ספינת פאר...
היה לי קשר לפני... זה כמעט כמו בחיים אחרים, בהיותי בן 15. נפגשנו שוב בעקבות שיחת טלפון שלה לאחר 30 שנות שתיקה. בנה עומד להתגרש, ובתה להתחתן, והיא מבקשת להוועץ בי. "דווקא בי". אנו מטיילים בעיר אחרי ארוחה, קפה וסיגריה. היא אומרת לי שמשהו בי השתנה – היא לא מתכוונת לגיל, אלא למשהו אחר, עמוק יותר מזה, תבונה, בגרות; כך היא מסבירה את דבריה, נעים לה להיות איתי. ואנו נבוכים מעט לפני הפרידה, לחי נוגעת בלחי - "זה היה ממש יפהפה". אחד הדברים המוחשיים ביותר עבורי, הוא האסתטיקה של הדברים. יש דברים שאני מזהה בהם יופי כה רב, זה הופך להיות כוח מכוון בחיים. אם הדברים הם יפים או לא. היופי מתחיל לקבל משמעויות נוספות. אדם יפה בתנועותיו למשל, ולא רק בתווי פניו, או גזרתו. אדם יפה בקולו, באישיותו, בעמקותו. שקיעה תמיד יפה. שלכת גם. אמיתות הן יפות. וכמו האומץ להודות באמונתך באל, צריך להיות אמיץ כדי להכיר ביופי, לזהות אותו, ולהצביע עליו. אחרי הפגישה הנעימה, בדרכי הביתה אני שקוע במחשבות: "אני חושב שיש לי איזה גורל (לא מאמין בגורלות), ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה". אני מחייך לעצמי – הייתה זו היא שנתנה את הטון בפגישה, ואני הלכתי בעקבותיה. זהו הישג גדול בעיניי. אני מתקרב עוד לעצמי, מה שעוזר לזהות את היופי בדברים. ואני חושב - "זה היה ממש יפהפה", לא סתם נחמד, או יפה. ובין היופי הזה והאמונה הזו, אני חי את המציאות לחלוטין: קשיים, תקוות, אכזבות, מפגשים ופרידות. ולכל אלה אין משמעות: "…כשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין חיים בתוך הנפש, ומחוצה לה, אינו רב". ואני תוהה, האוכל לחזור על הדברים הללו גם בעתיד, אבל נדמה לי שאני הולך וקרב לתפישת האחדות בכל עומקה – אין הבדל בין זה לבין זה, כל עוד אני בתוך עצמי חופשי ומקודש. ממש כך, מקודש. אני מחייך לעצמי "אדם צריך סבלנות, אתה יודע, אני מסביר לעצמי. ועוד אני מסביר לעצמי - כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ו א י נ ה מחפשת לה מקום לעגון בו". שימו לב! אני כותב לעצמי, לא מדריך איש, ולא פונה לעולם, או לאיזשהו ציבור. זוהי האמת שלי עצמי. אני ממשיל משל – ספינה. לא סתם ספינה, ספינת פאר. למה פאר? זהו משל לאסתטיקה. היא לא חייבת להכיל מאות חדרים, ובריכות שחייה, ואולמות. תנועותיה צריכות להיות כאלה, שכאילו היא ספינת פאר, גם אם מדובר בסירת דיג. לדברים יש הוד עצמי, שנובע מתוכם, לא שניתן להם מן החוץ. זהו יופי פנימי הנראה למרחוק. התנועות יפות, זורמות, אין התנגדות. פאר. זה כמו ההתייחסות לשבת. היא מלכה. היא לא סתם עוד יום. היא מלאת הדר, היא אחרת, היא נותנת טעם אחר לאוכל, בזכותה אני מקבל נשמה יתרה. ובכל זאת, זה רק עוד יום. השיט באוקיינוס רחב ידיים הוא איטי. זה חלק מן היופי. ספינות פאר לא ממהרות לשום מקום. לא יתחילו בלעדיהן. הן תגענה כשתגענה, וזה יהיה ב ד י ו ק הזמן המתאים לכך. האוקיינוס הוא רחב ידיים, והספינה מודעת לזה. היא לא אבודה במרחביו, היא אוהבת את מרחביו. הוא, המרחב, מאפשר לה רגיעה, שקט, וגם לפעמים באמת ללכת לאיבוד, רק כדי לחזור ולמצוא את עצמה קצת אחר כך. אין בה את הרצון לעגון. הדרך היא המטרה. אין נמל אפור, סופי, הממתין לה. יש דרך. והדרך רחבת ידיים, וכולנו ספינות פאר, לו רק נרשה לעצמנו לעזוב, לצאת מן הנמל.
היה לי קשר לפני... זה כמעט כמו בחיים אחרים, בהיותי בן 15. נפגשנו שוב בעקבות שיחת טלפון שלה לאחר 30 שנות שתיקה. בנה עומד להתגרש, ובתה להתחתן, והיא מבקשת להוועץ בי. "דווקא בי". אנו מטיילים בעיר אחרי ארוחה, קפה וסיגריה. היא אומרת לי שמשהו בי השתנה – היא לא מתכוונת לגיל, אלא למשהו אחר, עמוק יותר מזה, תבונה, בגרות; כך היא מסבירה את דבריה, נעים לה להיות איתי. ואנו נבוכים מעט לפני הפרידה, לחי נוגעת בלחי - "זה היה ממש יפהפה". אחד הדברים המוחשיים ביותר עבורי, הוא האסתטיקה של הדברים. יש דברים שאני מזהה בהם יופי כה רב, זה הופך להיות כוח מכוון בחיים. אם הדברים הם יפים או לא. היופי מתחיל לקבל משמעויות נוספות. אדם יפה בתנועותיו למשל, ולא רק בתווי פניו, או גזרתו. אדם יפה בקולו, באישיותו, בעמקותו. שקיעה תמיד יפה. שלכת גם. אמיתות הן יפות. וכמו האומץ להודות באמונתך באל, צריך להיות אמיץ כדי להכיר ביופי, לזהות אותו, ולהצביע עליו. אחרי הפגישה הנעימה, בדרכי הביתה אני שקוע במחשבות: "אני חושב שיש לי איזה גורל (לא מאמין בגורלות), ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה". אני מחייך לעצמי – הייתה זו היא שנתנה את הטון בפגישה, ואני הלכתי בעקבותיה. זהו הישג גדול בעיניי. אני מתקרב עוד לעצמי, מה שעוזר לזהות את היופי בדברים. ואני חושב - "זה היה ממש יפהפה", לא סתם נחמד, או יפה. ובין היופי הזה והאמונה הזו, אני חי את המציאות לחלוטין: קשיים, תקוות, אכזבות, מפגשים ופרידות. ולכל אלה אין משמעות: "…כשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין חיים בתוך הנפש, ומחוצה לה, אינו רב". ואני תוהה, האוכל לחזור על הדברים הללו גם בעתיד, אבל נדמה לי שאני הולך וקרב לתפישת האחדות בכל עומקה – אין הבדל בין זה לבין זה, כל עוד אני בתוך עצמי חופשי ומקודש. ממש כך, מקודש. אני מחייך לעצמי "אדם צריך סבלנות, אתה יודע, אני מסביר לעצמי. ועוד אני מסביר לעצמי - כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ו א י נ ה מחפשת לה מקום לעגון בו". שימו לב! אני כותב לעצמי, לא מדריך איש, ולא פונה לעולם, או לאיזשהו ציבור. זוהי האמת שלי עצמי. אני ממשיל משל – ספינה. לא סתם ספינה, ספינת פאר. למה פאר? זהו משל לאסתטיקה. היא לא חייבת להכיל מאות חדרים, ובריכות שחייה, ואולמות. תנועותיה צריכות להיות כאלה, שכאילו היא ספינת פאר, גם אם מדובר בסירת דיג. לדברים יש הוד עצמי, שנובע מתוכם, לא שניתן להם מן החוץ. זהו יופי פנימי הנראה למרחוק. התנועות יפות, זורמות, אין התנגדות. פאר. זה כמו ההתייחסות לשבת. היא מלכה. היא לא סתם עוד יום. היא מלאת הדר, היא אחרת, היא נותנת טעם אחר לאוכל, בזכותה אני מקבל נשמה יתרה. ובכל זאת, זה רק עוד יום. השיט באוקיינוס רחב ידיים הוא איטי. זה חלק מן היופי. ספינות פאר לא ממהרות לשום מקום. לא יתחילו בלעדיהן. הן תגענה כשתגענה, וזה יהיה ב ד י ו ק הזמן המתאים לכך. האוקיינוס הוא רחב ידיים, והספינה מודעת לזה. היא לא אבודה במרחביו, היא אוהבת את מרחביו. הוא, המרחב, מאפשר לה רגיעה, שקט, וגם לפעמים באמת ללכת לאיבוד, רק כדי לחזור ולמצוא את עצמה קצת אחר כך. אין בה את הרצון לעגון. הדרך היא המטרה. אין נמל אפור, סופי, הממתין לה. יש דרך. והדרך רחבת ידיים, וכולנו ספינות פאר, לו רק נרשה לעצמנו לעזוב, לצאת מן הנמל.