סמרטוט
אם כבר למות, אז רק בחורף. תמיד אמרתי לך את זה. בקיץ המוות כל כך מעיק. אפילו ההתעלפויות שעלולות להיות בלוויה עקב החום הכבד, ובד"כ יכולות לרגש אפילו אותי, הופכות להיות מעיקות. ניסיתם פעם להרים מישהו מעולף ומזיע? כבד ומגעיל ולח ודביק. מוות זה עניין רומנטי, כמו גם לוויה. הנה היא, בוכה (כמובן שהשמטנו את האף הדולף) נשענת על כתפו של הגבר החזק שנורא מתאפק, אבל אפילו הוא מזיל דמעה. הגבר החזק מתגלה כרכיכה רגשנית. והם חיו באושר ועושר. רומנטי. עכשיו מי לעזאזל תרצה להישען על מישהו, כשהשיער נדבק לה למצח מרוב זיעה, ולו כבר יש עיגולים בבית שחי? שלא נדבר על הזרועות הרטובות מזיעה שמתחלקות אחת על השנייה, במגע מבחיל שכזה. בחורף כל העניין הזה הופך לקל יותר. חוץ מהעניין הסימבולי הזה של הקור והרוח הנושבת בחוץ, והקור שנושב מפנים בעקבות מותו של איש יקר, ישנו גם כמובן הגשם. השמים בוכים עליו, תגיד המטאפוריסטית התורנית מכיתה ט´ 3. אולי בעצם היא תהיה המורה לספרות שלו, של האיש היקר הזה. הקור הוא סבל נסבל, סבל שניתן ליהנות ממנו. שרב הוא סבל בלתי נסבל, לא סקסי ולא מצטלם טוב. אבל אתה לא הקשבת לי, מסתבר. ומתת בקיץ. ואפילו לא באמצע התמוז, שיהיה מה לשיר בטקס זיכרון בבית ספר. סתם ביום חם נורא. ומילא מוות הירואי, או רומנטי, או מרשים. אני אפילו מוכן להתפשר על תאונת דרכים. שתהיה מספר בסטטיסטיקה שמטרידה את המדינה כולה. סתם מוות. סרטן. סמרטוט, זה מה שאתה. לאנס ארמסטרונג נאבק במחלה שאיימה לכלות את אשכיו וניצח. אם היה לך סרטן במקום שהיה חשוב לך כמו שהאשכים שלך היו חשובים לך, בטח גם היית נלחם. אבל בסרטן קטן ולא מאיים כמו זה שהתפשט לך בכבד ואחר כך בלבלב לא נלחמת. בעצם תמיד היית סמרטוט, ככה שלא צריך להתפלא שגם את חייך סיימת כאחד כזה. צ´יקמוק, ככה המפקד קרא לך בטירונות. מסתבר שהוא צדק. ואתה יודע מה עוד מעצבן אותי אצלך? שאפילו לא זיכית אותי באיזה 15 דקות של תהילה במשרד. בשביל מישהו שמת סתם מסרטן לא שמים תמונה בעיתון. ודווקא הייתה לנו תמונה טובה ביחד. אני ואתה קצת אחרי סיום מסלול, יוצאים למארב. פנים צבועות, ראשים מופרדים, כמו שכתוב בספר. תמיד תכננו שזאת התמונה שתופיע בעיתון כשנמות. ככה יוכלו להקיף את הראשים שלנו בעיגול אדום אם חלילה רק אחד מאיתנו ימות. אבל אתה, סמרטוט שכמוך, התעקשת לא למות בצבא. גם התעקשת לא להתאבד, כשהצעתי. יש בשביל מה לחיות, אמרת. שקרן. בסוף יש רק מודעת אבל שלך, כמו האלה שהיינו קוראים במחסום אחרי שכבר חרשנו את הספורט בסדר הקבוע (רפרוף על הכותרות, קריאה קפדנית לפי סדר חשיבות ענף הספורט, בסוף הקייאקים, ואז מהסוף להתחלה), כדי להעביר את הזמן. זוכר את מרגוט המבורגר? אמנו אחותנו אשתו וכולי? השם שלך אפילו לא תופס את העין כמו השם שלה, שהתגלגלנו עליו מצחוק במשך שעה ורבע. סתם, "עידו שוורץ". למי אכפת? מה אתה חושב שאני אעשה עכשיו? אגיד לאנשים במשרד – רואים את המודעת אבל המצ´וקמקת הזאת? הוא היה חבר טוב שלי. אם היית מת כמו שצריך, עם רעש וסיפור חיים מרתק, וודאי היה מתפתחת שיחה עליך במשרד. ואז אני, עיני נפוחות מחוסר שינה, אכנס לשיחה בקול רועד ואומר: הכרתי אותו. שירתנו יחד בצבא. אהבתי אותו. ושקט היה משתרר במשרד. ולי היו 15 דקות של תהילת עולם, ואולי אפילו תה מהמזכירה הנבלה, שאף פעם לא מכינה לי כלום. ומילא אם הייתי יכול לספר קצת על השיחה האחרונה שלנו. שאמרת לי שאני החבר הכי טוב שלך, שאתה אוהב אותי, שתשמור עליי מלמעלה, שאתה רוצה בלונים בלוויה. אבל אפילו על השיחה האחרונה שלנו אני לא יכול לדגמן רחמים עצמיים. פשוט ישבתי אצלך, כמו תמיד, החזקתי לך את היד, אתה ביקשת שאני אגלח אותך, ואשים לך קצת קפה שחור על השפתיים בשביל הטעם. ואז הפסקת לדבר, ונרדמת, וקמת ושוב נרדמת. ואני, מת מרעב, הלכתי למקדונלדס. וכמובן שברגע שהחניתי את האוטו, התקשרו אליי ובישרו לי שזהו, נגמר. הפסקת לנשום ואתה מת. מה כבר ביקשתי, חתיכת סמרטוט, ארוחה במקדונלדס? אחרי כמעט שנה שאני מגניב לך לבית חולים, ואח"כ הביתה, ובסוף להוספיס המחריד הזה המבורגרים שמוחרמים על ידי האחיות הנאציות האלה, לא יכולת לפרגן לי ארוחה אחת? היית חייב למות בדיוק אז? בלי להחזיק את היד, בלי הצהרות אהבה לנצח, בלי הבטחות לשמור עליי מלמעלה. אתה מבין, עכשיו כשאני מספר איך הלכת, אף אחד לא מנחם אותי, אף אחד לא אומר לי "הוי, כמה נורא שלא הספקת לטעום מההמבורגר לפני שהוא מת" או אפילו הייתי מסתפק ב"אוי, מסכן, אפילו לא הספקת להיפרד כמו שצריך" בנאלי. במקום זה אני צריך לסבול כל מיני "נו, אז מזל שהוא הלך ככה. בלי כאבים" על מגוון הוריאציות. חבל שאתה לא פה, סמרטוט, אתה היחיד שיכול היה להבין אותי. היחיד שלא היה פוטר אותי במבט כזה, של רחמים, שהם נותנים ואני מחזיר. ולא ברור מי מרחם על מי יותר. היחיד שהיה מאשר לי את שידעתי מזמן. אני בסדר, העולם דפוק.
אם כבר למות, אז רק בחורף. תמיד אמרתי לך את זה. בקיץ המוות כל כך מעיק. אפילו ההתעלפויות שעלולות להיות בלוויה עקב החום הכבד, ובד"כ יכולות לרגש אפילו אותי, הופכות להיות מעיקות. ניסיתם פעם להרים מישהו מעולף ומזיע? כבד ומגעיל ולח ודביק. מוות זה עניין רומנטי, כמו גם לוויה. הנה היא, בוכה (כמובן שהשמטנו את האף הדולף) נשענת על כתפו של הגבר החזק שנורא מתאפק, אבל אפילו הוא מזיל דמעה. הגבר החזק מתגלה כרכיכה רגשנית. והם חיו באושר ועושר. רומנטי. עכשיו מי לעזאזל תרצה להישען על מישהו, כשהשיער נדבק לה למצח מרוב זיעה, ולו כבר יש עיגולים בבית שחי? שלא נדבר על הזרועות הרטובות מזיעה שמתחלקות אחת על השנייה, במגע מבחיל שכזה. בחורף כל העניין הזה הופך לקל יותר. חוץ מהעניין הסימבולי הזה של הקור והרוח הנושבת בחוץ, והקור שנושב מפנים בעקבות מותו של איש יקר, ישנו גם כמובן הגשם. השמים בוכים עליו, תגיד המטאפוריסטית התורנית מכיתה ט´ 3. אולי בעצם היא תהיה המורה לספרות שלו, של האיש היקר הזה. הקור הוא סבל נסבל, סבל שניתן ליהנות ממנו. שרב הוא סבל בלתי נסבל, לא סקסי ולא מצטלם טוב. אבל אתה לא הקשבת לי, מסתבר. ומתת בקיץ. ואפילו לא באמצע התמוז, שיהיה מה לשיר בטקס זיכרון בבית ספר. סתם ביום חם נורא. ומילא מוות הירואי, או רומנטי, או מרשים. אני אפילו מוכן להתפשר על תאונת דרכים. שתהיה מספר בסטטיסטיקה שמטרידה את המדינה כולה. סתם מוות. סרטן. סמרטוט, זה מה שאתה. לאנס ארמסטרונג נאבק במחלה שאיימה לכלות את אשכיו וניצח. אם היה לך סרטן במקום שהיה חשוב לך כמו שהאשכים שלך היו חשובים לך, בטח גם היית נלחם. אבל בסרטן קטן ולא מאיים כמו זה שהתפשט לך בכבד ואחר כך בלבלב לא נלחמת. בעצם תמיד היית סמרטוט, ככה שלא צריך להתפלא שגם את חייך סיימת כאחד כזה. צ´יקמוק, ככה המפקד קרא לך בטירונות. מסתבר שהוא צדק. ואתה יודע מה עוד מעצבן אותי אצלך? שאפילו לא זיכית אותי באיזה 15 דקות של תהילה במשרד. בשביל מישהו שמת סתם מסרטן לא שמים תמונה בעיתון. ודווקא הייתה לנו תמונה טובה ביחד. אני ואתה קצת אחרי סיום מסלול, יוצאים למארב. פנים צבועות, ראשים מופרדים, כמו שכתוב בספר. תמיד תכננו שזאת התמונה שתופיע בעיתון כשנמות. ככה יוכלו להקיף את הראשים שלנו בעיגול אדום אם חלילה רק אחד מאיתנו ימות. אבל אתה, סמרטוט שכמוך, התעקשת לא למות בצבא. גם התעקשת לא להתאבד, כשהצעתי. יש בשביל מה לחיות, אמרת. שקרן. בסוף יש רק מודעת אבל שלך, כמו האלה שהיינו קוראים במחסום אחרי שכבר חרשנו את הספורט בסדר הקבוע (רפרוף על הכותרות, קריאה קפדנית לפי סדר חשיבות ענף הספורט, בסוף הקייאקים, ואז מהסוף להתחלה), כדי להעביר את הזמן. זוכר את מרגוט המבורגר? אמנו אחותנו אשתו וכולי? השם שלך אפילו לא תופס את העין כמו השם שלה, שהתגלגלנו עליו מצחוק במשך שעה ורבע. סתם, "עידו שוורץ". למי אכפת? מה אתה חושב שאני אעשה עכשיו? אגיד לאנשים במשרד – רואים את המודעת אבל המצ´וקמקת הזאת? הוא היה חבר טוב שלי. אם היית מת כמו שצריך, עם רעש וסיפור חיים מרתק, וודאי היה מתפתחת שיחה עליך במשרד. ואז אני, עיני נפוחות מחוסר שינה, אכנס לשיחה בקול רועד ואומר: הכרתי אותו. שירתנו יחד בצבא. אהבתי אותו. ושקט היה משתרר במשרד. ולי היו 15 דקות של תהילת עולם, ואולי אפילו תה מהמזכירה הנבלה, שאף פעם לא מכינה לי כלום. ומילא אם הייתי יכול לספר קצת על השיחה האחרונה שלנו. שאמרת לי שאני החבר הכי טוב שלך, שאתה אוהב אותי, שתשמור עליי מלמעלה, שאתה רוצה בלונים בלוויה. אבל אפילו על השיחה האחרונה שלנו אני לא יכול לדגמן רחמים עצמיים. פשוט ישבתי אצלך, כמו תמיד, החזקתי לך את היד, אתה ביקשת שאני אגלח אותך, ואשים לך קצת קפה שחור על השפתיים בשביל הטעם. ואז הפסקת לדבר, ונרדמת, וקמת ושוב נרדמת. ואני, מת מרעב, הלכתי למקדונלדס. וכמובן שברגע שהחניתי את האוטו, התקשרו אליי ובישרו לי שזהו, נגמר. הפסקת לנשום ואתה מת. מה כבר ביקשתי, חתיכת סמרטוט, ארוחה במקדונלדס? אחרי כמעט שנה שאני מגניב לך לבית חולים, ואח"כ הביתה, ובסוף להוספיס המחריד הזה המבורגרים שמוחרמים על ידי האחיות הנאציות האלה, לא יכולת לפרגן לי ארוחה אחת? היית חייב למות בדיוק אז? בלי להחזיק את היד, בלי הצהרות אהבה לנצח, בלי הבטחות לשמור עליי מלמעלה. אתה מבין, עכשיו כשאני מספר איך הלכת, אף אחד לא מנחם אותי, אף אחד לא אומר לי "הוי, כמה נורא שלא הספקת לטעום מההמבורגר לפני שהוא מת" או אפילו הייתי מסתפק ב"אוי, מסכן, אפילו לא הספקת להיפרד כמו שצריך" בנאלי. במקום זה אני צריך לסבול כל מיני "נו, אז מזל שהוא הלך ככה. בלי כאבים" על מגוון הוריאציות. חבל שאתה לא פה, סמרטוט, אתה היחיד שיכול היה להבין אותי. היחיד שלא היה פוטר אותי במבט כזה, של רחמים, שהם נותנים ואני מחזיר. ולא ברור מי מרחם על מי יותר. היחיד שהיה מאשר לי את שידעתי מזמן. אני בסדר, העולם דפוק.