42 – "מעמידו על השלום"
כולנו רוצים שלום. אבל, כאשר היהודים מברכים זה את זה בברכת "שלום עליכם", הם באמת מתכוונים לשלום ולשלווה פנימיים – משום שכל הנאות העולם אינן יותר מאבני דרך, במסלול המוביל אל מנוחת הנפש. מעמידו על השלום – הדרך הארבעים ושתיים לחוכמה, ומשמעותה – לכוון אנשים אל השלום. שורשה של המלה "שלום" הוא "ש.ל.ם" – שלמות. שלום אמיתי הוא הרבה מעבר להעדר מלחמה. ובעצם, שלום פנימי אינו תלוי בהתרחשויות חיצוניות. גם אם העולם יתהפך, יכול בן האדם להמשיך ולחיות בשלמות פנימית. ולהפך – גם בעולם של שקט ושלוה, יכול האדם להיות שסוע מבפנים וקרוע בתוכו לפיסות קטנות. מהו שלום פנימי? כל אחד מאיתנו חש בזמן זה או אחר בקונפליקט פנימי. הדבר בא בדרך כלל לידי ביטוי, כאשר צריכים להגיע להחלטה מוסרית. ככל שההחלטה המוסרית תהיה גדולה יותר, כך יגדל גם הקונפליקט הפנימי. מהו שורש הדילמה הפנימית? מי הם הצדדים בקונפליקט? או במלים אחרות: מי נלחם במי? ארבעים ושמונה הדרכים אומרות: זהו קרב שנערך בין שני המרכיבים האנושיים המנוגדים – גוף ונשמה. הגוף נמשך לנוחיות ולהנאות חושיות חולפות. הוא חולם על מנוחה והתנתקות, הוא נוטה לשגות באשליות, לשקוע בתאוות ולדחות למחר כל מה שאפשר. הגוף אומר: "תנו לי אוכל, חמימות וכרית. תנו לי לקחת את החיים בקלות..." הנשמה מצד שני, שואפת למשמעות, להגשמה, להתמדה, לגדוּלה, למציאות ולאמת. שני כוחות אלה מתנגחים זה בזה. אנחנו רוצים להיות חזקים, אבל מתחשק לנו לברוח. אנחנו רוצים להצליח ולהתעלות, אבל לא בא לנו להתאמץ. אנחנו רוצים להגיע לעצמאות אישית אבל בא לנו להיסחף אחד פיתויים. ואפילו כשאנחנו לא מודעים לכך, המלחמה הזאת לא מפסיקה להתחולל בקרבנו. כל אחד צריך לשאול את עצמו: האם אני רוצה לצמוח ולגדול, או שאני מעדיף להישאר "סתם אחד"?" בוקר טוב, הגיע זמן להתעורר! השלום יגיע רק כשניישב את המחלוקת הפנימית הזאת. השלום – ניצחונה של הנשמה התלמוד אומר, ש"הצדיקים משביעים את יצרם". כלומר, בעוד שהצדיקים קובעים לתאוות שלהם מה לעשות, הרשעים מתומרנים על-ידי התאוות והן הקובעות עבורם. השאלה היא "מי מנהל את המופע?" ומי, בסופו של דבר, יקבע מה נעשה? רודפי התענוגות מאמינים, שעלינו להיכנע לגוף ולהיסחף אחר גחמותיו. אבל ההנאה מן התאוות, לעולם אינה נמשכת לאורך זמן, ולרוב מותירה בפינו טעם מר. בכל פעם שהאדם נכנע לתאוות הגוף – למשל כשהוא לא שולט בעצמו וכועס, או שהוא נכשל בשמירה על דעותיו, או שהוא נכנע לתאווה גופנית – הוא נהנה מכך לרגע קצרצר, אך בסופו של דבר נותרת בו הרגשה של דכדוך וכעס עצמי. הערכה עצמית – השקט הנפשי האמיתי היחידי – מגיעה רק מתוך הזדהות עם הנשמה. אז מהי המטרה? להביא את הגוף לשאוף לרצונה של הנשמה! משום שאין דרך בה נוכל אי פעם להגיע לשלוות הנפש, מתוך כניעה לגוף. הנשמה לעולם לא תיכנע. לעולם! לעומת זאת, הגוף יכול לצעוד יחד עם הנשמה. מובן שקצת "כואב" לו להתרחק מהנאה מיידית, אבל הוא יכול לשרוד גם בלעדיה. תרגול הגוף כשאנו אומרים "לגרום לגוף להסכים עם הנשמה", אנחנו לא מתכוונים להגיד שצריך לחסל את הגוף. המניעים הגופניים הם כוחות טובים שצריך לרתום ולכוון. השיטה היא, ללמד את הגוף להשקיע, לפחות אותה אנרגיה והתלהבות ברדיפה אחר משמעות, מזו שהוא משקיע בתשוקה לקנות חפיסת שוקולד. הגוף נמצא במקום בו נמצאת התאווה, במקום בו נמצאת העוצמה. נשתמש בו על מנת לבצע את רצונותינו האמיתיים. נתרגל את הגוף להיות קשוב ומכוון לקול הנשמה. בכל פעם בה נחוש בהתנגדותו של הגוף, נדבר אליו. נרגיע אותו, נפתה אותו ב"מתנות" ו"בונוסים" ולא נחשוש להתווכח איתו. נצייר בדמיוננו אדם, שיוצא לריצת ג'וגינג ארוכה, בפעם הראשונה בחייו. הגוף מוחה: "אל תהיה מזוכיסט... אני עוד מעט אקבל התקפת לב... אין סיכוי שאני אצליח להמשיך אחרי הסיבוב הבא... מספיק כבר...!" רק כוח רצון חזק, יהיה מסוגל לעמוד מול התנגדותו של הגוף ולהגיע לקו הסיום. כיצד? תוך הרגעה מתמדת של הגוף, בהסבר אודות חשיבותה הגדולה של השמירה על הכושר, על מימדי הגוף ועל הבריאות. "זה מה שאתה באמת רוצה... תאר לעצמך כמה טוב תרגיש... יעריכו אותך... תחיה יותר זמן." חודשיים מאוחר יותר, אם אותו אדם יחליט לוותר על ריצה יומית אחת, הגוף יתלונן: "הֵיי, חסרה לי ההנאה של האימון, מה העניינים?" נבדוק ונחליט מה אנו רוצים באמת, בלי קשר לרצונו של הגוף. נִצְבע את ההישגים במונחים זוהרים, עד שהם יפחיתו מהגוף את הלחץ. נמשיך להיאבק עד שרצונו של הגוף יתבלה, ויהפוך לשותף מלא ברצונה של הנשמה. בדיוק כמו בג'וגינג, אנחנו יכולים להעריך: כמה זמן והשקעה דרושים, עד שהגוף יסכים עם המטרה שלי? יתכן שיעבור זמן מה עד שהגוף יסתגל – אבל ככל שהזמן יחלוף, כך יהיה לנו קל יותר ויותר באופן משמעותי. שימוש ב"פרסים" ו"עונשים" יקל עלינו את המאמץ. אסור לנו להפסיק לעבוד על עצמנו. נביא את מטרות העל שלנו לתפוס את הגוף באוזניים, ולרתום את כוח התאווה שבו, להשגת רצונה של הנשמה. סביר להניח, שהגוף ישתולל במאבקו נגדנו, אבל אנחנו לא ניכנע. משום שאם רק ניתן לגוף הזדמנות, הוא מייד ידהר קדימה בטירוף! מטרות רוחניות, מניעים גופניים כיצד נדע לאיזה קול להקשיב, כאשר אנחנו באמצע עימות מוסרי ושתי האפשרויות מפתות בצורה שווה? אם תוצאת ההחלטה תהיה נוחיות וקלות, סביר להניח שזוהי עמדתו של הגוף. באם התוצאה תהיה טוּב לב וסבלנות רבים יותר, סימן שזוהי הנשמה. המפתח הוא להתמקד במטרות שלך. אדם שלא מבין מה באמת רוצה הנשמה שלו, יישאר לכוד במאבק תמידי. הנשמה רוצה להיות טובה ולעזור לאנשים. צריך לדעת, שישנם אנשים החיים באשליה של שלום פנימי. הם עשויים לומר: "אני רוצה לעשות את הדבר הנכון", אך בו בזמן הם עלולים להיות היסטריים מכדי לשבת ולשוחח על הנושא. הגוף מפחד לאבד שליטה. אנשים, שבאמת הגיעו לשלווה פנימית יאמרו: "בואו נבדוק את הדברים ביחד". הנשמה אינה חוששת.
