ספינת פאר...

ספינת פאר...

היה לי קשר לפני... זה כמעט כמו בחיים אחרים, בהיותי בן 15. נפגשנו שוב בעקבות שיחת טלפון שלה לאחר 30 שנות שתיקה. בנה עומד להתגרש, ובתה להתחתן, והיא מבקשת להוועץ בי. "דווקא בי". אנו מטיילים בעיר אחרי ארוחה, קפה וסיגריה. היא אומרת לי שמשהו בי השתנה – היא לא מתכוונת לגיל, אלא למשהו אחר, עמוק יותר מזה, תבונה, בגרות; כך היא מסבירה את דבריה, נעים לה להיות איתי. ואנו נבוכים מעט לפני הפרידה, לחי נוגעת בלחי - "זה היה ממש יפהפה". אחד הדברים המוחשיים ביותר עבורי, הוא האסתטיקה של הדברים. יש דברים שאני מזהה בהם יופי כה רב, זה הופך להיות כוח מכוון בחיים. אם הדברים הם יפים או לא. היופי מתחיל לקבל משמעויות נוספות. אדם יפה בתנועותיו למשל, ולא רק בתווי פניו, או גזרתו. אדם יפה בקולו, באישיותו, בעמקותו. שקיעה תמיד יפה. שלכת גם. אמיתות הן יפות. וכמו האומץ להודות באמונתך באל, צריך להיות אמיץ כדי להכיר ביופי, לזהות אותו, ולהצביע עליו. אחרי הפגישה הנעימה, בדרכי הביתה אני שקוע במחשבות: "אני חושב שיש לי איזה גורל (לא מאמין בגורלות), ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה". אני מחייך לעצמי – הייתה זו היא שנתנה את הטון בפגישה, ואני הלכתי בעקבותיה. זהו הישג גדול בעיניי. אני מתקרב עוד לעצמי, מה שעוזר לזהות את היופי בדברים. ואני חושב - "זה היה ממש יפהפה", לא סתם נחמד, או יפה. ובין היופי הזה והאמונה הזו, אני חי את המציאות לחלוטין: קשיים, תקוות, אכזבות, מפגשים ופרידות. ולכל אלה אין משמעות: "…כשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין חיים בתוך הנפש, ומחוצה לה, אינו רב". ואני תוהה, האוכל לחזור על הדברים הללו גם בעתיד, אבל נדמה לי שאני הולך וקרב לתפישת האחדות בכל עומקה – אין הבדל בין זה לבין זה, כל עוד אני בתוך עצמי חופשי ומקודש. ממש כך, מקודש. אני מחייך לעצמי "אדם צריך סבלנות, אתה יודע, אני מסביר לעצמי. ועוד אני מסביר לעצמי - כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ו א י נ ה מחפשת לה מקום לעגון בו". שימו לב! אני כותב לעצמי, לא מדריך איש, ולא פונה לעולם, או לאיזשהו ציבור. זוהי האמת שלי עצמי. אני ממשיל משל – ספינה. לא סתם ספינה, ספינת פאר. למה פאר? זהו משל לאסתטיקה. היא לא חייבת להכיל מאות חדרים, ובריכות שחייה, ואולמות. תנועותיה צריכות להיות כאלה, שכאילו היא ספינת פאר, גם אם מדובר בסירת דיג. לדברים יש הוד עצמי, שנובע מתוכם, לא שניתן להם מן החוץ. זהו יופי פנימי הנראה למרחוק. התנועות יפות, זורמות, אין התנגדות. פאר. זה כמו ההתייחסות לשבת. היא מלכה. היא לא סתם עוד יום. היא מלאת הדר, היא אחרת, היא נותנת טעם אחר לאוכל, בזכותה אני מקבל נשמה יתרה. ובכל זאת, זה רק עוד יום. השיט באוקיינוס רחב ידיים הוא איטי. זה חלק מן היופי. ספינות פאר לא ממהרות לשום מקום. לא יתחילו בלעדיהן. הן תגענה כשתגענה, וזה יהיה ב ד י ו ק הזמן המתאים לכך. האוקיינוס הוא רחב ידיים, והספינה מודעת לזה. היא לא אבודה במרחביו, היא אוהבת את מרחביו. הוא, המרחב, מאפשר לה רגיעה, שקט, וגם לפעמים באמת ללכת לאיבוד, רק כדי לחזור ולמצוא את עצמה קצת אחר כך. אין בה את הרצון לעגון. הדרך היא המטרה. אין נמל אפור, סופי, הממתין לה. יש דרך. והדרך רחבת ידיים, וכולנו ספינות פאר, לו רק נרשה לעצמנו לעזוב, לצאת מן הנמל.
 

r o n n e y

New member
משהו דומה

אתמול בתי אמרה "לא כל אחד תופס את החיים בסיבוב הראשון" והתכוונה לתהליכים אישיים ומעשים שאנשים עושים באמצע החיים כדי לתקן ולשפר. חשבתי לעצמי - איזה אדם יכול לתפוס הכל בסיבוב ראשון? תמיד יש התפכחויות ולמידה עצמית ותובנה שמתפתחת עם בוא הניסיון והחוויה. רוני
ממלמדי השכלתי ומתלמידי גם כן
 
איזה יופי../images/Emo79.gif

היופי כשלמות פנימית, כמו שיר שאין בו מילה מיותרת. תנועה שהיא סיבת עצמה, ומטרה שהיא חלק מהתנועה ולא סיבתה. דרך אגב באם לא תחזור על כתובתך ואיך להגיע, אהיה כמו אותה ספינה השטה לשום מקום במרחבי ראשון. יעקב.
 
אז הנה הכוונה חוזרת

על מנת שתוכל להגיע ולעגון בבטחה אצלי בבית. רח' רשי 22 ראשון לציון מבית דגן רמזור שישי שמאלה, רח' צבי פרנק (ממול הרמזור יש בניין ירוק עם עסק לשמלות כלה וכל הקשור בכלות) - ישר עד הסוף (חומת בית קברות - לא זה שכתבתי עליו
) ישר (חצי ימינה)רמזור, צומת יהודה הלוי גבעתי - לעבור ומיד פניה ראשונה ימינה רח' רשי. אחרי צומת קטנה התחל לחפש מקום חנייה. אם יש אי-הבנות בבקשה להודיע אנסה לישר אותן
 

תמיר 101

New member
אפריים איש יקר

לחיות חיים של שאלה יוצרים את הלהט לראות, להקשיב ולפעול. בדרכי, חיים של שאלה תמיד שואלים מי המזהה? למי נעים? מי מבין? מי יודע? למטה כתבת: מדוע לתת משמעות לדבר חסר משמעות? אתה, כמו כל אחד מאיתנו, וכמו כל המוארים הגדולים, מסבירים במילים את שאין הסבר מתבקש לו! אז מה זה אם לא אגו? עניתי לך: האם דבריך מרמזים על כך שהכל הוא אגו? האם האם הדברים שאתה אומר ומנחה את אהובך מקורן באגו? להבנתי, תקשורת היא כלי המאפשר חיכוך בין האדם לעצמו, בין אדם לאדם, בין אדם למציאות חייו. לא ניתן לבטל את התקשורת, את המילים שתפקידן הוא תמיד לפרש, להסביר, לתקשר בין האדם לעצמו, בין אדם לאדם, בין אדם למציאות חייו. להבנתי,לתת משמעות לדבר, פירושו להחיות את הדבר. והשאלה היא האם הדבר שאנו מפרשים הוא אשלייה או אמת שחלפה, עברה? והיום אתה כותב על ספינת הפאר,,, רואה אני ניצנים של פריחה המלבלבים להם אט אט ומאפשרים ללבך לדבר. ברכות
אום שאנטי אוהב תמיר
 
תמיר ידידי

אין זה משנה מה אכתוב וכיצד, בכל מקרה כל אחד יראה, יבין, יאמץ, ידחה, בהתאם למוכנותו ותכניו. הן בכל פעם שמישהו מנסה להראות שהכותב טועה, זה אומר רק דבר אחד הוא לא-טועה - ומכאן שעם כל הרצון הטוב, לאגו יש תפקיד בחיי האדם. איך כתבתי פעם - הרוג אחד ומיד יוולד אחר במקומו! מכאן שכל הדיבורים על אגו ומריעיו אינם מעלים ואינם מורידים כאשר האין-חשיבות שווה לחשיבות - אז מדוע לתת חשיבות במקום שחשיבות אינה מתבקשת? מתגעגע התבוא ביום שישי זה לקבל חיבוק, ברכה וסופגניה?
 

תמיר 101

New member
אפריים איש יקר

להבנתי זה מאוד משנה!!! לראיה אני, אתה וכולנו כותבים!!! והשאלה מהיכן מקור הכתיבה עולה,,, אהבתי את כתבתך (ספימת פאר) לא בגלל תוכנה (עליו כל אחד יכול להאיר את הערותיו, הבנותיו והסתיגותיו) אלא בגלל הפשטות שכתבת, (להבנתי, את שלבך כתב). וכאשר מקור הכתיבה אינו באגו, (החכם, היודע, הכוחני, השטלתן וכו') כל כתיבה זה מעדן מלאכים המרחיב את הלב ויוצר אהבה בלב הקורא אל הכותב ואל נושא הכתיבה. לאגו יש תפקיד בחיי האדם, אך תפקיד מצומצם מאוד, תפקידו בסה"כ לדאוג לצרכים ההישרדותיים. אך מכוח הפחד ההישרדותי (הנובע מבורות) האגו תפס שליטה בכל הרבדים הפסיכולוגיים באדם. את האגן לא ניתן להרוג אך ניתן לצמצם את תחום פעילותו כאשר קיימת מודעות לתפקידו ולהשלכות שהוא עלול ליצור ברבדים הפסיכולוגיים באדם. וכאשר אנו מדברים על חשיבות, הכל חשוב. אך אותה חשיבות מצטמצמת או מתרחבת כפונקציה ישירה של איכות ראיה והקשבה עם כל הניקרא ממציאות החיים. את החיבוק אני חש בכל פעם שאני קורא אותך, את ברכתך אני מקבל בכל פעם שאתה מברך, ואת מגעגוע נמלא בזמן אחר. אום שאנטי אוהב תמיר
 

nehud

New member
יפה עד מאוד ../images/Emo19.gif

האם יש מקום להתמזגות עם האוקינוס , לוותר על ספינת "הפאר" ולהתמזג לחלוטין כמו דג ואולי טיפת מים אשר אינם זקוקים כלל לנמל באהבה אהוד
 
למעלה